מבחינתי", מודה בחיוך אריה בר, "הריגוש האמיתי בחיים הוא להכות בספר שמעלה אבק. המשפחה שלי חושבת שאני מטורלל, וקשה לי להגיד שהיא לא צודקת".
גם דניאל שלם מסגיר את סודו: "לפעמים, כשאני חוזר הביתה עם שקית ספרים, אני משאיר אותה במכונית, ורק אחר כך, מאוחר בלילה, כשכולם כבר ישנים, אני מעז להביא אותה. כשאני יוצא עם המשפחה לנופש, ומגיע למקום שבו יש חנות ספרים משומשים, אני שולח את הילדים לקנות ארטיקים - והולך לחפש לעצמי ספרים".
בר (57) הוא מורה דרך המתגורר ביבנה, גרוש ואב לבן. שלם (50) הוא נגר וסופר מהיישוב אלעזר בגוש עציון, נשוי ואב לחמישה. שניהם "ציידי ספרים" - אספנים מושבעים של כתבי עת, רומנים וספרים נדירים, שהפכו את התחביב לאהבת חייהם ולחלק בלתי נפרד מאישיותם. "לא צריך להשתמש במילים מכובסות", הם אומרים יחד, "יש לנו אובססיה".
האוסף של שלם מרוכז בחדר בביתו, וכולל כ־3,000 ספרים, רובם ספרי מסעות ישנים, הרפתקאות ומלחמה, וגם ספרי נוער. "הכתיבה של פעם היתה כל כך ציורית וגרפית, שבחלק גדול מהמקרים, כשאני מסיים לקרוא ספר, אני מרגיש כאילו ביקרתי ביעד שעליו סופר", הוא אומר. "עד כדי כך זה אמיתי. זה יותר זול, ובמקרים רבים יותר מרתק מכרטיס טיסה. במובן מסוים אפשר להגיד שהייתי כבר כמעט בכל העולם".
אריה בר נובר בערימת ספרים // צילום: אריק סולטן
מאפייני ה"אובססיה" של שלם רכים ופרגמטיים בהשוואה לבר, שיושב לצידו וברשותו אוסף בלתי נתפס של כ־30 אלף ספרים. שלושים אלף, זו לא טעות. "האמת היא שכנראה יש לי יותר, אבל מי סופר", הוא צוחק. "העניין הטרגי הוא שאני לא מורשה לגור איתם באותו בית. בת זוגי הודיעה לי שלבית שלה, שבו אנחנו מתגוררים יחד, לא ייכנס אפילו ספר אחד, כי זה יהיה פתח למשהו שלעולם לא ייגמר. אז כל הספרייה שלי נמצאת בבית השני שלי, בבאר שבע, שאליה אני מגיע בערך פעם בשבוע".
וכשיש אזעקת צבע אדום, אתה לא חושש לשלום הספרים?
"החלון בחדר שבו נמצאים הספרים פונה לכיוון ההפוך מעזה", הוא מפטיר בקריצה.
איך בכלל מסדרים חדר שיש בו 30 אלף ספרים, או אפילו 3,000?
בר (צוחק): "מצאתי כבר כל מיני שיטות אחסון. אני משכיב את הספרים על הצד, וכך הם תופסים פחות שטח, אבל האמת היא שהמקום הולך ונגמר. אולי אשכור עוד דירה".
שלם: "לפעמים אין ברירה, אז חושבים להוציא ספרים. זה כואב, וזה כמעט לא קורה. טוב, האמת היא שכשאני חושב על זה, זה פשוט לא קורה. גם כשאני מבין את המצב וחושב להוציא, בסוף אני איכשהו מוצא דרך לבטל את התוכנית. אני מניח מעל הארון, צמוד לתקרה, מתחת לשולחן. בסוף יש מקום. לספרים האלה יש ערך סנטימנטלי. אני בחרתי כל אחד ואחד מהם, וקשה לי לוותר עליהם".
