יש משהו קצת מבלבל באבישג לוי, שזכתה השבוע בעונה הרביעית של "משחקי השף" (רשת 13). הנינוחות שלה משדרת מין אדישות מתעתעת, אבל בו בזמן היא בוערת מבפנים. מצד אחד היא מכורה לריאליטי, מצד שני בכלל לא חלמה להשתתף באחד כזה ולא הבינה את גודל החשיפה. היה צריך כמעט להכריח אותה ללכת לאודישן, אבל מרגע שהתקבלה כיוונה רק למקום הראשון.
"אני ממש מכורה לריאליטי, צופה בהמון. 'האח הגדול', 'חתונה ממבט ראשון', 'המירוץ למיליון', 'הישרדות', 'משחקי השף'. לאחרונה גיליתי שיש ריאליטי מצוין בנטפליקס. ריאליטי זה מדהים. אפשר ככה להכיר צורות חשיבה שונות או לראות אמנות.
"הקונספט של 'משחקי השף' מגניב בעיניי: תחרות שמאפשרת לשפים להתחרות אחד בשני. תמיד חשבתי שאם אפשר היה להתחרות בלי להתפרסם, הייתי הולכת לזה. ואז פגשתי שתי מלהקות בכניסה למסעדה שבה עבדתי במטבח, והן לא הניחו לי.
"רק רציתי שישחררו אותי ללכת הביתה, אז הבטחתי שאגיע לאודישן. עברתי. אחרי שהתקבלתי והיה ממש טוב, החלטתי שאם כבר חשפתי את עצמי - אני הולכת על כל הקופה".
"לא הייתי הכי טובה כל הזמן, אבל בכל פעם שנכנסתי לאולפן באתי להילחם. זאת חוויה מאוד אינטנסיבית ומאוד מעייפת. חזרתי גמורה מימי צילום. כל מה שרציתי זה לישון. הייתי מתיישבת על הספה ובוהה בטלוויזיה.
"זה לא רק צילומים ודיבורים ובישולים, זאת גם התחרות. כל הזמן התעסקתי בכישלון ובהצלחה שלי. מה יכולתי לעשות, איך אוכל להיות טובה, מה יגידו השופטים. כל מיני ספקולציות שרצו לי בראש. בתקופה הזאת גם ניסיתי ללמוד הרבה. ראיתי המון תוכניות בישול. ראיתי את כל העונות של 'משחקי השף' בלופים כדי להבין פחות או יותר איפה אנחנו עומדים בתחרות או אילו משימות יכולות להיות לנו בהמשך.
"קראתי המון ספרי בישול. זה ממש מגניב. אני זוכרת שמאחורי הקלעים היו ארגזי ציוד ואביזרים, והיה גם ארגז עם ספרי בישול. אז במהלך ההמתנה לצילומים הייתי יושבת בצד וקוראת מתכונים של רות סירקיס. זה ממש מצחיק".
איזה חלק יש למנטור שלך, אסף גרניט, בניצחון שלך?
"עברתי איתו סוג של תהליך לאורך העונה. ההיכרות הראשונית באודישנים היתה פחות מוצלחת (גרניט תקף אותה שהיא מדברת בקלישאות, והתחרט שהעביר אותה; נ"ו), אבל גדלנו להכיר, להבין, לכבד ולאהוב אחד את השנייה. הוא נתן לי הרבה רוח גבית ותמיכה, וזה מדהים. אסף הוא אחד ומיוחד ואין כמוהו בעולם, אני מתה עליו".
לוי בפעולה בתוכנית // צילום: אור דנון
לוי (24) היא לא מתמודדת ריאליטי זוהרת. היא גם לא מאלה שיקפצו עכשיו לכל השקה ויצוצו תדיר במדורי הרכילות. היא לא שוברת כלים, לא מייצרת דרמות ולא סוחבת איתה סיפור חיים טרגי וסוחט דמעות. היא גם לא לגמרי עברה תהליך יוצא דופן לאורך העונה, כמתבקש בקרב מנצחי הז'אנר. לוי מבשלת מצוין, וזה בהחלט האלמנט המשמעותי פה.
