1 פעם, בראיון שנערך בביתו, נשאל אלפרד היצ'קוק אם צריך להיות אדם מסוג מיוחד כדי ליצור סרטים מורטי עצבים. "אדוני, הקרח בוודאי זורם בעורקיך", אמר המראיין.
"קרח?" צחקק היצ'קוק. "כשאני מכניס עוגה לתנור אני מוזג כוסית של וויסקי, הולך בבית מצד לצד ומציץ כל הזמן לתוך התנור, כי אני לא יכול לעמוד בלחץ".
נזכרתי בראיון הזה, כי במשך שבוע שלם הרגשתי כאילו יש לי עוגה בתנור, והעוגה הזאת היא האיום הלא הכי הגיוני לסגור שוב את כל המסגרות החינוכיות. אז במקום כוסית וויסקי יש לי ויטמינצ'יק של הילדים, ואת ההצצות בתנור החלפתי בכפתור הרענון במחשב ובמבזקי החדשות בטלוויזיה. אבל העיקרון נשאר אותו עיקרון: במשך כמה ימים הלכתי בבית מצד לצד, כשאני לא יכול לכבוש את חרדתי מכך שהממשלה שוב תאפה לנו עוגה עם טעם לוואי.
נעמה שמה לב לתכונה שיש בבית סביב העניין. "אבא, מה זה אומר שיסגרו אותנו?"
"זה אומר שנהיה כל הזמן בבית, כמו שהיה בסגר".
"סגר זה מתי שאתה ואמא הייתם עצבניים?"
אני לא מתיימר להיות אפידמיולוג, לצערה של אמי, אבל עכשיו כבר די ברור לכולם שפתיחת הגנים ובתי הספר לא גורמת לתחלואה המונית, אלא להדבקות ספורדיות בלבד, שאת הנזק שלהן אי אפשר בכלל להשוות לאימפקט ההרסני של שלושה שבועות נוספים, שבהם ההורים יצטרכו לשבת בבית עם הילדים.
אז איך זה עדיין עומד בכלל על הפרק? איך ייתכן שאני יושב ביום שני אחר הצהריים בלי שום מושג מה יהיה עם הילדים שלי למחרת? למה דווקא החלטה קריטית כל כך לא נדונה בוועדת הקורונה, לעיני כולם? ואיך זה שכל היום לא מדברים על זה, אלא על השאלה אם נקבל 750 שקלים או כמה שקלים פחות, ואם נערה עם סיר על הראש יכולה או לא יכולה לייצג את העם.
בסופו של דבר, ההחלטה בעניין נדחתה בשלושה ימים, ואולי עכשיו הורים ברחבי הארץ שותים לילדים שלהם קצת פחות מהוויטמינצ'יק. אני מודה שבתור אבא שמעדיף להרוויח כסף מאשר לנסות 24/7 לשמור על שפיותו ועל שפיות קרוביו בתוך חלל קטן יש לי פה אינטרס, אבל אני די מאמין שהאינטרס הפרטי שלי פוגש הפעם את האינטרס של המדינה.
את הבטן־גב כבר לקחתם לנו השנה (למרות שיש לי זיכרון עמום מהסגר הראשון, שבו אני ישן על הבטן והילדים מנסים להעיר אותי כשהם קופצים לי על הגב). לפחות תשאירו לנו את הצוואר ומעלה חופשיים.
2 הילדים שלי התחילו לענות לי.
תמיד אמרתי שאני מחכה שהילדים יהיו יותר ורבאליים, אני הרי טיפוס די ורבאלי, ובזירה הזאת אני בדרך כלל מנצח. אז זהו, שלא.
תפסתי את נעמה יושבת על המיטה שלה ומשחקת במקום לנסות לישון. "היי, צריך כבר ללכת לישון בשעות האלה", אמרתי בטון סמכותי.
"אז למה אתה לא הולך לישון?"
"כי אני מבוגר, למבוגרים יש שעות אחרות".
"אבל אמרת שכולם צריכים לישון בלילה ולהיות ערים בבוקר".
"נכון, אבל מבוגרים ישנים קצת פחות".
"אתה אומר את זה רק בגלל שאתה רוצה לאכול עם אמא בסלון מול הטלוויזיה".
בחיי שהתחשק לי להגיד לה שהיא צודקת, אבל במקום זה המשכתי לשחק את תפקיד האב הכועס. אתם יודעים, כדי שאוכל לאכול כבר עם האישה בסלון מול הטלוויזיה. שאלתי אותה אם היא רוצה שאשאיר לה אור קטן, והיא אמרה "כֶה".
"מה אמרת?"
"כֶה".
"קשה לך להגיד 'כן'?"
"NO".
"טוב, לא משנה. לילה טוב, מאמי".
"לילה".
"את מתקמצנת על מילים?"
"אל תדבר שטויות, אבא".
איזה כיף, אני הורה בקושי שש שנים, וכבר יכול להתלונן על הבת המתבגרת שלי.
3 אחד הדברים הכי קשים בלהיות הורה הוא שביותר מדי נסיבות אתה נאלץ להיות ידידותי ליותר מדי אנשים. ולפחות לחלק מהם מגיע לפעמים טיפול שונה לחלוטין.
השבוע הלכתי למקדונלד'ס כדי לעשות טייק אוויי. בימים כאלה אפשר לקרוא לזה יציאה. היו שם קצת יותר מדי אנשים שהסתבכו עם מכונת המק־טאץ' (לדעתי צריך להינתן פטור מהמכונה הזאת לאנשים מעל גיל 45, בהצגת תעודת זהות), ובמקום התפתח תור לא קטן.
המתנתי בסבלנות, כשמישהו טפח על כתפי. "היי, אתה אבא של עודדי".
"נכון".
"אני אבא של יונתן".
"אה כן", אמרתי. למרות שעדיין לא היה לי מושג.
"ימים קשים, אה? כולם עם מסיכות. ממש כמו בסרט אפוקליפטי".
היה נדמה לי שניהלתי שיחה בדיוק כזאת אי־אז בתחילת חודש מארס, אבל זרמתי. "כן, זה נורא. זה יהיה זיכרון מוזר לילדים לכל החיים".
"יופי, יופי".
בינתיים הגיע תורי להסתבך קצת עם המכונה. חשבתי ש"יופי, יופי" היה אקורד הסיום המוחץ שלו לשיחה, אבל הוא כנראה שאף לקלוז'ר קצת יותר מוצלח. "תגיד, מה תאריך הלידה של עודדי?"
"סוף ספטמבר".
"יופי, יופי. ויונתן נולד בתחילת נובמבר. אולי נוכל לעשות יום הולדת משותף. אתה יודע, זה מה שהולך עכשיו".
סובבתי את הראש לעברו. "אנחנו רק בחודש יולי עכשיו".
"כן, אבל אתה יודע, לדברים כאלה צריך להתכונן הרבה זמן מראש".
"כן, בהחלט".
"אז אולי תבוא אלינו, נשב קצת על העניינים בצורה רגועה, בלי לחץ. תביא גם את עודדי, שישחק קצת עם יונתן. הם בטוח ישמחו".
פתאום ממש עצבן אותי שהוא קורא לעודד "עודדי". "שנייה", אמרתי. "אני רק רוצה לסיים פה עם ההזמנה. תמיד אני מסתבך עם שינוי המרכיבים במנה".
"זה קלי קלות, אתה פשוט לוחץ על החץ למטה, ואז מופיעים לך יתר המרכיבים".
רציתי להגיד לו, "אוי, אתה כזה מוצלח, ובטח אתה גם באמת מודד לילדים שלך חום לפני שאתה שולח אותם לגן. אולי תעזוב כבר אותי ואת הבן שלי במנוחה?" אבל במקום זה רק מלמלתי "תודה".
הוא שאל אם נוכל לבוא אליהם ביום שני אחרי הגן. רציתי להגיד לו שאני מעדיף ללקק את מכונת המק־טאץ' ולהישלח לשבועיים בידוד במקום לבוא אליהם הביתה, אבל במקום זה אמרתי שנבוא. ככה זה כשמעורבים עוד אנשים בעסק שלך. צריך להתחשב.
נראה לי שזו הזדמנות טובה לפנות לכל ההורים בגנים של הילדים שלי: זה לא אתם, זה אני. אני פשוט גרוע בדברים האלה, אז עזבו. לטובת כולנו.
בתודה,
אבא שמשכתב שיחות רנדומליות בצורה שלא תוציא אתכם טוב בעיתון.
shishabat@israelhayom.co.il