עם יד על הלב, הצלחתם לקרוא את כל הספרים שבאוסף שלכם?
בר: "אין סיכוי שאקרא את כולם, גם לא חמישה אחוזים. העניין כאן הוא יותר לאסוף, פחות לקרוא. רוב הספרים באוסף שלי הם ספרים מקצועיים: ספרים על ידיעת הארץ, היסטוריה, טיולים, מורשת קרב וצה"ל. איגדתי את כל עיתוני 'במחנה' מ־1952. האוסף מסודר על פי נושאים, כך שאני יכול להגיע לכל מה שאני צריך ואני יודע איפה לחפש. זה עוזר לי להתכונן לטיולים שאני מדריך, ויש גם הרבה כפילויות, ספרים שאני שומר בשני עותקים".
שלם מוסיף בטון מתנצל: "גם אני לעולם לא אצליח להגיע לכל הספרים, למרות שהאוסף שלי קטן יותר. אני מעריך שקראתי בערך שליש מהספרים שיש לי. בעבר קרה שנאלצתי לחפש מחדש ספרים שכבר היו אצלי, לכן הצבתי כלל: לא מוציאים ספר מהחדר. הלוא מלכתחילה אני מכניס לספרייה ספרים שנבחרו בקפדנות, כי אני יודע שבעתיד, מתישהו, ארצה לקרוא אותם וכדאי שיהיו שמורים לידי. כיף שיש לי מה שאני מכנה 'ביטחון קריאתי'. בכל רגע נתון יש עבורי בהישג יד ספרים טובים, שאני אוהב ושאני סימנתי ובחרתי, ואני יכול לקרוא אותם כשיש לי זמן".
שוקי כרמון, בן 75 מחדרה, הוא צייד ספרים שלישי, אם כי מאפייני התופעה הניכרים בו מתונים בהרבה מאלו שמופיעים אצל בר ושלם. לאחרונה הוא ואשתו ציפי עברו דירה, והחליטו למסור חלק גדול מהספרים שהיו ברשותם. "אני מעריך שעברו תחת ידי אלפים רבים של ספרים לאורך השנים, והאוסף עמד בשיאו על כ־800 כותרים בעת ובעונה אחת", הוא אומר. "אבל כעת יש בספרייה שבביתנו רק כ־70. את רוב הספרים מסרתי לספריות עירוניות, לספריות בית ספר ולחנות לספרים משומשים. וכן, יש עוד עשרה ארגזים מלאים שלא הייתי מסוגל למסור. זה היה קשה".
על אילו ספרים בכל זאת התעקשת לשמור?
"ספרים שיש להם ערך נוסטלגי עבורי. למשל, 'אלף גדיא וגדיא' של אפרים קישון ז"ל, הראשון שהיה לי מהסדרה שלו. רוב הספרות שאני צורך אינה סיפורת, אלא תמיד נמשכתי לספרים פילוסופיים. לאחרונה סיימתי גם קורס מלווי קבוצות ומדריכי טיולים בחו"ל. אבל אל תדאג, אני לא מדריך בסין", הוא צוחק. "התמחיתי באזור הבלקן, כך שאני שואף לקרוא כמה שיותר חומר על המדינות הללו. אני תמיד אומר שכל העולם הוא סיפור אחד גדול, צריך רק לאתר אותו ולספר אותו".
כרמון, גמלאי, אב לארבעה וסב לשמונה, עבד שנים רבות כבקר כספים בחברה למתנ"סים, ובניגוד לשני עמיתיו - במקרה שלו, הוא לא לבד בסירה הזו. "גם אשתי אוהבת מאוד לקרוא ספרים, ועם הזמן התחלנו להתמקצע. כשאני מלווה קבוצה או מדריך אותה, אני לא מלמד על המקום שעומד מולנו, אלא מתבל בסיפורים מסביב, ואת הידע הזה רכשתי באמצעות הקריאה. ויקיפדיה זה 'מוקצה' אצלי".
