1 אנחנו חיים עכשיו בימים שבהם כל מציאות מתרחשת פעמיים: פעם אחת בעולם הגשמי, ופעם אחת ברשת. אחרי כמה זמן, מה שקורה ברשת הולך ותופח לממדים כאלה, שנדמה שמה שקרה באמת הופך ללא יותר מקו רקע עמום, שכל מטרתו לאפשר לאנשים להפיץ ברשת את דעותיהם הלא מעניינות.
זה בדיוק מה שקרה עם פרשת הכדורגלנים והקטינות, שהתפוצצה בשבוע שעבר בקול תרועה ועדיין לא מראה סימני דעיכה. לכן אני מעדיף לדבר פחות על הכדורגלנים (אין תירוצים, הם היו חייבים לעמוד בפיתוי) ועל הקטינות (שעליהן קצת קשה יותר להטיל אחריות), ולדבר יותר על השיח שהתפתח בעקבות המקרה.
השיח הזה הזכיר לי את הפעם הראשונה (והאחרונה) שבה עשיתי מילואים. הייתי אז עם חבר'ה קצת יותר מבוגרים ממני, והם היו אנשים טובים והכל - אבל הדיבור שלהם עם בנות הבסיס נראה לי קצת תלוש. אני עשיתי את השירות הצבאי שלי בשנות ה־90 והם בשנות ה־80, אבל זה נראה כאילו הם הגיעו מעידן אחר. אחד מהם שאל את החיילות במטבח למה הן לא מחייכות, אחד ניסה להיכנס עם קצינת הקישור לאזורים קצת יותר מדי אישיים, ואחד השתמש בכל משפט שני במילה "פרגית". בחדר הדחוס שלנו טיגנו בכל יום ביצת עין עם נקניקיות ושעועית, וזה בדיוק הריח שעלה באפי ככל שהעמקתי בשיח סביב פרשת המין העכשווית.
זה עלה כשהפוליטיקאי לשעבר ניסה לתת פרפראזה ל"לוליטה" של נבוקוב, עד שמהר מאוד הבין שנתקע עם יומרה אינטלקטואלית שאותה גם יכולתו הוורבלית הידועה לא יכולה לכסות; זה המשיך באושיית הרשת, שכנראה רצה לעורר את הטראפיק בדף שלו כשכתב ש"יש פה אשמה שווה של הכדורגלנים והנערות"; וזה הגיע לשיא עם עיתונאי הספורט המוכר, שאמר: "ראית איך היא נראית? אתה לא היית שולח אותה הביתה". הכי מילואים בדרום, שנת 89'.
אחת הבעיות שלנו כחברה היא שאנחנו נוטים לשמוע בעיקר את הקצוות, ובמקרה הזה - מצד אחד, אותה כנופיה רעשנית וכביכול פמיניסטית, שמבחינתה כל גבר הוא אנס או לפחות אנס בפוטנציה, ומצד שני, אותם מילואימניקים שלא מבינים מה הבעיה, כי הרי "זה היה בהסכמה". מה לעשות שהאמת פעמים רבות נמצאת איפשהו באמצע?
בעיה אחרת היא האדרת המיניות, כמובן, דבר שיכול לגרום למוחות בוסריים להשתמש בה כקיצור דרך או כנשק בעל עוצמה. זה נשקף לעיני הילדים שלנו מכל מקום, והם קצת פחות טיפשים ממה שאנחנו היינו בגילם. למזלי, הילדים שלי עדיין קטנים בשביל הדבר הגדול הזה, שמוביל ומבלבל את האנושות לאורך כל הדורות, אבל גם היום שלהם יגיע. בינתיים הם כל כך רחוקים משם, עד שיכולתי השבוע לשמוע מעודדי (4): "אני אוהב רק בנים, כי בנות לא יודעות לשחק כדורגל". נראה לי שפה הוא פתח חזית עם השורד אסי בוזגלו, אבל זה כבר עניין אחר.
