הרופא שהבריא מקורונה

על אחד העמודים בכניסה למחלקה לרפואה דחופה (חדר המיון) בבית החולים שיבא יש מודעה, שכותרתה "נוקאאוט לזיהומים". מתחתיה תמונה גדולה של ד"ר גבע הרמלין, רופא במיון, לבוש בחלוק רופאים, לצווארו סטתוסקופ, והוא מחזיק סבון חיטוי. קמפיין שנולד לפני שנתיים, ובו הצטלמו חברי סגל בית החולים עם נוזלי חיטוי, כדי לעודד את הצוות הרפואי לשטוף ידיים לפני כל טיפול בחולה ולמנוע העברת זיהומים.

אף אחד לא חלם ששנתיים אחרי הקמפיין ההוא, תקבל המודעה הזאת משמעות כפולה, כשהרמלין יהיה הרופא הראשון בבית החולים שיחלה בקורונה, וגם יחלים ויחזור לעבוד בחדר המיון, שמטפל בחולי קורונה. בדרך ייאלצו עשרות אנשי צוות שבאו איתו במגע להיכנס לבידוד.

"עד עכשיו יש לי רגשות אשם", הוא מחייך במבוכה, "צוות רפואי שלם נכנס לבידוד של שבועיים, על חשבון ימי המחלה שלהם, כי באו איתי במגע. זה מרגיש גרוע יותר, כי כמה ימים אחרי שאבחנו שאני חולה, התברר שאחת הרופאות שעובדת איתי חלתה גם היא, כנראה משום שהיתה לידי, ובעקבותיה גם אחת האחיות. אני יודע שזו לא היתה אשמתי, לא היתה לי באמת שליטה על החשיפה, אבל רגשות האשם עדיין כאן. זה לא פשוט". 

הוא בן 39, גבוה ובעל הופעה מרשימה, עם טון דיבור בוטח. נשוי לעינת (36) ואבא של נועם בן ה־7 ועומר בת ה־3. סבא שלו, יוסף הרמלין, כיהן פעמיים בתפקיד ראש השב"כ, והיה גם שגריר ישראל באיראן ובדרום אפריקה.

אנחנו מדברים אחרי משמרת של 12 שעות במיון, שבהן עבד בחליפת מיגון מלאה, במסיכה ובכפפות ("זה אמנם מגן מהדבקה, אבל מאוד לא נוח ומקשה את הטיפול"). כבר שנה שלישית שהוא מתמחה בחדר המיון בהנהלת ד"ר אבי עירוני, עושה משמרות ארוכות - 12 שעות במיון, בימים ובלילות, 24 שעות מנוחה, וחוזר חלילה.

גבע הרמלין היה חולה מספר 97. לקראת סוף פברואר טס עם חבר, גם הוא רופא בשיבא, לחופשת סקי בלז ארק שבצרפת. ב־28 בפברואר חזרו ארצה, ולמחרת כבר התייצב גבע בעבודה. "באותם ימים, מי שחזר מצרפת לא היה צריך להיכנס לבידוד. אז הלכתי לעבודה, ישבתי בישיבות רופאים, פגשתי מאות מטופלים, לחצתי ידיים ונתתי 'כיף' לחברים.

"שלושה ימים אחר כך כבר אמרו שמי שחזר מצרפת צריך להיות בבידוד בית באופן רטרואקטיבי. הודעתי לאשתי שאני חייב להיכנס לבידוד וחזרתי הביתה מייד".

הם הסבו את חדר המשחקים, אחד משלושת החדרים בבית שלהם שברשפון, לחדר בידוד. גבע ישן על הספה, ולא ראה את הילדים. "כשהבית היה מתרוקן, כי אשתי הלכה לעבודה והילדים לבית הספר ולגן, הייתי יוצא לחצר. לא רציתי לפגוע בהם.

"בהתחלה זה היה מוזר לילדים. הם שמעו בתקשורת שקורונה זה משהו נורא, והנה אבא בבידוד כדי לא להדביק בקורונה. נועם נבהל בהתחלה, אבל די מהר הבין שאני מרגיש בסדר גמור, ושאני בבידוד כי יש סיכוי שאני נשא ולא רוצה להדביק אף אחד. אז הבינו שעכשיו לא מתקרבים אלי. הייתי נוכח בבית, אבל מעבר לדלת. הילדים היו אומרים לי מעבר לדלת שהם מתגעגעים אלי, ואני יושב שם ואוכל את עצמי, אבל אין ברירה". 

אחרי שבוע וחצי הוא התחיל להשתעל. גם עכשיו הוא מכחכח פעמים רבות בגרונו, שיעול עדין, שנרגע אחרי שהוא שותה כוס מים. "אין לזה קשר לנגיף", גבע מרגיע, "כבר נבדקתי ויצאתי שלילי. זה סתם כי הגרון יבש.

"השיעול שהיה לי היה יותר מינורי מהשיעול שיש לי עכשיו. לא היה לי חום. לא הרגשתי רע. כלום. אבל הבנתי שאני צריך לדווח על זה למנהל המחלקה ולבדוק מה קורה, כדי שאוכל לחזור לעבודה בלב שקט. הלכתי לבית החולים כדי להיבדק, בביטחון מלא שהכל תקין.

"למחרת קיבלתי טלפון ממישהי ממשרד הבריאות. היא שאלה אותי בטון מודאג כזה, 'איך אתה מרגיש?', ואז הבנתי".

התשובה החיובית הגיעה ב־11 במארס, שבועיים לאחר אבחון החולה הראשון בישראל. גבע היה בהלם.

"זה היה ממש מוקדם בבוקר, הבית בדיוק היה בהתארגנות ליציאה, אשתי לעבודה והילדים למסגרות. לא היה לי זמן אפילו לחשוב אם אני חושש או לא, כי אמרו לי ששולחים מייד אמבולנס לקחת אותי לאשפוז. ארגנתי לי תיק עם כמה חולצות, בגדים תחתונים, מברשת שיניים, דברים בסיסיים. הכנסתי גם ספר לימוד ומחשב. ובתוך כל זה אני צריך להיפרד מהמשפחה בלי להתקרב אליהם כדי לא להדביק אותם, ואשתי מבינה שהם חייבים להיכנס לבידוד.

"זו הרגשה קשה", הוא מתכווץ, "לא רצינו להלחיץ את הילדים, אז כשהאמבולנס הגיע, הם לא יצאו איתי החוצה. לא רצינו שהם יראו את אבא נוסע באמבולנס, בטח כשאף אחד לא יודע מה זה באמת הנגיף הזה. 

"הרבה אנשים ששמעו שאני מאושפז שאלו לשלומי. גם בבית החולים קיבלתי הרבה אהבה, החל מהמנהל, פרופ' יצחק קרייס, דרך רופאים, אחים ואחיות, ועד כוח עזר ועובדי מזכירות".

בזמן שהיה בדרך אל בית החולים, התקשרו אליו אנשי משרד הבריאות כדי לברר היכן שהה בתקופה מאז חזר מחו"ל. סגל חדר המיון שעבד במשמרות שלו, רופאים שנכחו איתו בישיבת צוות גדולה, עשרות אנשי צוות של חדר המיון - כולם הושבתו והצטוו להיכנס לבידוד בבתיהם. 

"מדובר בעובדים במזכירות, וסיעוד, וכוח עזר, ושינוע, וכל מי שנתתי לו כיף פה ושם, כמעט חצי מיון", הוא נאנח, "התחלתי לחשוב על כל המטופלים שטיפלתי בהם. נחרדתי מהמחשבה שאולי העברתי למישהו את הנגיף.

"זאת תחושה נוראית. אתה לא זוכר בדיוק מי בא איתך במגע באותו יום, איפה היית בכל רגע. נכנסתי לאפליקציה של הבנק כדי לראות איפה העברתי את כרטיס האשראי. אתה רוצה להגן על אלה שישבו באותו בית קפה שבו ישבת, או שהיו במכולת באותו זמן שאתה היית".

גבע אושפז במחלקה פנימית ט', שהוסבה לאכלס חולי קורונה, בהנהלת ד"ר גדי סגל. את צוות המחלקה הוא הכיר היטב: לפני שהחל את ההתמחות בחדר המיון, עבד חצי שנה כמתמחה באותה מחלקה.

"מבחינה בריאותית הרגשתי מצוין, אבל היה פחד מהלא נודע. הרי אף אחד לא באמת יודע לאן המחלה הזו יכולה להתפתח. זה יכול להיות קל, וזה יכול להיות לא קל. כל הזמן עבר לי בראש מה יקרה אם המצב שלי יסתבך. איך זה ירגיש, מה יכול לקרות. אין לך מושג למה לצפות. חוסר ודאות משגע. אתה לא יודע כמה זמן תהיה מאושפז. חצי מהזמן בכלל חשבתי שזו טעות. 