שוקי כרמון בחנות "סיפור חוזר" בחדרה // צילום: אריק סולטן
עם בר ושלם נפגשתי בחנות "סיפור חוזר" לספרים משומשים באשדוד, והשניים הסתובבו בה כמו ילדים שנקלעו לתוך חנות ממתקים קסומה. במחסן שמאחורי החנות יש כ־100 אלף ספרים, ולא ברור מה ריגש אותם יותר: למצוא ספרים נדירים שכבר נמצאים ברשותם, או לאתר מציאות שיהפכו לרכישות הבאות שלהם.
בר מעיד על עצמו שביקר כבר בכל חנויות הספרים המשומשים בארץ. ולא רק בחנויות עצמן. בזמן הקצר שבין הצילומים לראיון הוא התקשה להיפרד מהמחסן הענק בחנות, ועבר בין הארגזים כדי לאתר מציאות. מציאות שכאלה לא חסרות לו, והוא מתגאה במיוחד במפה נדירה מ־1949 שנמצאת ברשותו, שבה השתמשו משה דיין ויגאל ידין, ובעזרתה סימנו בטוש את קו שביתת הנשק - הידוע כיום כ"הקו הירוק"; יש לו גם חוברות ישנות שחולקו לחיילי צה"ל בתום מלחמת העצמאות, כדי שיכירו טוב יותר את השטח שהתאמנו בו.
רוב הספרים באוסף של שלם מצויים בשני עותקים, "מתוך פחד שיאבדו לי". חלומו הגדול הוא להגיע להרי רוונזורי שבאוגנדה, בעקבות ספרו של גלעד שביד, 'מסע להרי הירח', שיצא ב־2013 והוא "דוגמה לספר מסעות טוב, שמצליח להביא את הקוראים למסע מרתק ואמיתי לחלוטין, גם אם הוא מתבצע תוך כדי ישיבה על הכורסה".
הוא מוציא מתיקו את הרומן 'אסקימוס', שתורגם לעברית על ידי פסח גינזבורג ז"ל והודפס בהוצאת "מצפה" ב־1933, ומעיד שיש לו ערך סנטימנטלי מיוחד עבורו. "זה ספר נהדר ומקסים, שבו חוקר דני בשם פטר פרויכן, שחי בעצמו במשך שנים רבות בקוטב הצפוני, כתב על חייהם של האסקימוסים. בזמן קריאת הספר הזה נפל לי פתאום האסימון על האובדן הגדול של ספרים ישנים, נהדרים ומקסימים, שכבר לא מצויים בספריות או בחנויות, והתרגום שלהם ארכאי. קראתי ונהניתי, וכאב לי הלב, כי הבנתי שאני כנראה האדם האחרון שיקרא את הספר הזה", הוא מסביר.
לחנות נכנס אדם מבוגר, ומבקש את עזרת המנהלת, הדס רוסנוב, בניסיון למצוא ספרים על אודות השואה וההיסטוריה של עם ישראל. תוך כדי חיפוש באחד המדפים, הוא נדהם לגלות ספר שהעניק לפני שנים רבות במתנה לבנו. ההקדשה שכתב לו נמצאת שם בעמוד הראשון, והוא רכש אותו מייד בחזרה. אם תרצו, עוד חוויה יוצאת דופן שאוהבי ספר עשויים להיתקל בה במסעותיהם.
איך בכלל הפכתם ל"ציידי ספרים"?
בר: "לפני 40 שנה התגייסתי לגולני ויצאתי לקצונה, אבל נפצעתי במהלך השירות ועברתי להיות קצין חינוך. אז היה לי זמן לקרוא, והתחלתי להתעניין בתחום. זה צבר תאוצה כשהתחלתי לעבוד כמדריך בחברה להגנת הטבע".