2 ארור יהיה האדם שהמציא את בובות לוֹל. ואולי בעצם צריך לתת לו להנהיג את העולם: בכל זאת, האיש הזה הצליח לייצר עבור ילדים בובה בגודל של אצבע אנושית, וגם פחות או יותר באותו המחיר. את הבובה הזאת, אגב, אנחנו קונים בלי לראות בכלל, ולא פעם אנחנו עוברים את תהליך ה־unboxing המתיש, שלמעשה הוא סוד הקסם האמיתי של המוצר, רק כדי לגלות שכבר יש לנו בבית אחת כזאת בדיוק. מובן שבמקרה כזה עלינו לרוץ בחזרה לחנות במהירות האפשרית, כדי להימנע מהתקף טנטרום שיחרב לנו את שארית היום. ארור יהיה האיש הזה, שכנראה צריך להנהיג את העולם.
ויש גם כל העניין של יוטיוב. על פי הערכות, ביוטיוב יש היום יותר מ־200 מיליון סרטונים של פתיחת עטיפות בובות לול, ואני יודע שמדובר בהערכה די מדויקת, כי צפיתי ב־175 מיליון לפחות. כשבאה חברה לנעמה זה דווקא די נחמד, הן יכולות לשבת במשך שעתיים מול המסך ולצפות בקילוף הבובות מתוך כדורים, ביצים, מזוודות, קפסולות, ואלוהים יודע מה עוד. כשהן צופות בזה הן לא עושות בלאגן בבית ולא זקוקות לאחריות הורית, שתי הסיבות העיקריות שבעטיין אני נוטה לחמוק בדרך כלל מאירוח חברים של הילדים.
אבל יוטיוב, מתברר, יכול להיות לפעמים הורה די לא אחראי. השבוע הושבתי את נעמה והחברה שלה מול הטלוויזיה ונמלטתי אל המיטה כדי לחשוב על כלום, רק כדי לגלות אחרי כמה דקות שהפסקול שמגיע מכיוון הילדות השתנה. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה שום דבר, כדי שאוכל לנפוש עוד קצת, אבל מאחר שרמת השכנוע העצמי שלי לא דומה לזו של קטי זריהן, נמנעה קטסטרופה מוחלטת בסלון.
מתברר שבמסגרת הסרטונים המתגלגלים של יוטיוב, נפלו הבנות על סרטון צביעה של הבובות והחליטו שאין שום מניעה שהן יתחילו לצבוע את בובות הלול של נעמה באמצע הסלון. למזלי, הגעתי בשלב שבו למעט מאוד בובות נגרם נזק בלתי הפיך (הודעה נמסרה למשפחות), ואת הצבע שנמרח על הרצפה עוד אפשר היה להסיר באמצעות מגבון.
מזערתי את הנזקים במהירות האפשרית (אני מתחיל להיות די טוב בעניין הזה) ושלחתי את הבנות החוצה לטרמפולינה. כשהבטתי בבובות הצבועות למחצה, שחררתי חיוך מריר - בטח נצטרך להחליף אותן עכשיו בבובות חדשות. החיוך הפך לצחוק מתגלגל כשפתאום קלטתי את השם - בובות LOL (Laughing Out Loud) - שמעו, הבנאדם הזה צוחק על כולנו בקול רם. אין ספק שעכשיו אני נוטה יותר לצד שחושב שהוא צריך להנהיג את העולם.
אבל האמת היא שאני סתם מתלונן. התמחור של הדבר הזה אולי קצת גבוה, אבל הבובה מעסיקה את הילדה במשך שעות במשחקים שדורשים דמיון ופעולה, וזה נחמד שילדים היום עדיין רוצים לעשות דברים כאלה.
עשיתי לו גוגל, אגב, לממציא. מדובר ביהודי איראני חביב, שהגיע לניו יורק עם דולר ורבע בכיס, כמו ברוב הסיפורים הטובים. כששאלו אותו מה סוד ההצלחה של הבובות הקטנות האלה, הוא אמר: "אהבה". ברגע הראשון גיחכתי, אבל אז החלטתי שאני מאמין לסוחר הממולח, הרי איזה עוד כוח ביקום יכול לגרום לי להוציא כל כך הרבה כסף על דבר כל כך קטן? יפה, אולי עכשיו אכעס פחות כשאצטרך להוציא עוד 100 שקלים כי יצאה קפסולה עם סרט עטיפה חדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו