תמרור אדום ורעש לבן

הפסקת חשמל

באוגוסט - עם ילדים

עושה חשק להייקו.

כתבתי את ההייקו הזה בשירותים, ארבע וחצי שעות לתוך הפסקת החשמל היזומה שעל קיומה גיליתי רק כששמעתי את כל הבית נכבה, ואז גם נכנסתי לוויקיפדיה כדי לבדוק שהוא עומד בכל כללי ההייקו. באותה עת הייתי עם שלושה אחוזי סוללה בנייד וחזרת החשמל לא נראתה באופק, ואני מציין את כל זה רק כדי שתקבלו מושג לגבי המצב הנפשי שלי באותם רגעים, וגם כדי שתדעו שאכן עמדתי בהצלחה בכל כללי ההייקו המחמירים.

מסתבר שבדיוק כמו הקורונה, גם הפסקת החשמל הזאת באה ללמד אותי דברים. ראשית, שאני חייב את תכניות הטלוויזיה על מנת לתרגם לילדים שלי את מושג הזמן ("אבא, אפשר לשחק בחוץ?" "לא, עכשיו עדיין חם, עוד שני פרקים של מטוסי על זה יהיה בסדר"), ובלעדיהן אין להם מושג אם רבע שעה זה היום או בשבוע הבא. שנית, שאני צריך טלוויזיה ברקע – תכניות אירוח, תכניות אנימציה לילדים, פרומואים בומבסטיים להישרדות או סתם שירים רנדומליים ביוטיוב, הרעש הלבן הזה עוזר לי להתכוונן מבפנים לעשייה. שקט מוחלט, כמו שקיעות בים, מיועד ככל הנראה לטובים ממני. 

חשבתי שבקטע הזה הילדים שלי הם הילדים של אבא, הרי הם מהדור שנולד למסכים וכל הקלישאות האחרות שתמיד תופסות, אבל אחרי כמה דקות של הצקות לגבי הטלוויזיה (מבחינתם זו הייתה "הפסקת טלוויזיה", יתר מוצרי החשמל פחות הטרידו אותם), הם הכניסו כסאות מבחוץ, סידרו מולם שורות של צעצועים ובובות, ואז התיישבו ודיברו איתם במשך שעות, בוראים להם עולם שגורם לי לקנא ולשמוח.

אחרי חמש שעות בערך, ילדים שנפלטו מהבתים של השכנים החלו להישאב איכשהו לתוך הבית שלי, ופתאום מצאתי את עצמי בחדר אחד מול שישה ילדים, בלי מסכים, מזגן או כל מסיח מודרני אחר שידוע לאנושות. למרבה המזל, הודות לשעות הארוכות בכבשן הביתי, לא מצאתי את האנרגיה הדרושה על מנת לאתר את ההורים שלהם ולהכות אותם. החוויה הייתה לא פשוטה. לא אנסה למכור לכם שדווקא בתוך הקושי הגדול גיליתי את האור, אבל כן הבנתי שאני קצת יותר עמיד משחשבתי. הנה, כשאחד מילדי השכנים ביקש ממני פיצה, לרגע אפילו שקלתי להזמין.

רגע אחרי שהצלחתי לפזר אותם לבתים שלהם ("לכו תראו אם אצלכם חזר החשמל"), מכשירי ההנשמה שלנו חזרו לפעול. קצת שמחתי בגלל המזגן, אבל גם קצת התעצבתי, בגלל שתוך רגע הילדים חזרו למנטרות של "אבא שים לי מטוסי על, אבא לא הפרק הזה", ולגמרי שכחו מהמשחק המורכב שהעסיק אותם במשך שעות.

בסדר, שיראו, זה לא כזה נורא. הרי עוד דבר שגיליתי בהפסקת החשמל הזאת זה שעדיף להיות עם מזגן וטלוויזיה מאשר בלי מזגן וטלוויזיה. ואם אתה גם עשיר ובריא באותו זמן, זה בכלל משדרג לך את החבילה. אל תשכחו איפה שמעתם את זה בפעם הראשונה.

***

כמו כולם, גם אני הזדעזעתי כשהתחילו להתגלגל השמועות בנוגע לאונס באילת. גם אם היה לי ברור מהרגע הראשון שהמספר 30 הוא לא מציאותי, גוש של חנק נתפס לי בגרון כשחשבתי על מה שקרה שם מאחורי הדלת הסגורה. זה לא קשור לזה שיש לי ילדה, זו הזדהות אנושית בסיסית.