"יומיים אחרי שאושפזתי, רופאה מהמיון הרגישה לא טוב. היא עשתה בדיקה, שיצאה חיובית, והגיעה גם היא למחלקה. אחרי כמה ימים הצטרפה אלינו גם אחות מחדר המיון. אז אני כביכול נדבקתי בצרפת, והן כביכול נדבקו כי באו במגע איתי, אבל אף אחד לא יודע אם מישהו מאיתנו לא נדבק במכולת או בבית קפה. 

"אם אני שם רגע בצד את התחושה הנוראית שיש סיכוי שהיא נדבקה בגללי, זה דווקא היה נחמד שהיו איתי קולגות בכל החוויה הביזארית הזאת. וזאת באמת חוויה ביזארית. ממטפל הפכתי פתאום למטופל, למרות שלא באמת היה צורך לטפל בי, הרי הרגשתי טוב. לא קיבלתי שום תרופה בכל האשפוז. כמעט כל המאושפזים במתחם היו חולים קלים. לכל אחד היה חדר פרטי, עם מקלחת ושירותים פרטיים, והיו זמני יציאה לחצר כדי להתאוורר. כלא מודרני", הוא מחייך.

"לקחנו לעצמנו מדדים של לחץ דם וחום, הכל היה באמצעות מכשירים ורובוטים, שיכולים לבצע את כל הבדיקות מרחוק, וכל מה שקורה מצולם. היינו יוצאים לחצר בזמנים קבועים, במסיכות, מדברים אחד עם השני ממרחק של שני מטרים".

למה, בעצם? הרי לא היה חשש שתידבקו.

"לכאורה זה נכון, אבל את לא יכולה לדעת אם יש זנים או תתי־זנים של הווירוס, אז עדיף להיזהר".

במהלך האשפוז הוא ניסה להיות כמו שאר המטופלים. "הרופאה שהיתה איתי ואני אמרנו לצוות האחראי שאם צריך אותנו - אנחנו שם, אבל הקפידו לא לנצל את זה. רק פעם אחת, כשלחולה מבוגר נפלה מסיכת החמצן, אנשי הצוות התקשרו לחדר שלי ושאלו אם אני יכול ללכת לסדר לו את החמצן עד שהרופא יגיע. מובן שעשיתי את זה.

"שאלו אותי ואת הרופאה אם אנחנו מוכנים לעשות בדיקת דם בשביל מחקר על הנגיף, אז לקחנו דם אחד לשני והוצאנו את המבחנות לצוות. גם אחרי שהבראתי נתתי תרומת דם, שממנה נלקחו דגימות פלזמה, כדי לנסות למצוא תרופה לנגיף.

"חוסר הוודאות הוא אדיר", הוא מדגיש את המילה האחרונה, "אתה פשוט לא יודע מה עומד לקרות. ואתה לא באמת יכול לשבת ללמוד, או לראות טלוויזיה או לנוח, רק נמצא כל היום באי־שקט. אתה לא מצליח לפתח שגרה, כי אתה לא יודע אם תבריא מחר או בעוד שבוע. 

"בכל כמה ימים ביקשתי מאשתי שתביא לי עוד בגדים תחתונים, כי אין כביסה. כל מה שיוצא מהמחלקה יוצא רק בשקית זבל. זה נהיה קצת מורכב, כי הרי גם היא היתה בבידוד. אז היא היתה מכינה לי שקית ומשאירה אותה מחוץ לבית, חבר אחד היה אוסף אותה, מעביר לחבר אחר, וזה היה עובר כמה ידיים עד שהגיע אלי.

"למרות התנאים הטובים, אתה עדיין בבית חולים, כלוא בחדר אחד ולא יכול להסתובב בנוחות כמו בבית. אשתי לבד עם הילדים בבידוד, ואף אחד לא יכול לעזור לה עם הילדים כי אי אפשר להתקרב אליהם. והילדים לבד בלי חברים, בלי חוגים או מסגרות. בתקופה ההיא, בהתחלה של המשבר, זה היה קשה.

"הייתי מדבר איתם כל כמה שעות בטלפון, ועשינו גם שיחות וידאו, אבל בסופו של דבר, היא טיפלה בשני ילדים קטנים לבד. זה לא פשוט, וזה רק הגביר אצלי את תחושות האשם. ידעתי שזה לא בגללי, לא היה לי מה לעשות, ועדיין".