שלם: "גם אצלי זה קרה בערך בזמן הצבא. היו בירושלים חנויות לספרים משומשים, כאלה שבדרך כלל אי אפשר למצוא בספרייה רגילה. היית קונה ספר כזה, קורא אותו, וכשהחזרתי לחנות - קיבלתי בכל פעם 75 אחוזי הנחה על הספר הבא. אחרי פעם או פעמיים, פשוט התחלתי לאגור את הספרים, ואז גיליתי גם את המרתף בספריית בית העם בירושלים, שם יש ספרים שיצאו מהמחזור".
כרמון: "אני גדלתי בבית דתי בחיפה, והספרייה שלנו היתה מלאה בכרכים על גבי כרכים של ספרים עם כריכה דומה, כמו האנציקלופדיה העברית ופירוש קאסוטו לתנ"ך. בכל יום, בדרכי חזרה מבית הספר, הייתי עוצר בספריית פבזנר, לוקח ספר, יושב בגינה, קורא את כולו - ואז חוזר פנימה לשאול ספר חדש במקומו. באיזשהו שלב 'נמאס' לספרנית ממני, והיא אמרה לאמא שלי שהיא לא מרשה שאקח יותר מספר אחד ביום".
יש קהילה של אספני ספרים בישראל, ששומרים על קשר, נפגשים באירועים וחולקים קבוצות בפייסבוק או בווטסאפ?
בר: "אין פורום או קבוצה של אספנים, אלא רק היכרויות אישיות. אנחנו מחליפים בינינו מידע, עוזרים זה לזה. לא מזמן התקיימה מכירה של ספרים משומשים שלא יכולתי להגיע אליה, וביקשתי מחבר שילך וירכוש ספרים מסוימים עבורי. אין בינינו תחרות, חלילה. המידע עובר בערוצים שונים, בעיקר באמצעות אתר 'סימניה' או 'חנות הספרים של איתמר', שמאתרת ספרים נדירים".
"ובכלל", מבקש שלם להעיר, "אשמח יותר להגדרה של 'מלקט ספרים'. מטבע הדברים הצטברו אצלי גם ספרים נדירים ויקרי ערך, אבל אינני רואה את עצמי אספן מקצועי, אלא אחד שמלקט ספרים טובים וישנים שהוא אוהב לקרוא. מעטים הספרים שאני שומר רק בגלל הערך הכספי או החיצוני שלהם. זה מה שיפה וטוב בספרים: גם ספר שעולה חמישה שקלים יכול לספק לאדם כמה שעות של הנאה".
מאיפה אתם משיגים את רוב הספרים?
בר: "אנשים רבים רוצים להיפטר מספרים. אתה נוסע בתל אביב, מישהו משפץ את הבית או עובר דירה, ופתאום אתה מגלה ערימה של ספרים ברחוב. בשבילנו זה נכס. לפני כמה שנים קיבלתי טלפון מאדם ששמע עלי, אני אפילו לא יודע איך. אביו נפטר והשאיר עיזבון עצום של ספרים, אז הבן שאל אותי אם אני מעוניין. 5,000 ספרים הוצאתי משם".
מרדף שלא נגמר // צילום: אריק סולטן
שלם: "אבל המציאות הכי גדולות נמצאות בפחי המיחזור של החנויות, או לידן, בספרים שמיועדים לצאת לשם".
בר: "זה נכון. הרשתות וההוצאות לא תמיד מבינות אילו אוצרות יש להן ביד, ואת הערך האמיתי שלהם. יש את 'אטלס כרטא' הגדול לתולדות ירושלים; זה התנ"ך של מורי הדרך, והוא מבוקש מאוד. הוא יצא ב־1976, אבל בגלל ויכוחים על שכר ותמלוגים - לא מוכנים לעדכן אותו. בחנויות ספרים אפשר למצוא אותו ב־200 שקל. יום אחד, בשבוע הספר בכיכר רבין, הניחו על המדף עשרה ספרים והציעו אותם ב־49 שקלים ליחידה. רצתי וקניתי את כולם. אני משאיל למי שצריך, או מוכר תמורת 100 שקלים. אני חושב שזה מחיר הוגן".
כמה רחוק הגעתם במאמץ להשיג ספר?
שלם: "זחלתי בין ערימות ספרים מכוסים אבק דחוס ולח, וחיפשתי ספרי נוער ישנים בספרייה של אחד הקיבוצים. הגשם חדר לספרייה, והספרים שנרטבו נועדו להישלח למיחזור, אבל הצלחתי להידחק ולקבל אישור חיטוט. ההתחככות בקורי העכביש ובנדלים השתלמה: בין השאר מצאתי בתחתית הערימה את 'דולה הפנינים' של אהרן אבדי, שחיפשתי המון זמן. אסור להתעצל".
עוד ספר ועוד ספר - בחישוב קל מגיעים להוצאה של עשרות ואפילו מאות אלפי שקלים.
כרמון: "אני יכול להעריך בקלות שבשווי של היום, הוצאתי כ־60 אלף שקלים על ספרים".
שלם: "לפי השווי ה'יבש' של הספרים בחנויות, אני מניח שהספרים שברשותי מגיעים ל־100 אלף שקלים, אבל מכירה כזו אינה מציאותית. סביר להניח שמתישהו, ואני מקווה שלא בקרוב, הם יוצאו בארגזים במכירת חיסול, ואולי אפילו יתומחרו לפי משקל, אבל בשבילי הם אוצר שלא יסולא בפז".
בר: "אחוז גדול מהספרים שיש לי השגתי בחינם, וגם כשאני קונה בחנויות, המחירים עממיים. אבל אם יש ספר שאני ממש רוצה, וממש קשה להשיג אותו, אני אהיה מוכן לשלם עליו גם 300 או 400 שקלים".
ומה קורה כשמבקשים ממך סכום גבוה יותר?
בר: "רדפתי זמן רב אחרי 'האטלס הענק', וכשמצאתי אותו, רצו עליו 600 שקלים. אני מעריך שהוא הספר היקר ביותר, ולא קניתי במחיר הזה. בסוף מצאתי אותו בחנות לספרים משומשים בחדרה ב־15 שקלים. שמע, קל מאוד לנצל את הדברים האלה, אבל גם אם אני יכול למכור ספר ב־600 שקלים, לא אעשה את זה, כי זה אוצר שאני שומר לעצמי".
שלם: "אני משתדל לקנות ספרים בזול, ויש לא מעט הזדמנויות לעשות את זה. חנויות שמחוסלות, למשל".
בר: "חבר שלח לי הודעה שאני מטורף, ובספרייה בבית שלי מונחים לפחות חצי מיליון שקלים. אבל לא, אני לא חושב לעשות אקזיט".
השלושה זוכרים היטב את הספר שהצית בהם את האהבה הראשונה. "'יהושע הפרוע', הספר שנושא במקרה את שמי, היה אחד מסיפורי הזוועה הראשונים שקראתי", מחייך כרמון. "'לא, לא אוכל ולא אשתה, מרק כזה איני רוצה!' ולבסוף הוא חולה, נחלש ומת".
שלם: "אבן היסוד של האוסף שלי היא 'הג'ונגל' של אפטון סינקלר. זה ספר מטלטל על משפחת מהגרים שהגיעה למפעלי הבשר באמריקה ונרמסה תחת הקפיטליזם".
בר: "כאספן התחלתי בספר 'נופי גולן', ואת האוסף התחילה האנציקלופדיה של מדריך ישראל. אבל צריך להזהיר: עיקר הערך שלה הוא היסטורי וסנטימנטלי. לא כדאי להסתובב איתה בירושלים, כי הרחובות השתנו בינתיים והיא מטעה".
"בילדותי עניינו אותי פעולות המחתרות בארץ ישראל, ואספתי את כל הספרים של ספריית המרי", מוסיף כרמון.