בכל זאת, לא ראיתי כל צורך לחלוק את הזעזוע שלי עם עוקביי ברשתות החברתיות. זה הרגיש יותר כמו זמן להתכנסות. לצערי, רוב האנשים לא חשבו כמוני, והפציצו את המדיות בכל המליצות הגנריות שעמדו לרשותם. 

את הזעם הנשי הראשוני אני עוד יכול איכשהו להבין, גם אם לאחרונה נדמה שלעתים הוא חורג אל שנאה תהומית ותפיסת מציאות מעוותת לגבי המין הגברי כולו. אין שופטים אדם בצערו. אבל לפוסטים של הגברים קצת פחות יכולתי להתחבר. לפחות בפיד שלי, הסאבטקסט תמיד נשמע בערך כמו "כאב לילדה בת שש, יש לי דעה מאוד נחרצת על זה שאונס זה ממש ממש רע, והנוער של היום, והגברים, והחינוך, והמדינה..." ואיכשהו הכל נקשר בסוף בצורה רופפת גם לביבי ולכיפות לבנות, בצירוף קליפ של מוניקה סקס שנכתב על האונס בשמרת או בטבעון, כבר רבע מאה שאף אחד לא באמת בטוח.

סביר להניח שאותם גברים עושים את זה גם בשביל לקבל לייקים והערכה מהסביבה הקרובה שלהם (פרסום האוואטר ככל הנראה לא הביא את התוצאות המיוחלות), אבל בעיקר כי הם חושבים שזה מה שהסביבה מצפה מהם לעשות – להוכיח שהם גברים מזן אחר, שהם אנושיים, מתקדמים, מכילים, ובעיקר, שהם "לא כאלה". וזה קצת עלוב בעיני, כי גבר הגון שיודע היטב מי הוא ומה הוא, מקרין את זה בטבעיות על הסביבה שלו, בלי שום צורך במונולוגים מאולצים ומתחנפים על הידרדרות הגבריות בשנת 2020.      

גברים הם המוסלמים של עולם הסקס, ואני אומר את זה במובן ש-99% מהגברים אינם פושעי מין, אבל 99% מפושעי המין הם גברים. בכל מקרה, זה חתיכת תיק לחיות איתו בימים כאלה, בהם אנחנו מוצאים את עצמנו בקצוות הלא נכונים של יותר מדי עניינים. אבל זו גם הזדמנות לצמיחה, כמובן, כי הגאולה כידוע מגיעה דרך הביבים, ואולי חלקנו לא הרגיש בכלל, אבל אומרים שהיינו יותר מדי זמן למעלה.

גם עבור המין הנשי זה זמן טוב לחשבון נפש. במקום להתלהם ברשתות החברתיות כנגד "תרבות האונס" שיש פה, כאילו היינו איזה מחוז נחשל בהודו, ובמקום לזרוק סיסמאות נגד "הגבריות הרעילה", נסו גם אתן לראות את החלק שלכן בעניין. לא באונס חלילה, אלא בהתבהמות המשחק העדין והעתיק שבין המינים, בעידן שבו המיניות משמשת כנשק ופיסות עור נחשפות על מנת לגרוף לייקים ומחמאות.

תנועת ה-#metoo קיבלה לצערי בישראל טוויסט אלים ודי הרסני. כמו כל דבר במדינה ההיסטרית שלנו, גם את זה לקחו פה צעד אחד רחוק מדי. כנראה שרק כאן תנועת התנגדות נחוצה יכולה להפוך בטבעיות למכונת השמצה משומנת, שמטרתה – לא לייעל, לקרב או לסייע, אלא להשמיץ ולהרוס, ומסביב אף אחד לא מעז לומר מילה מחשש שייחשד על ידי משטרת המחשבות האינטרנטית במיזוגניה.

אין ספק שמשהו בשיח שלנו חייב להשתנות, ומהר. הגל הראשוני, ההכרחי, של תנועת הנגד, עשה את העבודה שלו, עכשיו הגיע הזמן להכיר גם באנושיותו הפצועה של הצד השני. אחרי הכל, המים כאן די סוערים וכולנו שטים באותה סירה רעועה.