חבר טוב שלי, רווק, חזר לא מזמן לארץ אחרי 12 שנים בארה"ב. כשהוא נסע, כל החבר'ה שלנו היו רווקים. כשהוא חזר, כולם כבר היו כבולים חזק לאגף ההורי במטריקס, וכל הקיום שלנו נראה לו מאוד זר ומוזר. כשביקר אצלי בבית, הוא שאל מה זה אומר בעצם להיות הורה.
אמרתי לו: "לנקות אחריהם את הטפטוף של הארטיק כשהם ממשיכים ללכת בלי לראות אותך בכלל; להכין מקושקשת עם חצי עין סגורה; להצליח להישאר עם פרצוף כועס כשהם נותנים לך את המבט הזה אחרי שהם עשו משהו רע; לקחת נשימה ולעשות עוד משהו, לא משנה מה, שהיית עושה כנראה רק בשבילם; להיכנע למניפולציות זולות מתוך מודעות מלאה; להחביא את המעדן האחרון במקרר כדי שיישאר לך ללילה, ואז להחזיר אותו קדימה כי יש לך קצת רגשות אשם; לאסוף אותם מהגן קצת לפני הזמן, רק כדי שלא יחששו שאולי אתם מאחרים; להצליח לא לאבד את זה כשהם לא מוכנים לאכול את החביתה שהכנתם כי "היא נגעה ברטוב של הסלט"; לאהוב; לדעת שאתה את הבחירה שלך בחיים כבר עשית ולהיות שלם איתה, גם אם זה לא נראה משתלם;
לעשות דברים בלי לצפות לשום סוג של הערכה; להבין בהבזק של רגע שאתה מעצב חיים שיישארו עשרות שנים אחריך, רק כדי לשכוח מזה באותה המהירות בדיוק; להצליח לאהוב את הפה שנושך אותך, בלי הפסקה; למלא לעצמך מים במטבחון בעבודה ופתאום לקלוט שאתה ממלמל: "מארשל, ראבל, צ'ייס, רוקי..."; לא לתלות בהם תקוות לאושר שהוא לא שלהם; לנסות לשפר את עצמך רק כדי שתוכל להקרין להם משהו קצת יותר טוב; לאפשר להם לחלום חלומות שהם הפוכים משלך; להבין שאתה צריך לסלוח להם; להבין שיום אחד הם יצטרכו לסלוח לך; לקבל את זה שהדרך אל האושר שלהם כרוכה בהרבה סבל שלך; לעצור את עצמך רגע לפני שמשתחררת לך קללה עסיסית, כי אתה יודע שזו רק שאלה של זמן עד שהיא תתחיל להתגלגל על הפה שלהם; לא לצפות שהם יהיו המשכיות שלך, אלא התחלה של משהו לגמרי חדש; לראות את הילד שלך בסיטואציה מסוימת שתעיף אותך לפלאשבק מהילדות שלך, רק כדי להבין ששום דבר אף פעם לא באמת משתנה; להזיע הרבה, גם בחורף; לקוות שתצליח להשאיר לילדים שלך הרבה רכוש, אבל להבין שמה שתשאיר להם זה רק את מי שהיית; להישאר בעבודה שהיית עוזב בלי למצמץ אם הם לא היו תלויים בך; לשלוח אותם למיטה בצעקות ואז ללכת להסניף אותם כשהם נרדמים; להתגאות באמת בסוס הנייר שהם הכינו בגן, למרות שהוא נראה יותר כמו אוטובוס; להיות בהיי מזה שהם באים אליך בזמן שאתה מקשיב למוזיקה ושואלים אותך שאלות על הלהקה שאתה אוהב; להיות בהיי מזה שאתה נענה לגחמה הכי מטופשת שלהם; להיות בהיי כשאתה צופה בהם משחקים ושומע אותם חוזרים על דברים שאתה אמרת; לרחם עליהם כשאתה חושב על המוות של עצמך, כי אתה מדמיין איך הם יחיו בלעדיך; לתפוס את עצמך מזיל דמעת הזדהות כשקורה משהו רע בעולם, או סתם מפרסומת, ולהבין שמשהו נפתח אצלך רק בזכותם; לנגב תחת בכל יום במשך ארבע שנים רצופות, ושזה ייראה לך הגיוני; להסתכל להם בעיניים ולהבין שהם יותר טובים ממך; להגיד להם שאתה גאה בהם רק כדי שתוכל ליהנות מהתגובה; ללכת לראות אם הם מכוסים ולהתמוגג מזה שאחד מהם ישן עם היד למעלה; להסתובב בחנות הספרים בחרדת קודש, בתחושה שהבחירה שלך תכריע אם הם יהיו או לא יהיו דויד גרוסמן הבא; לשים להם מוזיקה של שנות ה־80 ביוטיוב, כדי שיהיו לכם זיכרונות ילדות דומים לשלך; להתנצל בפניהם כי כעסת עליהם אחרי ששפכו את השוקו על הספה; לסבול ילדים של אנשים אחרים אצלך בבית; להיות מסוגל להקשיב לסיפורים האינסופיים שלהם, למרות שאף פעם אין להם התחלה, אמצע וסוף; להבין את הקשר בין הדורות ברמה אחרת ולהשלים עם קיומך המתקצר;
ללמוד לגנוב כמה רגעי שינה בכל מקום אפשרי, בכל זמן אפשרי; להבין שרק הורה יכול באמת להעריך כל רגע של אל־הורות; להיות מלא באהבה כשהם נמרחים עליך על הספה, ועדיין לרצות שהם יעזבו אותך במנוחה; להיות מאושר לרגע כי במשך כמה דקות רצופות אף אחד לא בא אליך בטענות; להגיש יד לכִיף לכל ילד שאתה רואה, בכל מקום; להכניס את זה שעברת מהסלון למטבח בלי לדרוך על שום דבר לרשימת הדברים הטובים שקרו לך היום; לחבק; להרגיש זקן עם רגל וחצי בקבר; להרגיש אינפנטיל בגיל המנטלי של הקטן; לחזור על כל דבר פעמיים; לחזור על כל דבר פעמיים; לזייף שמחה בצורה משכנעת כשאתה מוצא שלוש כלניות, אחרי שנסעת 40 קילומטר בשביל זה; לתכנן בדקדקנות את זמן האיכות שלך אחרי שהם יירדמו, רק כדי לגלות ברגע האמת שכל מה שאתה יכול לעשות זה לישון; לדאוג; ללכת למקומות בלי לצפות ליהנות משום דבר; לזנוח את חלומות הנעורים על רילוקיישן; לתהות איך זה שהרצפה לא דביקה היום; להיות מואשם בזה שעדיין לא יצאו פרקים חדשים של "מטוסי על"; לעקוב אחרי התוכניות שלהם בחצי עין, וגם לבחור בכל אחת מהן דמות אהובה; לא לאכול שום פיצה אחרת חוץ מזיתים; להתחיל לאהוב את ימי ראשון, כי הגן חוזר; לאכול המון דברים עם קטשופ; למצוא את עצמך בכל מיני קבוצות ווטסאפ מוזרות; לצאת מכל מיני קבוצות ווטסאפ מוזרות במינימום נזקים; להיות בהרבה אירועים המוניים ומטומטמים עם ילדים בוכים על הידיים, ולחכות שמשהו טוב יקרה; לחזור להיות תלוי באמא ובאבא; להצליח ליהנות, גם אם כל יום עובר לך כמו שנת כלב; להשלים עם זה שחלק מהנאות החיים אבדו, ולגלות שכמה חדשות נוספו; לצעוק הרבה, עם ובלי סיבה; לשאול את עצמך איזה ילד אתה אוהב קצת יותר, ואז לקבור את התשובה עמוק בתוכך; להסביר להם ממה מורכבת האטמוספרה, ורגע אחרי זה לשכנע אותם שיש דבר כזה פיית שיניים; לדעת לחתוך דברים בזמן.
"טוב, בסדר", אמר החבר. "אז מה יש פה לעשות באזור הזה אמרת?"