אתם זוכרים גם את הספר הראשון שקראתם בחייכם?
שלם: "בוודאי. כשהייתי בכיתה ב' קראתי את 'צ'יפופו'".
בר: "כילד קראתי את סדרת חסמבה".
כרמון: "הספר הראשון שלי היה 'בוא אלי פרפר נחמד'".
בר ושלם. "יש לי ספר מ־1876 בשתי מהדורות. את הישנה יותר אני לא פותח, כי הדפים יתפוררו לי ביד", אומר שלם // צילום: אריק סולטן
שלם משתף בנוגע לספר בעל הערך הסנטימנטלי שברשותו: "הספר הכי עתיק שיש לי הוא 'נתיבות ציון וירושלים', שנכתב ב־1876 על ידי אברהם משה לונץ, מורה הדרך הראשון בעיר. קניתי אותו בשני עותקים: את המהדורה הישנה אני לא פותח, כי הדפים יתפוררו לי ביד, ובמהדורה החדשה אני אוהב לעיין.
"הסיפור המרגש מאחורי הספר הוא שלונץ החל להתעוור, ובזמן שנותר למאור עיניו הוא אסף את כל המידע שהיה יכול, תוך שהוא יודע שהוא עומד לאבד את הראייה כליל. הוא הסתובב ברחובות ירושלים וקלט את כל הזיכרונות. אחר כך המשיך להדריך קבוצות מבלי לראות, ולא היית יכול להבחין שהוא עיוור".
כצו הקידמה, יצא לכם לקרוא גם ספרים דיגיטליים?
כרמון: "אני לא מסוגל לקרוא ספרים דיגיטליים. אין לי סבלנות לזה. אומרים שהכל נמצא באינטרנט, אבל זה לא בשבילי. אני זקוק לחוויה. אני צריך להחזיק את הספר, לגעת בו, להרגיש ולהריח אותו. ניחנתי בכישרון לקריאה חזותית, כך שאני לא צריך לעבור שורה־שורה או מילה־מילה. אני קורא הרבה יותר מהר, וזה אפשרי רק בספר פתוח, לא על המסך".
בר: "אני קורא הרבה ספרים דיגיטליים, וגם את רוב החיפושים אחרי ספרים אני עושה דרך המחשב. היום העולם הולך לדיגיטציה, אבל אנשים טועים כשהם חושבים שאפשר למצוא הכל באינטרנט. את עיתוני 'במחנה' שיש לי אף אחד לעולם לא יסרוק, אבל הם חשובים".
קרה שרציתם ספר ולא הצלחתם להשיג אותו?
"לא", עונים בר ושלם יחד בנחרצות, אבל כרמון מפתיע: "כבר תקופה ארוכה שאני מחפש ארבעה ספרים, ובינתיים ללא תוצאות: 'איליאדה ואודיסיאה' של הומרוס, 'דמדומי ערב בבלקן' ו'פריחת התרזה בבלקן' של גורדנה קואיץ', ו'גשר על הדרינה' של איבו אנדריץ'. אולי בזכות הכתבה, מישהו ישמע על זה וימכור לי".
שלם: "היה ספר אחד שנדרשו לי שלוש שנים להשיג: חלק ב' של 'מסעי אל ארץ טיבט' של חוקר נוסע מתחילת המאה ה־20 בשם סווין הדין. כבר הייתי קרוב להתייאש, ופעם, לפני שנתיים, נכנסתי במקרה לחנות ספרים בירושלים, ושאלתי עליו. 'למה לא אמרת? יש לנו את זה מזמן', המוכר אמר לי. מייד קראתי אותו".