ב־21 במארס, אחרי עשרה ימים של אשפוז, הודיעו הרופאים לגבע שהוא יכול להשתחרר לבידוד ביתי. לאחר התייעצות עם אשתו, הם החליטו שעדיף שלא ישהה בבידוד בבית.

"הבנו שאם אחזור הביתה עכשיו, כשאני עדיין חולה, זה יהיה הרבה יותר קשה מהתקופה הקודמת שבה הייתי בבידוד. אם, למשל, היה קורה משהו לאחד הילדים, הייתי רץ לעזור לו, ומסכן אותו. ושוב, חוסר הוודאות הוא נורא, יכול להיות שאני חטפתי את זה קל, אבל אדביק מישהו מבני המשפחה, והוא עלול לחטוף את זה קשה. זה לא סיכון שאתה רוצה לקחת".

גבע עבר לדירה של אחיו הצעיר בתל אביב. האח עבר אל בית הוריהם ברשפון.

"קיבלתי דירה של שני חדרים. מבחינתי, היכולת ללכת מחדר אחד לחדר אחר היתה פרייסלס", הוא צוחק, "וזה לא שהיה לי רע בבית החולים. אני אפילו לא יודע להגיד איך היה האוכל, כי איבדתי את חוש הטעם. הודיתי מאוד למי ששלח לי שוקולדים, אבל אני לא באמת יכול לומר שהיה לי טעים. כשהטעם חזר, כבר הייתי אצל אחי. הזמנתי המבורגר כדי להרגיש שאני אוכל משהו טוב".

לפי נוהלי משרד הבריאות, לפני שמשחררים חולה קורונה מאשפוז או מבידוד ביתי, הוא חייב לעבור שתי בדיקות עוקבות, בהפרש של 48 שעות. אם שתי התוצאות שליליות, ההנחה היא שהאיש החלים. גבע השתחרר מאשפוז בית אחרי ששתי תוצאות עוקבות של בדיקות קורונה היו שליליות. התפיסה הרווחת היתה שמי שחלה והחלים כבר אינו מידבק, כי פיתח נוגדנים למחלה. אבל השבוע דווח על עשרות חולים בדרום קוריאה שהחלימו, ואז חלו שוב בקורונה.

כעובד רפואה, נדרש גבע לבצע בדיקה שלישית בבית החולים, כדי לחזור לעבודה. כשגם הבדיקה השלישית יצאה שלילית, הוא קיבל אישור לחזור. אבל רגע לפני, ביקש וקיבל ממנהל המחלקה חופשה קצרה בבית, עם המשפחה.

"הגעתי הביתה ב־8 בערב. הילדים היו אחרי מקלחת, חיכו לי עם דמעות בעיניים. גם לי ולאשתי היו דמעות בעיניים. הייתי כמעט חודש בבידוד, ופתאום יכולתי לחבק אותם, את כולם. רק כשלוקחים לך את זה, אתה מבין עד כמה זה חסר לך.

"הילדים שלי היו צריכים קודם כל להבין שאני בסדר. אמנם הם ראו אותי בווידאו ודיברו איתי כל כמה שעות, אבל הם לא הרגישו אותי, הם לא חיבקו אותי. הם רק ראו את הפרצוף שלי בטלפון, מחייך אליהם. אז היה לנו חשוב שהם יבינו שאני בסדר. בדרך כלל הם הולכים לישון בסביבות 8 בערב, ובאותו יום הם הלכו לישון מאוחר יותר, אבל הכל היה הרבה יותר רגוע ומשמח. הידיעה שאני בסדר הרגיעה את כולנו".

את חמשת הימים הבאים גבע בילה עם משפחתו. "שיחקנו רמיקוב וטאקי, אכלנו ביחד ארוחת בוקר וארוחת צהריים וארוחת ערב. זה כבר היה בתקופה שבה לא היו לימודים, אז היה לי הרבה זמן עם המשפחה בבית. זה משהו שחסר לי כל כך, שמחתי שאני יכול להשלים אותו".

אחרי חמישה ימים הוא חזר לעבודה. חדר המיון הוכשר כולו למציאות הרפואית החדשה. בכניסה הוצבו אנשי אבטחה וצוות רפואי, שמתשאלים את הנכנסים כדי לזהות מבקרים שעלולים להיות חולי קורונה ולהפרידם מהאחרים. מי שאין לו סיבה אמיתית להיות כאן, לא ייכנס.

מחוץ למבנה הוקמו אוהלים, שאליהם מופנים מטופלים שקיים חשש שנדבקו בקורונה, בסבירות נמוכה. הם מחולקים ל"אזור ירוק" (מטופלים ללא בעיה נשימתית, שנחשפו לנגיף וזקוקים לטיפול ללא קשר אליו. למשל, אחרי תאונת דרכים) ול"אזור צהוב" (מטופלים שהולכים על רגליהם, עם תסמינים נשימתיים דוגמת קוצר נשימה או שיעול).

חלק אחר של חדר המיון, בתוך המבנה, הוסב להיות "האזור האדום", והוא מיועד למטופלים המאושפזים עם חשד לקורונה. חלק אחר הוא חדר המיון הרגיל, המיועד לטיפול שוטף בחולים ללא קשר לקורונה. 

כדי לצמצם את האפשרות שרופאים יחלו וישביתו עובדי צוות אחרים, הוחלט על חלוקת אנשי הסגל לצוותים קבועים, שעובדים יחד כל הזמן. זאת לעומת משמרות רגילות, שבהן מגיע בכל פעם איש צוות אחר. בצוות של גבע לא מפסיקים לצחוק על היותו Patient zero, הראשון שהביא את הקורונה לבית החולים.

"כל הזמן צוחקים למה אני בכלל טורח להתמגן, הרי כבר חליתי וזה בסדר. אבל אני לא רוצה להיות הראשון בארץ שהמחלה חזרה לו אחרי שהבריא, ושבגללו אנשים עלולים להידבק". 

המשמרות שלו מתחלקות בין המיון ה"רגיל" למיון של חולי קורונה, שם הוא נדרש להתמגן יותר מהרגיל. מכשיר הסלולר נשאר בחוץ, וגם בקבוק המים והאוכל. את אלה יפגוש רק כשייצא להפסקה, יוריד את הבגדים הממוגנים וייצא מהמתחם.

את חליפת המיגון, הכוללת גם נעליים, מסיכה, כפפות וכיסוי פנים נוסף, הוא לא מביא הביתה. ההנחיה לכל סגל בית החולים היא ליצור הפרדה מלאה בין הבית לבין העבודה. הוא בא לבית החולים בבגדים רגילים, מחליף בגדים, ובתום המשמרת מתקלח, זורק את בגדי העבודה לכביסה בבית החולים, וחוזר הביתה בבגדים שבהם הגיע. 

"למרות שכולם מדברים רק על הרופאים שנמצאים בחזית, הם לא היחידים שמסכנים את עצמם. זה מתחיל במזכירות, שמקבלות את האנשים בכניסה, ממשיך בעובדי השינוע, שמעבירים את המטופלים לבדיקות סי.טי ואק"ג ומסתיים בכוח העזר. כולנו באותה חזית, כולנו מתמודדים עם אותה סכנת הידבקות".

איך אתם מתמודדים עם החולים שמגיעים למיון?

"יש כאלה שבאים לבית החולים כי יש להם תסמיני קורונה והם חוששים, אבל על פי נוהלי משרד הבריאות, מי שלא מגלה תסמיני מחלה, נשלח לבצע בדיקה בקופת החולים ויכול להישאר באשפוז בית בבידוד. אם המחלה שלי היתה מתגלה עכשיו, בכלל לא היו מאשפזים אותי. בהתחלה זה היה אחרת.

"בשבועות האחרונים היו מטופלים שהגיעו עם קשיי נשימה והתברר שהם חווים התקף חרדה. יש גם מטופלים שחולים במחלות 'רגילות'.

"היה גבר בשנות ה־50 לחייו, שאובחן בקופת חולים כחולה קורונה, הרגיש רע והגיע למיון באמבולנס. הוא היה בהכרה מלאה, דיבר לעניין, סיפר מה עובר עליו. עברתי למטופלים הבאים, ואחרי דקה קורא לי האח שבדק אותו ואומר שיש לו אחוז חמצן נמוך בדם. את החולים האלה צריך להנשים כמה שיותר מהר, כדי להעלות את רמת החמצן בדם ולא לתת לגוף לסבול.

"אמרתי לו שאנחנו חייבים להרדים ולהנשים אותו, אי אפשר לחכות. הוא שאל אם הוא יכול להתקשר לאשתו להודיע לה שעומדים להרדים אותו, אבל אמרתי שאני מצטער, אין זמן. לא היתה לי ברירה. לא יכולתי לקחת את הסיכון שבזמן שיחת הטלפון הזאת הוא יאבד את הנשימה ונצטרך לעשות לו החייאה.