כבר בפרק הראשון הוצמד לה התואר "נערת הפרחים", אחרי שבחרה להכין פרחי קישוא ממולאים בקישואים, כשהיא לבושה בשמלת פרחים אדומה. "אני באמת קצת ילדת פרחים. היפית כזאת", היא מספרת, ומביאה מהמטבח עוגת שוקולד טעימה שאפתה הבוקר. "היא נראית מושחתת, אבל היא די סבבה", היא מעדכנת ומגישה.
"נראה לי שהבאתי לתוכנית משהו שהוא קצת אחר", היא מנתחת את עצמה, "לאורך העונה ההסתכלות שלי היתה שונה. בישלתי אוכל מיוחד ולאו דווקא מוכר, ובמקביל עברתי תהליך אינטנסיבי כזה, ובפרק הגמר הרגשתי הכי אני. סוף־סוף הצלחתי להביא את האישיות שלי אל המצלמות, ונחשפתי ופתחתי. המצלמה הזאת מפחידה ולא נעימה לפעמים, ולקח לי זמן להתרגל אליה, אז בגמר הכי פחות גוננתי על עצמי ויצאה ממני אמת קצת אחרת.
"'משחקי השף' זו חוויה מיוחדת, שכל טבח שאוהב תחרות צריך לאתגר את עצמו בה. מאוד השתפרתי בבישול, הצלחתי לכוון את עצמי והחזרתי לעצמי את האהבה לבשל ואת הזיכרון למה אני עושה את זה".
ואולי במקום לחפש אקס פקטור, כדאי לזכור אותה פשוט בתור ההיא עם הגולגול והבנדנה. "זה הפך לסמל המסחרי שלי. אני עושה מין גולגול מצמה וזה נראה שזור כזה. ואז אני שמה בנדנה. תכלס, אני עושה את זה כדי שהשיער לא יציק לי כי הוא מאוד ארוך. כשאני לא עובדת במטבח, אני תמיד בשיער פזור כדי לתת לו לנשום.
"יש לי אוסף של בנדנות, ובכל פעם אני שמה צבע אחר לפי מצב הרוח שלי. הנה, יש שתיים בכביסה", היא מצביעה על מתקן תליית הכביסה שמוצב בפינת הסלון שלה. "מישהו שאל אותי באינסטגרם איך קושרים ככה בנדנה ואיך זה מחזיק כל כך הרבה זמן. אז חשבתי לעשות סרטון הדרכה ולהסביר את כל השיטות".
מחיר החשיפה לא פשוט לה, אבל היא עדיין בשלב שהיא נהנית ממנו. "לא חשבתי הרבה על משמעות החשיפה בתוכנית ומה זה יעשה לחיים שלי. יום אחד הלכתי ברחוב וסחבתי מיליון שקיות, ולידי הלך איש עם הכלב שלו. בשלב מסוים הוא זיהה אותי ואמר 'וואו, אני ואשתי ממש מעריצים אותך'. הלכנו את כל הרחוב יחד, וכל הדרך הוא סיפר כמה הם אוהבים אותי. כשהגענו לקצה הבניין ונפרדתי ממנו, הוא הבין שפה אני גרה ואמר 'אני לא מאמין, אני בבניין ממול. שתדעי שיש לך מעריצים שכנים'. מתברר שזה הזוג מהדירה הזאת", היא מצביעה מהחלון שלה לעבר החלון שמשקיף עליה, "לפני כמה ימים נפגשנו שוב ברחוב והוא אמר שלום. זה מאוד נחמד.
"לא ציפיתי שכל כך הרבה אנשים יתחברו אלי. אני בקושי מקבלת תגובות נבזיות רעות. ממש בודדות. יש לי חברים מתוך הפורמט שקיבלו תגובות הרבה פחות נעימות, ואני בעיקר מקבלת המון אהבה. בואנ'ה, אני בחיים לא הייתי יושבת בבית ומחפשת באינסטגרם מישהו מריאליטי, ומקדישה זמן לכתוב לו הודעה, גם אם זה רק 'כל הכבוד לך', ואנשים שולחים לי הודעות שמרגשות אותי ממש. זה מדהים. מי ציפה?