בר: "אני יכול לרדוף אחרי ספר במשך חצי שנה, אבל בדרך כלל אני לא צריך לחכות הרבה זמן. היה ספר שחיפשתי, הגעתי עד למחברת, ואפילו לה לא נשאר עותק, כי הוא יצא בכמויות מוגבלות. זו מדריכת טיולים שכתבה על שדרות רוטשילד בתל אביב. בסוף מצאתי אותו ב־15 שקלים, כאן ב'סיפור חוזר'".
ויש ספר מסוים שאתם רודפים אחריו גם כרגע?
בר: "אני מחפש את 'על אודות האדריכלות', שכתב האדריכל הרומי ויטרוביוס במאה הראשונה לפני הספירה. יש לי את המהדורה החדשה, אבל אני רוצה את הישנה. אני יודע שאשיג אותה מתישהו, אני לא מתייאש".
שלם: "היעד הבא שלי זה 'הגולה הצעיר', ספר נוער מ־1950 שכתב שלמה סקולסקי. הוא קיים באינטרנט, אבל אף אחד לא מציע אותו למכירה. בסוף, אם לא תהיה לי ברירה, אני אקח אותו בהשאלה מהספרייה הלאומית ואחזיר".
הייתם זקוקים פעם להפסקה טוטאלית מספרים?
שלם: "לא!"
בר: "יכול להיות מצב שבו אני עסוק מאוד, או יוצא לטיול ממושך במסגרת העבודה, ובמשך שלושה שבועות לא אחפש לאסוף שום ספר. אבל הפסקה מקריאה? לעולם לא. בדרך כלל אני קורא שעתיים או שלוש בשבוע, כי לצערי אין לי זמן ליותר מזה, אבל גם אם אקרא רק דף מתוך אחד הספרים כהכנה להדרכה, אני אקרא".
כרמון: "נגזרה עלי הפסקה כשהתגוררתי שש שנים בארה"ב והתקשיתי להשיג ספרות עברית. פיתחתי אז תחביב לסרטים. צברתי עוד ועוד, עד שהיו לי שבעה שקים מלאים, שבכל אחד מהם כ־50 קלטות. יום אחד ציפי אמרה שהיא עומדת לזרוק את השקים מהבית יחד איתי. כשחזרנו ארצה, חזרתי לספרים".
"סיפור חוזר" היא רשת חנויות ספרים חברתית, המתפרשת על 18 חנויות ברחבי הארץ, ועל עוד כ־500 עמדות למכירה ולהשאלה של ספרים בבתי עסק שונים. דרכה יכולים ציידים כמו בר ושלם למצוא ספרים משומשים, עתיקים ונדירים, שבמציאות אחרת היו מושלכים - ממש מילולית - לפח האשפה של ההיסטוריה.
סידור תפילה מ-1865 // צילום: אריק סולטן
במאגר הרשת יש כחצי מיליון ספרים, וכולם נמכרים בכ־20 שקלים; היא מעניקה שוברים ותלושים לכל מי שמעבירים אליה ספר משומש. בסניפים ובחנויות פזורים כ־3,000 אנשים שמתמודדים עם קשיים נפשיים, ועוברים במסגרת "סיפור חוזר" שיקום תעסוקתי המאפשר להם להתנסות במיומנויות וללמוד כלים מקצועיים, בדרכם להשתלב מחדש בשוק העבודה.
בר, שלם וכרמון לא נפגשו מעולם לפני הכתבה הזו. "חשבתי שאני מיוחד", צוחק בר. ושלם מחייך: "טוב לדעת שיש עוד אנשים שנהנים מהמחלה הזאת".
כרמון: "הצטרפתי ל'סיפור חוזר' כדי שאוכל לקנות ספרים במחיר שפוי, ולהחזיר כאלה שאינני צריך. אני רואה בזה גם תרומה לקהילה. אשתי עובדת בעמותה שמשלבת ילדים עם מוגבלויות בבתי ספר רגילים, והנושא הזה קרוב לליבנו".
שלם לא עוסק רק בקריאה ובאספנות, אלא גם בכתיבה: "זה לא מה שאני עושה ביומיום, אבל אחת לכמה שנים אני מחבר ספרים שקשורים למסעות, בתחום שאני אוהב לקרוא. אלה ספרים ריאליים שעוברים לפן הפנטסטי, עוסקים בהיסטוריה ופונים לילדים. זה סגנון הספרים שאם לא הייתי כותב - הייתי שמח לקרוא". גם בר עסק בכתיבת ספרות מקצועית למורי דרך.
השארתי את השאלה המסקרנת ביותר לסוף: איך משמרים את הספרים, ואיך מטפלים באבק המצטבר ובתולעים שעלולות להופיע בספריות כמו שלכם?
שלם: "הדרך הטובה ביותר לשמר את הספרים היא לקרוא. רק ככה הם שורדים לאורך זמן".
בר: "האבק הוא בעיה אצלי, אבל אם כבר פתחנו את נושא התולעת, הזנבזיף, אני מוכן לנדב טיפ חשוב. הזחלים האלה לא אוכלים את הספרים, אלא את הדבק שבחיבור בין הדפים. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא להניח את הספר ל־24 שעות במקפיא. זה פותר את הבעיה".
שלם: "נכון. עשיתי את זה פעם, ובמקרה היה מדובר בספר על מדבריות. אחר כך הוצאתי אותו והתיישבתי לקרוא, בזמן שהדפים קפואים, וזו היתה חוויה מיוחדת ממש".
חשבתם כבר מה תעשו עם האוסף אחרי 120? למי תורישו אותו?
כרמון: "האוסף שלי יימסר ויועבר הלאה. אני לא יודע למי, וזה בסדר. כיף לי עם זה".
שלם: "אני חייב להגיד לך שכבר היום אני משתדל לתת לילדים שלי לקרוא, לחבר אותם לספרים מעידן התמימות. חדר הספרייה בבית הוא שקט וכבד, יש בו המון כריכות ישנות, אבל מדי פעם, כשאני נכנס אליו ומוצא שם שקית חטיף ריקה זרוקה, אני יודע שאחד הילדים בא לקרוא משהו וזה מרגש אותי. מה יהיה אחריי? בעיקרון האוסף הזה הוא בשבילי, אין לי מושג מה יקרה איתו".
"את בעיית האוסף שלי אפשר לפתור בעזרת גפרור אחד", צוחק בר. "אם לא אמצא מי שיטפל בו, אתרום אותו לארכיון הספרייה הלאומית. אני בטוח שהם ימצאו בתוכו דברים שווים לאנושות".
הדס רוסנוב // צילום: אריק סולטן
הספרים הבולטים ברשת "סיפור חוזר"
הספר הכי עתיק:
"שער השמיים" (סידור תפילה מ־1865)
(מצורפת תמונה, כריכה אדומה)
הספר הכי חדש:
"האנשים שאהבנו" (ויקטוריה היסלופ, 2019)
ספרים מעניינים ונדירים:
"הנסיך הקטן" ביידיש
"הדיואן המפורש" (שירת יהודי תימן, ר' מרדכי צדוק יצהרי)
"דוקטור סוס" ביידיש
"שלושת המוסקטרים" (אלכסנדר דיומר, 1972)
חמישה חומשי תורה עם חמש מגילות (1902)
"פנג הלבן" (1952)
"טרזן מלך הקופים" (1939)
האנציקלופדיה של ישראל בתמונות (1951)
הסופרים הכי אהובים (ישראלים):
עמוס עוז
דויד גרוסמן
דבורה עומר
הסופרים הכי אהובים (לועזיים):
ג'וג'ו מויס
אלנה פרנטה
ג'יי קיי רולינג
הספרים הכי נצפים באתר:
"דיאטת 17 הימים"
"גברים השונאים נשים והנשים האוהבות אותם"
"סערת נפש"
"אבא עשיר, אבא עני"
"כוחו של התת מודע"
"כיצד תרכוש ידידים והשפעה"