"זו אחת הבשורות הקשות ביותר שאתה יכול לבשר לאדם, כי אם חלילה הוא לא יחלים, מנעת ממנו ומבן המשפחה שלו שיחת פרידה. זה צל"ש או טר"ש, אני ממש מקווה שקיבלתי פה את ההחלטה הנכונה. מדי יום אני מתעדכן במערכת הממוחשבת מה מצבו, חשוב לי לדעת אם הוא יצליח בסוף לדבר עם אשתו. הוא עדיין מורדם ומונשם, במצב יציב".

בשבועות האחרונים ירד העומס במיון בכ־30 אחוז. "בימים רגילים אנחנו לא מספיקים ללכת לשירותים, שלא לדבר על לשתות קפה. עכשיו אנשים פשוט נמנעים מלהגיע, מפחדים להידבק. יש חולים אונקולוגיים שלא מגיעים לבדיקות, חולים שסובלים מכאבים בחזה או מקשיי נשימה ומחכים עד שהם כבר לא יכולים יותר. וזאת בעיה, כי הם עלולים להגיע מאוחר מדי. אנחנו כל הזמן אומרים שיהיו חולים שייפגעו בגלל הקורונה, ולא מקורונה.

"אז מצד אחד נוח יותר, כי יש יותר אנשי צוות פנויים. מצד שני, כשאתה צריך לטפל באדם מבוגר באמצעות כל הביגוד הממוגן, ומסיכה, וכפפות, זה לא פשוט. צריך לזכור שהמצב שלנו טוב יותר מבמדינות אחרות, אבל אנחנו עובדים כאילו בכל רגע המצב עלול להשתנות, ובכל יום מספר החולים עלול לקפוץ".

גבע למד רפואה ברומא, ושב לארץ ב־2016. היום הוא מנהל שיחות קשות עם חבריו לספסל הלימודים, שעובדים כרופאים באיטליה. "הם מספרים על סיטואציות קשות מאוד. צריכים לקבל החלטות שאני מקווה שבחיים לא אצטרך אפילו לחשוב עליהן. אתה מקבל שלושה חולים, וחייב לבחור את זה עם סיכויי ההחלמה הטובים ביותר ולטפל בו, כי אין לך משאבים לטפל בכולם.

"בין החברים שלי יש כאלה שישנים פעם בשבוע, שאין להם זמן ללכת אפילו לשירותים במשמרת. זו כבר רפואת מלחמה, ותודה לאל אנחנו עוד לא שם. אני חושב שהרפואה בארץ הרבה יותר מוכנה לאסונות. יש התגייסות של כל הסגל. מורים בבית הספר לסיעוד באים לתגבר. באים גם מומחים בתחומים אחרים, שראו שיש מחסור ברופאים במיון. יש רופאים מבוגרים בקבוצות סיכון, שעדיין באים לעבודה, לא חוששים. 

"אנחנו מקבלים הרבה תרומות למיון. אוכל מבושל, כלי גילוח, פיצות, שוקולד. גם מחברות וגם מאנשים פרטיים. לא רק לרופאים, לסגל בכלל. זה כיף לדעת שמעריכים אותך, השאלה כמה זה יימשך אחרי המגיפה.

"הרבה דברים במיון השתנו כדי להתמודד עם המצב. היה צריך להוסיף ציוד, לתגבר צוותים. פתאום כולם מבינים עד כמה המערכת היתה באי־ספיקה, וכמה צריך להכין אותה לפני יום הדין, ולא בדיעבד".

אתה מספר למטופלים שהיית חולה והבראת? 

"לא, כי כל אחד מושפע אחרת מהמחלה. אני לא באמת יכול להגיד לחולה מורכב, 'הנה, לי היתה קורונה וזה יהיה ממש בסדר', כי אני לא יודע שהוא יהיה ממש בסדר. הרי אף אחד לא מבין את החוקיות של המחלה הזו, ואי אפשר להשוות ביני לבין חולה בן 80 עם מחלת לב, שיחווה את המחלה בצורה קשה. המבוגרים, אלה עם מחלות רקע, הם אלה שנמצאים בקו האש, לפחות בינתיים. וזה כואב.

"בסוף זה משהו שיירשם בדפי ההיסטוריה. יכול להיות שאנשי המגיפה השחורה היו צוחקים עלינו ואומרים שזו לא מחלה אלא קשקוש. אבל אי אפשר לדעת, את זה רק הזמן והמחקר יגידו".

batchene@israelhayom.co.il

ranr@israelhayom.co.il