"לא ציפיתי שכל כך הרבה אנשים יתחברו אלי". לוי // צילום: אור דנון
"אני עדיין לא יכולה לעכל ולהכיל את כל זה. בחורים ובחורות ממש חמודים וחמודות ניסו להתחיל איתי, שלחו לי הודעות, שאלו אם אפשר להכיר, וזה מקסים בעיניי. זה ממש מחמיא ונורא נעים, ובינתיים גם לא קריפי ומוזר, אז נחמד לי".
היא גדלה כבת יחידה במרכז תל אביב עם אמה וסבתה. אביה נישא בשנית ולא מתגורר היום בארץ. "הייתי ילדה חמודה, חייכנית ומצחיקה שאהבה לאכול", היא מספרת על עצמה, "היתה לי ילדות תל־אביבית של ים ושוק לוינסקי.
"הייתי ילדה סופר חכמה, תלמידה מצטיינת, פעילה בתנועות נוער. למדתי באוניברסיטה כבר כשהייתי בתיכון. לא מחוננת, אבל חכמה. חוץ ממתמטיקה, שלא הצליחה לי. אני ממש אוהבת ללמוד. תמיד היו לי בעלי חיים. כלבים, חתולים. חיות זה נהדר. לצערי, בדירה הנוכחית שלי זה פחות אפשרי".
מתי מצאת את עצמך ליד סירים ותנורים?
"היתה לי סבתא מבשלת, שהייתי סופר קשורה אליה, והיום כשאני מבשלת את השורשים שלי אני מייד חושבת עליה. יש לי רגעים כאלה. הגעתי לבשל כי אחד התחביבים שלי כילדה היה לאפות, חלמתי להיות קונדיטורית, אבל כשעשיתי את זה תמיד אלתרתי ויצאו דברים לא טובים בעליל.
"בגיל 16 נכנסתי בפעם הראשונה למטבח של מסעדה, כי זה המקום היחיד בעיר שהעסיק אותי. מול הבית שלי, על אבן גבירול, נפתחה מסעדה איטלקית שעושה פיצות ופסטות, והוא הסכים שאעבוד אצלו. כולם שם עשו הכל, והנישה הכי נוחה לי היתה במטבח. אז למדתי לעשות בצקים, הכרתי טבחים ונפתח בפניי עולם חדש. עשיתי את זה מכיתה י' עד י"ב, עד שהתגייסתי".
בצה"ל היא שירתה שנתיים וחצי כמדריכה וכלוחמת איסוף קרבי, ובתפקידה האחרון ניהלה את תחום ההדרכה בבית הספר לאיסוף קרבי. אחרי השחרור מצאה עבודה בקבבייה בשוק הכרמל, ובמשך שנתיים גלגלה קבב. "שם הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות בחיים".
ברור שזה לא נגמר שם. בעת שדילגה בין משרות בתחום, בישלה וניהלה מטבחים בכמה וכמה מסעדות תל־אביביות, החליטה להירשם לאוניברסיטה. "תכננתי ללמוד משפטים, אבל הדרך בארץ מאוד קשה ואז גיליתי שיש טריק: אם יש לך תואר ראשון בממוצע של יותר מ־92, מקבלים אותך ללימודי משפטים. חשבתי שבמקום לשרוף שנתיים על השלמה של בגרויות ופסיכומטרי כדי להעלות ציונים - אלך ואעשה תואר בשנתיים וחצי. אני לא דפקטית, ואני יודעת שאוציא ממוצע טוב. נרשמתי לבר־אילן ללימודי קרימינולוגיה ומזרח תיכון, אבל לא הלכתי. הפתעה.
"יום אחד ראיתי בפייסבוק שמחפשים סו־שף ל'בר א וין' של עינב אזגורי והגשתי מועמדות. כשקיבלו אותי, פתאום הסתובבו לי החיים. עבדתי במסעדות יוקרה לפני כן, ועבדתי בכל מיני סוגי מטבחים, אבל שם הרגשתי כאילו נכנסתי למשרה נורא בכירה. אז החלטתי לוותר על האוניברסיטה. אמרתי, 'אני הולכת ללמוד בלעבוד'. הייתי בת 22, והרגשתי שכל מה שעברתי הוביל אותי למקום שבו אני עושה את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בעולם".
