50 אלף תיירים בארץ
ענף התיירות לא קיבל תשומת לב ממשלתית רבה בשנותיה הראשונות של המדינה. שר תיירות ראשון מונה למעשה רק באמצע שנות ה־60, ועד אז היטלטלו ענייני התיירות כיחידה נפרדת בתוך משרדי התחבורה, המסחר והתעשייה ומשרד ראש הממשלה, כשהם מנוהלים על ידי "שר לענייני תיירות", ללא משרד ייעודי. רק בממשלת ישראל ה־13 מונה לענף התיירות שר, משה קול (קולודני) מהמפלגה הליברלית, שהקים את משרד התיירות ב־1966 ועמד בראשו 11 שנים.
באמצע פברואר 1952 זימן משרד המסחר והתעשייה, שהיה אז האחראי על התיירות, את מפעילי הענף בישראל לכנס בנושא "לעתיד התיירות בישראל". ב־1951 הגיעו ארצה כ־50 אלף תיירים, ובמהלך הכנס חזרו שוב ושוב על האמירה שלפיה "ישראל יכולה למשוך המוני תיירים אם רק תלך בדרך הנכונה ותעודד את תעשיית התיירות".
"הסנטימנטים שיש ליהודים ולנוצרים כלפי ארץ ישראל הוא הכוח המושך תיירות להגיע לכאן", הכריז בכנס יו"ר איגוד מפעילי התיירות, צבי הולץ. הוא הוסיף: "אנו מעדיפים לקדם תיירות נכנסת של עשירים, אך כידוע - לעשירים אין סנטימנטים".
מזכיר איגוד סוכני הנסיעות, משה חן, עקץ את הולץ כששאל: "על איזה תיירים עשירים אדוני מדבר? האם תשתית התיירות בישראל מתאימה לתיירים מיליונרים?"
בדו"ח התיירות הנכנסת, שהוכן לקראת הכנס בהזמנת משרד המסחר התעשייה, נקבע ש"יש להתמקד בפלח השוק של התיירים בעלי ההכנסה הבינונית, וזאת באמצעות תעמולה גדולה בחו"ל. במקביל יש לפתח רשת בתי מלון ברמה בינונית, ולדאוג לשיפוץ הדרכים המובילות לאטרקציות המרכזיות עבור התייר המבקר בארץ".
במרוצת השנים מהקמת המדינה ועד סוף 2019 הגיעו לישראל 97 מיליון תיירים, רובם מתחילת שנות ה־80 ואילך.
מרק וגם לפתן: שוק שחור קולינרי בבאר שבע
במשטר הצנע של ימי ראשית המדינה סופקו מוצרי המזון לאזרחים בכמויות מוגבלות, תמורת תלושים מתוך פנקס ייעודי, ואיכות חומרי הגלם שלהם היתה מאוד לא גבוהה, וזאת בלשון המעטה.
החלום לאכול ארוחה יוקרתית במסעדה מפנקת היה רחוק ממציאות חייהם של מרבית התושבים, ומי שידו היתה משגת נדרש לחפש אותה בשוק השחור, שהיה כמובן לא חוקי.
באופן מפתיע, התברר שאחת הספקיות של הקולינריה האסורה הזאת היתה לא אחרת מאשר בירת הנגב.
"באר שבע הפכה לגן עדן בכל הנוגע למוצרי מזון, אותם ניתן למצוא כאן בשפע", נכתב בסקירה שפרסם "מעריב" באמצע פברואר 1952 על מצב השוק השחור בעיר הדרומית.
כתב העיתון הוסיף ש"לעומת המסעדות בתל אביב, שברובן אוכלים על פי תפריט אחיד ודל מנות, בעיר הנגב תתבלבל דעתך במסעדות שברחוב הראשי, שם תוכל לאכול ממיטב המעדנים".
כדוגמה מפורטת סעודה שאכל הכתב באחת המסעדות ברחוב הראשי של העיר: "למנה ראשונה הוגשה לשולחן צלוחית של כבד קצוץ. במרק העוף הורגש היטב טעמה של התרנגולת, והיא לוותה במנה גדושה של אטריות. למנה העיקרית עמדו בפניי מספר אפשרויות, ונדרשתי להחליט בין עוף צלוי, קותלי חזיר (בייקון) או שניצל וינאי, בו בחרתי, לאחר שביררתי ומצאתי שהשניצל הוא מבשר עגל ולא מבשר חמור, רחמנא ליצלן. למנה אחרונה הובא לשולחני לפתן תפוזים, ובצידו תפוח עץ איטלקי".
מחיר הארוחה המפוארת עמד על שלוש לירות, כשכר יום של פקיד משרדי במרכז הארץ. כתב העיתון מסביר: "בתל אביב ארוחה כזאת תעלה פי שניים עד שלושה, כיוון שבמרכז הארץ שורצים בכל פינה פקחי הצנע הידועים בשם 'בחורי יוסף' (על שמו של שר המסחר והתעשייה דב יוסף; ד"ס), ולכן מחירי השוק השחור שם גבוהים להחריד. בחורי יוסף אינם מגיעים לבאר שבע, ברוך השם, שכן היא נמצאת לדעתם מעבר להררי החושך, ולכן מחירי המוצרים בשוק השחור בבאר שבע סבירים, וסחורה יש בשפע".
רוח חדשה באגודת הציירים
בפברואר 1952 נעשה ניסיון מחודש להתארגנות של ציירים ופסלים בישראל, במסגרת אגודה שהוקמה במקור ב־1920. מטרת האגודה, על פי המצוין בתקנון שלה, היה "לפתח ולהפיץ בקרב העם את האמנויות, את מלאכת האמנות וטעם ויופי ברוח עברי".
במהלך השנים היתה פעילות האגודה גדושה בוויכוחים, מריבות, החרמות, נטישות, השמצות וסכסוכים בין חבריה, שלא אפשרו לה לקיים את מטרותיה. לראיה: ב־102 השנים שחלפו מאז הקמתה הציגה האגודה 19 תערוכות קבוצתיות בלבד.
התכנסות האגודה מחדש ב־1952 היתה קשורה בקושי של אמנים רבים להציג את יצירותיהם בפומבי, לנוכח מיעוט האפשרויות שעמדו בפניהם בתחום.
להתכנסות, שנערכה ב־17 בפברואר 1952 בבית האגודה בתל אביב, הגיעו 180 אמנים, ובסופה התקבלה ברוב קולות החלטה לקרוא לראשי האגודה לפעול למען קיום תערוכות קטנות של לא יותר מ־20 אמנים בכל פעם. בתערוכות אלה "תשתקפנה המגמות השונות והמרובות באמנות הפלסטית בישראל הצעירה", נאמר.
נוסף על כך, הוחלט לאפשר לאמנים בודדים להציג את עבודותיהם, לפי תור ולתקופות קצרות, על קירות בית האגודה. בו במקום נקבע סדר 20 האמנים שישתתפו בתערוכה הראשונה, כמו גם סדר האמנים לתצוגות יחיד.
הכנס הסתיים באווירה טובה, לא לפני שמזכיר האגודה, אלחנן מאירי, התרה בנוכחים ש"אמנים שלא משלמים את דמי החבר השנתיים (שעמדו על 3 לירות ו־200 פרוטות - ד"ס) - מסכנים את עתיד קיומנו".
חיפה: בית החולים חזר
תחושת הקלה השתררה באמצע פברואר 1952 בשירותי הרפואה בחיפה, כשנמסר שבית החולים האיטלקי בעיר חוזר לפעול. חיפה סבלה עוד מלפני קום המדינה ממצוקת אשפוז, ולמרות שחלק מהיהודים שנאלצו להתאשפז העדיפו את בתי החולים "היהודיים", נעשה שימוש גם בבית החולים האיטלקי - כשמיטות האשפוז במוסדות הבריאות בחיפה מלאו עד אפס מקום.
בית החולים הוקם ב־1907 לשירות צליינים, בעיקר מאיטליה, בביקורם בארץ הקודש. ב־1940 הפך הבניין לבית חולים צבאי בריטי, ובסיום מלחמת העולם השנייה הוחזר לבעליו. עם הקמת המדינה הופקע בית החולים והפך לצבאי (בית חולים 10), עד חזרתו להיות אזרחי, כאמור השבוע לפני 70 שנים.
הצעה: "תעלת הנגב"
ציר הלייבור בפרלמנט הבריטי, ג'ורג' וייג, הודיע באמצע פברואר 1952 ש"בכוונתו לבדוק לעומק את הצעת ד"ר חיים ויצמן, שפורסמה בספרו 'מסה ומעש', לכרות תעלה בנגב מצפון לעזה לכיוון עקבה". לדברי וייג, התעלה תסייע לבריטניה "לקדם את מעמדה במזרח התיכון". חברי הפרלמנט תמכו בהצעה המפתה, בתנאי ש"הפרויקט ייבדק מבחינה הנדסית ופיננסית". הבעיה היתה שאיש מהנוכחים לא חשב לברר אם ממשלת ישראל מוכנה בכלל לכריית תעלה גרנדיוזית שכזאת.
מי גנב גדר מהקבר?
לא פחות מ־500 לירות, סכום שהיה שווה ערך לשכר חצי שנת עבודה של פקיד ב־1952, הציעה משפחתו של המנוח צבי פרנק "למי שיביא למאסר האיש שעקר ביד זדונית ופושעת את גדר הנחושת של קבר אבינו בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב". במודעה פנו בני משפחת פרנק ל"יוצקי המתכת בעלי מצפון, שיפנו למשטרה וידווחו מיידית על אדם שיגיע אליהם עם נחושת או חלקיה המכילה את האותיות צ.פ., ולא יתנו יד לחילול קברים ולירידה מוסרית שכזאת". לא נמסר אם גם יוצקי הנחושת יהיו זכאים לפרס כספי בתמורה למידע שיעבירו למשטרה.
הנעלמים / אירועים שהיו – ואינם
תערוכת נשק
מסמלי האופוריה בעקבות ניצחונות שנחל צה"ל במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. התערוכה הראשונה הוצגה ב־1957, אחרי מבצע קדש, והיתה הגדולה בתולדות המדינה עד אז. היא התקיימה בבית דגן, והוצגו בה כלי נשק, תותחי שדה, טנקים וכלי טיס. מוקד המשיכה העיקרי היה נשק שנתפס שלל, כולל מטוס מיג־15 סובייטי על ציודו וחימושו. לאחר כשנה עברה התערוכה לחיפה, ומשם נדדה למקומות אחרים בארץ. תערוכת נשק גדולה הוצגה גם אחרי מלחמת ששת הימים.
הצרכנייה / פריטים שהיו פעם
אל גלש
עד 1955, החלב שיוצר בארץ לא עבר תהליך פסטור, שתפקידו היה לחסל את החיידקים בחימום. הצרכנים של אותם ימים, שקיבלו את החלב לדלת מהחלבן, דאגו ראשית לשפוך את החלב לתוך סיר במטבח ולהרתיחו מעל להבה. כדי למנוע את גלישת החלב משולי הסיר הניחו את
האל גלש המתכתי והעגול בתחתיתו. הגאדג'ט היה מתחיל "לרקד" ולקרקש לפני שהחלב רתח - סימן לכיבוי הלהבה.
ההוראה המסוכנת של משרד הבריאות
בינואר 1952 הנחית משרד הבריאות הוראה לשירותי מגן דוד אדום, שלפיה יש להעביר מעתה כל נפגע תאונת עבודה או פצוע תאונת דרכים לטיפול בית חולים שנמצא באזור מגוריו בלבד. בדיעבד התברר שההוראה, שניתנה מסיבות אדמיניסטרטיביות, גרמה לאסונות כבדים. כך, למשל, ב־17 בפברואר 1952 נפצע נער בן 12 קשה מנפילה מאוטובוס נוסע בתל אביב. באיכילוב סירבו לקבלו לטיפול, וכך גם ביפו, שכן הפצוע התגורר ברמלה. למרבה הצער, עד שהגיע באמבולנס לבית החולים סרפנד שבקרבת רמלה (לימים, אסף הרופא) – נפטר הנער. בצילום: מד"א בפעולה, 1948.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו