לפני כמה שנים הוזמנתי להשתתף באחד מאירועי "פסטיבל מספרי סיפורים" בסוכות. יוסי אלפי, האב המייסד, הודיע לי שאני מתכבד להצטרף הפעם לערב של סיפורי תנ"ך. יהיו שם כוכבים גדולים על הבמה, אמר אלפי. גם רבנים חשובים שיש להם תמיד משהו מקורי להגיד, וגם כותבים מוכשרים וקומיקאים מעולים. הרציני יהיה רציני. המצחיק יהיה קורע. אתה בחברה טובה.
מובן שלא יכולתי לסרב להזמנה, ובכלל, מי שניסה אי פעם להגיד "לא" ליוסי אלפי, בוודאי מבין כמה זה מופרך. חלפו שנים מאז, וחלק מהמשתתפים כבר אינם בחיים. אני כבר לא זוכר אם הנחיתי את הערב או הייתי אחד המשתתפים. אני רק זוכר שעוד לפני שהסתיים סבב הדוברים הראשון, החליט אחד הרבנים על הבמה לשים קץ לדינמיקה שהתרחשה שם.
זה היה אחרי שסיפורי תנ"ך מסוימים זכו לטיפולם המסור של יורם טהרלב, אפרים סידון וגיל קופטש, ואולי עוד מישהו. כולם אוהבי תנ"ך מעל לכל ספק. כולם חילונים. מי יותר ומי פחות. הם לא ביזו מישהו מן הדמויות, אבל גם לא קידשו אותן. הם שוחחו על דוד ושמשון, על הנחש שבגן ועל יעל שבאוהל, ועשו את זה כמו שמספרים מטפלים בדמויות שלהם וכמו שנראה להם נכון. הם לא דיברו מליצות, אבל גם לא ירדו נמוך. לדעתי, כמובן. אבל הרב שישב שם חשב אחרת.
הוא ביקש את רשות הדיבור. התנצל בסרקזם מר שהוא הורס את החגיגה ואמר דבר שהשאיר את כולנו שמוטי לסת. הוא היה כעוס ואמר שאם מורידים מהתנ"ך את פרשנותם הבלעדית של חז"ל, אם מסלקים מספר הספרים את הגישה ההלכתית, מה שנשאר מכל זה הוא רומן למשרתות. ספר סוג ג', הוא אמר בבוז. ואולי השתמש באות אחרת.
כאן אני זוכר בדיוק מה קרה. כולנו הרגשנו פגועים. גם הקהל. עד לאותו רגע היה ברור שהתכנסנו לאותה במה מתוך אותה אהבה. גם הקהל באולם הגדול של תיאטרון גבעתיים היה מגוון בדיוק כמו על הבמה. היו שם שמרנים וליברלים, מקדשי הספר ואחרים שסתם אוהבים אותו. אחד הנוכחים, אולי היה זה סידון, אולי דב אלבוים, גחן לעברי ומלמל: "הוא פשוט שונא את התנ"ך". סימנו להרכב המוזיקלי לעבור למחרוזת שירים. "גוליית" של כוורת, או "כינור דוד" של שימי תבורי. היה שם רגע של בהירות שהצריך הפסקה.
הוויכוח סביב "היהודים באים" הוא טקס שגרתי שמתרחש פה אחת לכמה שנים. עוד לא נולד הסאטיריקן שלא הצליח לקומם עליו את הדתיים. ואם נולד, כדאי שילמד מקצוע שימושי אחר. תשאלו: איך מקוממים דתיים? ובכן, זה מסובך בערך כמו להפיל סופלה. כבר אמרו חכמים ממני שלאנשים דתיים יש רגשות ענקיים, עובדה. לאן שאתה לא זורק משהו, אתה פוגע.
בכל פעם שהיתה כאן סאטירה התעוררה פרשייה דומה, וזה כבר מתחיל לשעמם. בין שזאת תוכנית טלוויזיה או רדיו, ובין שזה דף אחורי בעיתון. תמיד יהיה שם רגע. דברים ייאמרו על דמויות מהתנ"ך או מהתלמוד, או מכל מדף אחר בארון הספרים. והדברים היו מקטינים או מצחיקים, מעליבים או מגחיכים - ובואו לא נדבר כרגע על כישרון - ובעקבותיהם קמו אנשים שממילא לא התכוונו לצרוך את זה, ודרשו להעיף את המפגע לכל הרוחות.
התגובה הזאת, שמופעלת כמו שעון שוויצרי ויש לה 100 אחוזי הצלחה, מעולם לא הזיקה לשום סאטירה. נהפוך הוא, היא נשמת אפה. ולכן זה קצת מוזר שהסאטיריקנים שלנו כמעט תמיד בוחרים להגיב אליה בהיתממות אפולוגטית, כאילו הם לא חתרו לתגובה הזאת.