איך מרגישה אישה בעולם הקולינריה הישראלי?
"אנחנו עושות את זה פי מיליון יותר טוב. בוא נדבר על זה רגע. האימהות שלנו, הסבתות שלנו, הן לרוב אלה שמבשלות, בעוד המטבח המקצועי הוא סופר־גברי, ורק אם יש לך קעקועים אתה יכול לקרוא לעצמך טבח. אבל בתכלס מטבח זה אמנות, וזה בדיוק כמו שאי אפשר להגדיר ציור כמקצוע גברי או נשי כי מדובר ביצירה.
עם המנטורים וחבריה למעמד הגמר // צילום: אור דנון
"ועדיין, מטבחים בארץ הם מקום מאוד גברי וקשוח, ודוחה לפעמים וסוטה. את פשוט צריכה להיות אישה חזקה בתוך זה. זה לא פשוט, אבל זאת דרך שעוברים. אני תחרותית, אבל מאוד לא מונעת מאגו. נכנסתי לכל מטבח חדש כדי ללמוד, לא להילחם באף אחד ולא להתערב במשחק המגדרי. זה עבד לי. בסינר ובשיער אסוף - לא משנה מי אתה.
"עבדתי גם במטבחים מאוד גבריים וגם בכאלה שהיו מאוד נשיים. בדרך כלל יש הרבה פחות אגו במטבח נשי, אבל גם בזה היו יוצאים מהכלל".
איך את שורדת את שגרת היום־יום האינטנסיבית במטבחים של המסעדות בארץ?
"זה תמיד לחוץ, זה לקבל ביקורת על בסיס שעתי, אבל בשביל זה אנחנו חיים. זה מניע את הגלגלים שלי. צריך ללמוד לחיות בתוך הלחץ הזה, ולא לתת לשום ביקורת להזיז אותך ולערער אותך ברמה קיצונית".
ניצחון בצד, אי אפשר בלי להתייחס לסוגיית המשקל. "אני מאוד אוהבת לאכול. תמיד אהבתי אוכל", היא חוזרת ומתגוננת שוב ושוב לאורך הראיון, עד שלבסוף מחליטה להסביר את מערכת היחסים המורכבת שאיתה היא מסתובבת במשך שנים.
"בנעוריי הייתי מלאונת כזאת, אבל כשהשתחררתי מהצבא כבר הייתי נורא־נורא שמנה. ממש. אכלתי את הצער שלי. סבתא שלי נפטרה, והייתי בהלם מאוד גדול. אכלתי את עצמי לדעת בהפרעת אכילה לא נורמלית והגעתי למשקל של 108 ק"ג.
"היתה לי עלייה מאוד גדולה בתקופה מאוד קצרה. חייתי בקונפליקט, ובמשך הרבה זמן לא ראיתי את זה. חטפתי את המציאות לפנים רק במצבים מסוימים, למשל כשקמתי בבוקר ואיזה בגד לא עלה עלי. שום דיאטנית או תוכנית דיאטה לא עזרו. אני שונאת ספורט, אז זאת לא היתה אופציה בשום שלב. כל רופא שפגש אותי אמר שהדרך שלי לא טובה ושכדאי שאתחיל לעשות עם עצמי משהו.
"חוויתי המון תסכול כי לא הצלחתי לרדת במשקל. היחסים שלי עם אוכל היו ממש אביוזינג. אני ניצלתי את האוכל. סחבתי אישיוז שיש לאנשים שמנים. כל מיני התנהגויות כמו לאכול בסוד. מה נסגר? לאכול זה צורך בסיסי, וזה לגיטימי לומר שאתה אוכל. לא צריך להחביא ולהסתיר, ואני הייתי שם. נמנעתי מלאכול ליד אנשים. הייתי אוכלת רק עם עצמי, ורק כשאף אחד לא רואה. ובלי לספר. הרגשתי תחושת ניצחון אם אכלתי משהו ואף אחד לא ידע על זה. וזה מקום ממש רע להיות בו, לראות את עצמך במצב כזה".
"אסף הוא אחד ומיוחד" // צילום: פול סגל
על הקיר של סלון דירתה נשענת מראה ענקית עם מסגרת מוזהבת, כזו שמכסה חצי מהקיר. "המראה הזאת הגיעה איתי מהבית שבו גדלתי. כשגרתי אצל אמא, המראה היתה בחדר שלי ממש מול המיטה. יום אחד יצאתי מהמקלחת עם מגבת והתיישבתי על המיטה. מול המראה.
"אני זוכרת טוב את הסיטואציה, כי ראיתי אותה במראה. התלבשתי והמכנסיים לא עלו עלי. כשהמכנסיים לא עולים, יש תחושת תסכול לא נעימה. את נגעלת מעצמך. 'איך הגעתי למצב שגם זה לא עולה עלי?'. הסתכלתי על עצמי במראה, וזאת היתה פעם ראשונה בחיים שאמרתי לעצמי בקול רם: 'אני מקבלת את זה שאהיה שמנה. זה לא ישתנה, צריך להתחיל לחיות עם זה בשלום'.
"בדיעבד, מעצם האמירה הזאת קרה משהו אצלי בראש. אחרי שהוצאתי את זה, פתאום הזכרתי לעצמי שאני טובה בכל דבר שאני נכנסת אליו, אז למה זה אחרת בצמצום האכילה?
"פתאום נסתם לי הפה. לא היה לי תיאבון, לא הצלחתי לאכול. זה לא קורה לי הרבה, אבל כשזה קורה אני יודעת שנפשית אני לא במקום כל כך טוב. הלכתי לטיפול, ושם בכלל לא התעסקנו בנושא הזה כי לא ראיתי במשקל בעיה; למרות שהבנתי שהסביבה תופסת את זה כבעיה, ואמא שלי ראתה בזה בעיה, וכולם אמרו שזאת בעיה, כי 'היא ילדה נורא יפה וחבל שהיא לא יותר רזה'.
"החלטתי לעשות שינוי בחיים. איזנתי את התזונה שלי, ופשוט התחלתי לרדת במשקל כמו שבחיים לא ירדתי. בתוך שמונה חודשים הגעתי ל־54 ק"ג, שזה חצי ממשקל השיא שלי. השינוי קרה כי הסתכלתי על אוכל ואמרתי 'זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם, ואני גורמת לו לעשות לי כל כך רע'. במקום להאביס את עצמי, התחלתי להאכיל ולארח ולבשל לאחרים".
איך עובדים במטבח כשמתמודדים עם קונפליקטים כאלה בנוגע לאוכל?
"קצת פחות רוצים לבשל. העלייה המאסיבית שלי היתה דווקא בתקופה שלא בישלתי בה, בצבא. אבל אחר כך העברתי הרבה מאוד זמן כשמנה בתוך המקום המבשל הזה. תוך כדי הבישול הבנתי שאני חייבת להתנהג אחרת לאוכל, לאהוב אותו ולא לתת לו לחבל בי.
"זה לא תהליך שאפשר לשים על ציר זמן. כל הזמן ניסיתי מגוון של שיטות ודיאטות, ודווקא בפעם הראשונה שהקשבתי לבפנים שלי בנוגע למתי וכמה ומה לאכול - פתאום ירדתי מידה במכנסיים. ואז כבר מתחילים להסתכל על זה אחרת ומגיעים לכל מיני הבנות פנימיות. אוכל צריך להיות כיף. זה משפחתי, זה מאחד, זה חגים, זה חתונות.
"עברתי הרבה תנודות עם משקל בחיים, וזה משאיר צלקות על העור וזה לא כיף. הדבר הכי גדול שלמדתי הוא פשוט לאהוב את עצמי. אני מבשלת היום כי אני מאוד אוהבת, ואוהבת את האנשים שאני מאכילה. זה כמו הטיפול שלי במקום מסוים".
היא מתגוררת עם בת הזוג שלה בשנתיים האחרונות, ירדן, בכרם התימנים, "בדירה הכי צנועה ומקסימה, קיוביקל כזאת". דירת גלריה צפופה עם ספה קטנה, שלושה כיסאות פלסטיק, מטבחון, מקרר, טלוויזיה שמנגנת גלגלצ, ספרים על המדפים וזוגות נעליים על הרצפה. בחוץ מסעדה אתיופית, מעבר לקיר מספרה שכונתית. בקיצור, דירה טיפוסית של צעירים תל־אביבים.
"גם ירדן מגיעה מתחום המסעדנות. היא היתה המנהלת של 'הדסון' ועשתה את ההקמה של 'קפה נורדוי'. היא ממש חמודה. הכרנו כשהיא ניהלה בר קולינרי ביפו, ובדיוק חיפשתי עבודה. עבדנו יחד, הכרנו והתחלנו לצאת. יש לנו זוגיות מאושרת. יש ימים טובים ויש ימים טובים יותר".
כיום הן שוב עובדות יחד, והשיקו לאחרונה מיזם של ארוחות פרטיות ו/או פתוחות, שבהן הן מבשלות תפריט משתנה (אם מתחשק לכם לטעום ולהשתתף, חפשו אותה באינסטגרם). בארוחה האחרונה, למשל, הוגשו, בין השאר, טרטר דג בארטישוק, טורטליני עלי פלפל שחור וירוקים, שוק טלה גזרים קרם פרש וחרדל, פנקוטה אורז וקקאו ועוד מטעמים.
"תמיד יהיו חיכוכים, ולא משנה מי יהיה השותף העסקי שלך. ירדן היא הפרטנר שהכי מכיר אותי, את השטויות שלי, את העצבים שלי ואת מצבי הרוח. השיח בינינו מאוד טוב, ושתינו מרגישות נוח לתת ביקורת זו לזו, גם אם אחר כך אנחנו חוזרות לישון יחד בבית".
היא עדיין לא יודעת עד לאן יתפתח פרויקט האירוח הזה, אך אין ספק שהזכייה השבוע בריאליטי הבישולים בהחלט טורפת מחדש את הקלפים.
"'משחקי השף' העבירו אותי התבגרות קולינרית, אבל נוסף לה גם הצד החשיפתי. נכנסתי לתוכנית רק מהרצון לנצח בתחרות, ועכשיו נשאלת השאלה: אם התחרות לא היתה משודרת בטלוויזיה, מה הייתי עושה עם עצמי היום? האם עצם שידורה משפיע על מה שאבחר לעשות עם הקריירה שלי? ברור שתהיה איזו השפעה.
"עכשיו אני צריכה להחליט כמה מקום לתת לחשיפה הזאת בחיים שלי, ואם כתוצאה מכך תבוא הצעה שתשבה את ליבי, לא אגיד לה 'לא'. בינתיים אני בוחרת ללכת בדרך שלי, שהיא קטנה יותר ואיטית יותר, ואולי מפספסת כמה הזדמנויות. כרגע אני ממשיכה לארח בקטן, בכל מיני לוקיישנים, ארוחות ל־24 אנשים שיודעים שהם מגיעים לערב מרגש ומיוחד ולחוויה אינטימית שלא יחוו באף מסעדה אחרת בעיר.
"החלום שלי הוא לפתוח מסעדה מאוד קטנה, שעושה משהו מיוחד. לכן, כשאני מארחת היום ארוחות - אם זה בבתים של אנשים לאירועים המיוחדים והמגניבים שלהם, ואם באיוונט שאנשים קונים אליו כרטיס - זאת חוויה שהיא כמו מסעדה, רק יותר אינטימי. ככה אני מתרגלת את חלום המסעדה הקטנה שמאכילה תפריט טעימות.
"הדרך שבה אנחנו רגילים לעשות את הדברים האלה היום מתחילה להשתנות. גרסה של מסעדה שמגישה בוקר, צהריים וערב היא כבר לאו דווקא נכונה, לא רק כלכלית, אלא לא נכונה לכל העולם שאנחנו חיים בו כיום. כל קונספט האירוח כאילו נפתח למחשבה מחדש, ויש המון דרכים. גם אני היום עושה עם עצמי חושבים מחדש איך אני רוצה לארח, ומה יהיה הכי נכון עבורי.
"בסוף, אני עוסקת במקצוע הזה כי אני הכי אוהבת בעולם לבשל, לארח, להאכיל ולשמח אנשים. ועכשיו, עם הניצחון ב'משחקי השף', גם קיבלתי פידבק שאני עושה את זה ממש סבבה".
nirw@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו