כבר אז: גל התייקרויות
בפברואר 1952 מלאה שנה לתחילת העליות במחירי המוצרים במשק - ומאז דומה שהן לא פוסקות.
משה גפני, פועל מתכת נשוי ואב לשניים מדרום תל אביב, התראיין לעיתון "מעריב" במסגרת סקר אזרחים שערך העיתונאי משה מייזלס בנושא "שאלות על המצב".
גפני, שהכניס את מייזלס לתוך ביתו, סיפר ש"בין כה וכה, במחירים של היום אין לי ולאשתי לאן לצאת בערב. אנחנו כבר שנה לא חיים, אלא נלחמים במלחמת ההישרדות. אני פועל עם סיווג מקצועי גבוה, שמרוויח משכורת מכובדת של 105 לירות, אבל מסכום זה יורדים לי מסים, שכר דירה, חשמל, תשלומים לגנון לילד הקטן ולבית הספר לבננו הגדול, קופת תגמולים וביטוח. אני נשאר עם פחות מ־60 לירות, שהן גורנישט מיט גורנישט".
מייזלס הזכיר למארחיו שהמדינה משלמת לפועל תוספת יוקר, ולכך הגיבה רעייתו של גפני בזעם: "תוספת יוקר? אני רושמת כל הוצאה, גם של עשרה גרוש. בעלי קיבל בשנה שעברה חמש לירות תוספת יוקר, אך המוצרים עלו ב־30 לירות לפחות, ועם מה שנשאר בעלי צריך להיות קוסם כדי לפרנס משפחה של ארבע נפשות. אם הוא לא היה עובד עבודה שנייה, במשמרות לילה, היינו מתים מרעב - אבל כמה זמן הוא יוכל להמשיך ככה?"
מייזלס פרסם למחרת את הראיון עם בני הזוג גפני, וסיכם אותו במילים: "בסיפורי ייאוש כאלה אני נתקל מדי יום, וכולם שואלים אותה שאלה - מה יהיה הסוף?"
מחסור בנייר לעיתונים: "פגיעה בדמוקרטיה"
בתחילת 1952 יצאו לאור בישראל 11 עיתונים יומיים בעברית, וחמישה בלועזית. באמצע פברואר נרשמה סולידריות בין העיתונים, כשכולם, להוציא את "דבר" - עיתונה של מפלגת מפא"י השלטת - תקפו בזעם את התנהלות הממשלה בעניין אספקת הנייר לעיתונים. זאת, על רקע קיצוץ חריף שפוגע בעיתונות כבר יותר מחצי שנה.
באותם ימים הודפסו בישראל 235 אלף גיליונות של כל העיתונים (במצטבר). כמות זו דרשה אספקה מינימלית של 2,600 טונות נייר, אבל בארץ סופקו לכל העיתונים יחדיו לא יותר מ־1,600 טונות, עובדה שחייבה את רוב העיתונים לקצץ במספר העמודים - לעיתים עד כמות של ארבעה בלבד.
העורכים הראשיים התייחסו לבעיה במדורי המערכת והסבירו אותה כך: "ייתכן שהשלטון סבור שככל שפחות מידע ייחשף בפני הציבור - כך ייטב לשלטון. או שלדעתו יוצאים יותר מדי עיתונים בישראל, ובכוונתו להפיל חלק מהם על ברכיהם. וזאת הרי פגיעה ברורה בדמוקרטיה!"
כמה עורכים מחו נגד ה"איוולת ואוזלת היד של המערכת הממשלתית", והזכירו שחתימת חוזים מראש עם ספקי נייר בחו"ל, ולטווחים ארוכים, מפחיתה את עלות הנייר בחצי. "ואילו ממשלת ישראל מזמינה תמיד ברגע האחרון, ובשל כך היא נאלצת לעיתים לרכוש נייר בשוק השחור באירופה".
חיים בסרט? תורי ענק בקולנועים
הגידול המהיר באוכלוסייה בערים בארץ, יחד עם הפופולריות הגואה של בילוי הצפייה בקולנוע, יצרו מצוקה גדולה בתחום, שהגיעה לשיאה בתחילת 1952.
סקר שהזמינה התאחדות בעלי בתי הקולנוע, ושפורסם באמצע פברואר, חשף את הקושי של האזרח הפשוט בבואו לרכוש כרטיס קולנוע במחיר רשמי בקופות. בתל אביב נמדדו זמני עמידה מתסכלים בתור - לעיתים אף יותר משעה. בחיפה נרשמו 43 דקות המתנה בממוצע, ובירושלים - 36 דקות.
לפי הסקר, הסיבה העיקרית לסגירת הקופות מוקדם מדי היתה ש"הכרטיסים אזלו". הסוקרים בדקו כמה רוכשים מתוסכלים נותרו בתור ברגע שהאשנב נסגר, וגילו שבתל אביב עמד מספרם הממוצע על 117, בחיפה על 77 ובירושלים על 68.
מצוקת הכרטיסים בבתי הקולנוע של הערים הגדולות יצרה קרקע פורייה להתפתחות הספסרות. הדו"ח שנלווה לסקר גילה שהחל מאוקטובר 1951, לא זו בלבד שבשוק השחור נמכרו כרטיסים במחירים מופקעים - אלא התפתחה גם תופעה של מרמה והונאה, שבמסגרתה מכרו ספסרים כרטיסים מזויפים, משומשים או כאלה שהנפיקו בתי קולנוע אחרים, תוך טשטוש שמו של בית הקולנוע המקורי.
תלושים גם במעברות
ב־10 בפברואר 1952 הודיע אגף הקיצוב במשרד המסחר והתעשייה ש"החל מ־1 במארס יהודק הפיקוח על הצרכניות במעברות, ומוצרי מזון, הנעלה והלבשה יימכרו רק כנגד הצגת תלושי נקודות". עד לאותו זמן לא החזיקו משפחות העולים בפנקסי תלושים, והצרכנייה במעברתם סיפקה להם מוצרים כנגד הצגת תעודת עולה - וללא כל פיקוח.
הודעת משרד המסחר והתעשייה הגיעה חודש אחרי שפורסם ש"בבדיקה בצרכניות במעברות, שערכו אגפי הפיקוח במשרד ובהסתדרות, התברר שאין אמת בשמועות על הצרכניות, כאילו מתנהלים שמה דברים לא ראויים, כביכול".
הנהגת שיטת הניקוד גם במעברות היתה קשורה גם לרצון הממשלה למנוע את הנדידה ההמונית של עולים, שעברו כרצונם מאזור אחד בארץ למשנהו, בלי לקבל אישור לכך מהמוסדות. כעת ייאלץ כל עולה שמעוניין לעקור ממקומו לקבל אישור מהצרכנייה שבמעברתו.
אבל על מלך אנגליה
בבוקר 7 בפברואר 1952 ירד אבל כבד על אלפי נתינים בריטים שחיו בישראל, אחרי שנודע דבר מותו הפתאומי של ג'ורג' השישי, מלך הממלכה בריטית המאוחדת, לילה קודם - בגיל 56. למחרת הסתערו על כרטיסי טיסה ללונדון רבים, שביקשו להשתתף בטקסי הקבורה והאבל. במקביל, החלה בארץ התארגנות לקיום שני טקסים מרכזיים - האחד לזכרו של המלך המנוח והשני לרגל הכתרתה הצפויה של בתו, אליזבת. במברק שנשלח מלונדון למשרד החוץ נמסר ש"דגל ישראל בשגרירות הורד לחצי התורן, והשגריר אליהו אילת מתעתד להשתתף בטקס ההלוויה".
הסורים שודדים פרות
בפברואר 1952 נמסר כי "50 פרות של קיבוץ האון נשדדו בזמן שהעדר רעה בשטח המפורז". נמסר שהגנבים היו חיילים סורים, שירו לעבר הרועה והסתלקו עם העדר. נציג ישראל בוועדת שביתת הנשק הישראלית־סורית דרש "לחייב את הסורים לאתר את העדר - ולהחזירו מייד".
הנעלמים / מקצועות שהיו
אוסף ניירות
מקצוע שנוצר מתוך צורך, אחרי שראש עיריית תל אביב בזמנו, ישראל רוקח, הבחין שלמרות שדאג לפזר פחי אשפה רבים ברחובות העיר - עדיין מלאו המדרכות פסולת נייר, עטיפות שלגונים וקופסאות סיגריות ריקות. אוספי הניירות עטו חלוקים לבנים ונשאו על גבם את הכיתוב "אל תשליך ניירות ברשות הרבים". הם צעדו לאורך המדרכות ואספו לתוך הסל שנשאו בידם פיסות נייר וקרטון.
הצרכנייה / משחקים מפעם
משחק טלוויזיה ידני
פריט אלקטרוני שבישר החל מ־1980 את תחילת העידן הדיגיטלי. את המשחק, שהציג גרפיקה עלובה וביצועים חלשים (שבזמנים ההם נחשבו בכל זאת ל"שיא השכלול"), פיתחה חברה יפנית בשם "נינטנדו", שכבשה את העולם בסערה והפכה לשם הגנרי לכל התעשייה. בכל שנה הגיע משחק משוכלל יותר, שהציע צבעים מרהיבים, סאונד אטרקטיבי וביצועים מרשימים - לעומת הדגם שאותו החליף.
מוקם המלון "המפואר בישראל"
ב־11 בפברואר 1952 נמסר שמלון "נורדאו פלאז'ה" ייפתח לתיירים "בערב ראש השנה הקרוב". אולם המלון, שהיה בשלבי בנייה על רכס כורכר בקצה רחוב נורדאו, סבל מסכסוכי שותפים שעיכבו את השלמתו, ועמד בשיממונו כשלד. ב־1959 סיימה קבוצת יזמים את הבנייה ומסרה את המלון לרשת שרתון העולמית (בצילום, משנות ה־60), שהסתלקה ממנו אחרי כעשור בהפסדים קשים. כך אירע גם לרשת "הולידיי אין". ב־1978 נרכש המלון על ידי איש העסקים דוד טייג, והוא פעל עד שנסגר ונהרס לפני 30 שנה. מאז עומד השטח ריק.
(תודה לחוקר המלונאות ד"ר פדרו זוניגה)
מודעות שהיו