כאילו הם לא היו נפגעים עמוקות ומתבוססים במיץ של הכישלון אילו שום דוס לא היה מבקש, אפילו קצת, להוריד אותם. איפה שגינו ומה לא עשינו נכון? ולמה לא מגיע לנו מה שהגיע ל"חמישייה" ול"שבלול", ואפילו החלונות הגבוהים עם "אל אל יחזקאל"?
זה מאוד מוזר שחלק מהאמנים פורצי הגבולות ושוחטי הפרות נוטים דווקא לתגובה מתקרבנת ולמכתבי תלונה. אני זוכר מעט מאוד פעמים שבהן הבדחנים המותקפים בחרו לחגוג את זה, ויש לי רק כבוד וחיבה כלפיהם על כך. סחתיין.
אבל מעבר לכל מה שנאמר, מבצבצת מין תחושה שחלק מהבעיה הוא פרופורציה. אין עוד על המסך הישראלי שום תוכן שמתחבר לסיפורים המכוננים שלנו בשפה אחרת מלבד השפה הסאטירית, המנמיכה והמגחיכה. הרי אי אפשר לדבר על הנושא בלי להזכיר את הבריטים, ושם, הו הו, יודעים גם לעשות כבוד וגם לשחוט ללא רחם.
צרכני התרבות הבריטים יכלו תמיד ליהנות מתפריט מאוזן שיש בו יצירות מושקעות שמפארות את מורשת האומה, ואחרות שנועצות סיכה ומפנצ'רות את קודשיה. קו מפואר מוליך בין "אני קלאודיוס" לבין "הכתר", ובין "קו אונידין" ל"אייבנהו". לא הכל היה שם רק מונטי פייתון. היו מלמלות ומפרשים, כרכרות וארמונות, פאות לחיים ומחוכים, מזימות ואהבות. ולצד הנכלולים, הרוע ותאוות הנקם, היו גם שפע של חוכמה וגבורה, נדיבות וענווה, חן וצדק.
אצלנו אין את כל זה. בקולנוע, כמו בטלוויזיה, אם על המסך מולך צצה פתאום דמות בסנדלים, בטוניקה בהירה ובפאה משונה, ומאחוריה מצהיבים מדבר, תאנה או חירבה, אתם ואני יודעים ששום דבר מעניין או מחכים לא עומד להתפתח. הפאנץ' יהיה יותר מצחיק, או פחות, אבל הדמות תתגלה כאוסף התכונות הפחות מרשימות שיש למין האנושי להציע. אם הנביא ידבר כמו בן זמננו, זה לא יהיה חתן פרס נובל בן זמננו. אפילו לא אושיית רשת. סביר יותר שאנחנו נפגוש עוד ביצוע של דמות הסטלן הנבער מהסוג שאתה לא רוצה לפגוש בתאילנד.
בשלב מסוים של האזנה לוויכוח ולקריאת הדעות בעד ונגד "היהודים באים", התחלתי להאמין שכאן נעוצה כל הבעיה. אילו היתה לנו גם סדרת דגל תקופתית ומפוארת, כתובה ומבוצעת למופת - משהו בשם "מלכים", "החשמונאי האחרון" או "בת יפתח" - היה אפשר גם לבלוע מערכונים שקוראים למשה רבנו בשם "פליצה".
כשכל מה שיש זה רק קריקטורה, כשכל דמויות המופת שלנו מגיעות אלינו לסלון רק כשהן מוצגות איפשהו בין חלאת אדם לבין ליצן חצי אפוי, זה אך טבעי שחלק מאיתנו ישכחו שההומור הוא חלק מהמורשת היהודית ויגיבו כאילו תוקפים את עצם הלגיטימיות של קיומם. תנו לנו גם דוד מרשים, ומרים עוצרת נשימה. תנו לנו משה שיורד מההר ופניו קורנות אפקטים ממוחשבים!
אבל אז נפטר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל, ואני חייב לומר שמזמן לא נתקלתי בדבר עלוב כל כך כמו המאמץ העצום שהעולם החרדי השקיע כדי להמעיט בערכו, למשוך בכתפיים ולשאול "למה מי מת?". מישהו תהה בפייסבוק אם ספריו אמורים להגיע לגניזה אחרי שיתבלו, או שאפשר פשוט לזרוק לפח.
נזכרתי בערב התנ"ך ההוא בפסטיבל, והבנתי שעוד לא הגענו. זו בכלל לא שאלה של סאטירה, גיחוך או פרופורציה. חלק גדול מהציבור השמרני בישראל עדיין לא בשל למדרש חדש. כל פרשנות לא מוכרת היא מבחינתו טלטול חריף של הגבינה. זה לא רק הקב"ה בכבודו ובעצמו, משה רבנו או רבי עקיבא. גם אילו יגלם עוז זהבי דמות כמו גיחזי, או קרן מור את איזבל - אלפים יגיעו להפגין נגד הפגיעה בקודשי ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
