באוגוסט הועף פקק שעם של שמפניה לאוויר במשרד הביטחון והוכרזו חגיגות. המשרד מצא נתונים משמחים באופן יחסי, ורץ לפרסמם. לראשונה זה 56 שנים, נכתב בהודעה לעיתונות, לא נרצח אף אזרח ישראלי בפיגוע במשך שנה שלמה.
שנה שלמה בלי אזרחים טבוחים! לדעתי, לא מדובר בהישג של 56 שנים בלבד, אלא בשנה יחידאית אחרי אלפיים שנה. חתיכת הישג. בלי ציניות. השאלה מה היה דחוף להוציא את זה החוצה. בשביל מה לעורר ג'ינים רדומים.
אתרי החדשות הרימו כותרות. ראש הממשלה נופף בזה בעמוד הפייסבוק שלו עם הכיתוב "אזרחי ישראל, נמשיך להביא לכם ביטחון". וכל מי שיש לו חמסה בבית הבין שטוב לא ייצא מזה. אחרי שעתיים נרצח הרב שי אוחיון הי"ד בפיגוע דקירה בצומת סגולה.
יכול להיות שהתהוללות החיגרים היתה מוקדמת מדי, יכול להיות ששתלה רעיונות בראשי מרצחים עם קוצים בישבן שלא נתנו עבודה יותר מדי זמן, או שהכותרות הנפוחות מגאווה מיותרת פשוט עודדו את המחבל בן המוות לצאת ולדקור את הסטטיסטיקה. ויכול להיות שיש דבר כזה לפתוח עין.
עין הרע היא תדר קיים בעולם. מי שמצמצם כלפיך את העיניים שלו בקנאה ובחמדנות, מצמצם את השפע שלך בעולם. אני מרגישה את העיניים חזק. מרחיקה אותן ממני בהבלטת הקשיים בחיי, שאכן קיימים.
זוכרים את עדן בן זקן, שהבהירה בתוכנית "אקס פקטור" שהאוברול המנומר המהמם שלה הוא ב"שלושים שקל"? טריק ידוע של מרחיקי עיניים. יותר טוב מציור של דג או מחוט אדום על היד. תנמיכו. תרגיעו. הג'ינס המחמיא לא עלה הרבה, האוטו בכלל מיד שנייה, והילד רק עושה לי צרות. אגב, ההתנהלות מול עיניים רעות גובה התעסקות גדולה יותר במצב שבו יש לי טור בעיתון ותוכנית אישית ברדיו. מה שנקרא, העיניים עלי.
האמונה בחמסה־שום־בצל לא קשורה להיותי דתייה, רוב הדתיים סולדים מעניינים עממיים שכאלה ואפילו בזים להם, וגם לא לצד הרבע ספרדי שלי - עד גיל 20 לא שמעתי את המושג "עין הרע". אני ממלמלת "בלי עין הרע" על כל טוב שעוטף אותי מתוך פענוח של מהלכים בחיי, מתוך רגישות מיקרוסקופית לתרשימי הזרימה של חיי.
כשמישהי התלהבה מהשמלה הכחולה־סגולה שלבשתי, הרגשתי שהמחמאה שלה סוגרת עלי. כמה דקות אחר כך נתפסה השמלה בידית בולטת של דלת ונקרעה באופן שאי אפשר היה לתקן. זה עוד במחיר הזול. התנקז אל הבד. לפני שנים פרסמתי בפייסבוק תמונות של הבית היפה שלי, שהוצע למכירה. אלפים צפו בסלון שלי, בחדרים, במטבח. הכל היה חדש ומעוצב. מייד אחר כך יצאו שדים מאיזו שְׁאוֹל ומיררו את חיי, רצף רעידות אדמה החריב את הבית שלי, ועד היום לא קמתי מן ההריסות.
ראש השנה היום, יום הדין, היום שבו נגזרת עלינו השנה הבאה, שתבוא עלינו לטובה, ותהיה רחומה יותר מקודמתה. הגורל שלנו מושפע מהמעשים שלנו, מהתוכנית של הבוס הגדול, וכן, גם מהאנשים האחרים. האנשים האחרים לא חייבים להיות מרושעים. הם מסתכלים על היש שלך, שואלים למה להם אין, ומייד שותים לך מהיש.
כשאנחנו אומרים "בלי עין הרע", אנחנו מבקשים להרחיק מאיתנו את התדרים המצמצמים. יש אמירה שמי שלא מאמין בעין הרע, עין הרע לא שולטת בו. לא יודעת אם זה נכון. מה שבטוח, זה עובד גם לעין הטוב. השגחה אלוהית זמינה יותר למי שיודע להבחין בה.
ההשקפה היהודית מכירה בעין. תהיו איתי רגע. אתה נמצא במבחן מול השמיים. לרוב כף הדין מוטה לצד החסד ודנים אותך לכף זכות. אבל אם מישהו מקנא בך, הוא מערער את המאזניים כי הוא מושך אליך תשומת לב של בית המשפט. הוא שורט את צנרת הזכוכית השקופה שמשקה אותך. כשהוא מתמרמר בקנאות "למה יש לו", הוא מביא אותך למשפט חוזר. ובמשפט חוזר, יודע כל עבריין שמתלבט אם לערער, אתה בהחלט יכול להיפגע.
***
מדינת היהודים תש"ף מונהגת באופן כאוטי, אפיזודי, מבוהל, חסר מחשבה. היא לא מנוהלת, כולנו מרגישים. אבל העולם תש"ף עדיין מנוהל. השמש עולה ויורדת בזמנים הנכונים. עונות השנה מתחלפות. תינוקות נולדים. אנשים מתאהבים. הארנבים מחליפים פרווה. כוכבים עומדים במקום. אם נוסף למדינה גם העולם היה לא־מנוהל, הפחד היה מצמית.
האדם המאמין מרגיש שהכל נשקל ומדוד שם למעלה, בלי כאוס, בלי בהלה, בתוכנית אב מסודרת. אני לא מבינה איך אדם לא מאמין צולח תקופה שכזאת.
אחת ממטרות ראש השנה, שחוזרת לכל אורך התפילות הארוכות, היא להכתיר את בורא העולם כביג־בוס. כי הדבר הכי מערער הוא תחושת שרירותיות. בכל עמוד במחזור מדגישים את מלכות השמיים, מרגיעים את הפחד: העניינים מתוכננים. יש קלסר לכל אדם. ולצד המנהל הגדול, אנחנו לא נתינים חסרי השפעה. יש כוח למילים שלנו, למעשים שלנו, לעין שלנו, יש כוח למחשבה.
דוגמה לתיוק מופתי בקלסרים: מי שעשה לי עוול, במוקדם או במאוחר יחטוף. יש דין ויש דיין. גם בקטנה. אשת ציבור מסוימת גרמה לי צער לפני עידן ועידנים, בלי שעשיתי לה כל רע. לפני כמה חודשים היא הופיעה באחד העיתונים, מגוללת צרות שניחתו עליה בראיון שתמציתו היתה משהו כמו "אני מרגישה כאילו מישהו קילל אותי". זה כלל האצבע: אם מישהו פגע בי כשהייתי פאסיבית, לא בריב סימטרי, אלא כשלא עשיתי לו כלום, כשליבי היה נקי כלפיו - אני יודעת שהוא יקבל את שלו.
יש תפילה יומיומית בברכות השחר שמקפלת במשפט אחד את הניסיון האנושי עם צרות: "שתצילני מאדם רע, מיצר רע, משכן רע, מפגע רע, מעין הרע, מלשון הרע, מדין קשה, ומבעל דין קשה". כמה מדויק.
***
בים המלח שאל אותי אחד הילדים אם הבוץ השחור של הים יכול לשנות לו את צבע העור. אתם אולי חושבים שהוא התכוון מכהה לבהיר; אבל לא, מדובר בילד הכי לַבְנוּנִי שיצא לי, נער שחולם להתמזרח ומציג את עצמו כתוניסאי (הוא רק חצי) כדי לשדרג את מעמדו.
בכל הנוגע לבני העשרה, הנחיתות המזרחית התחלפה בנחיתות אשכנזית מובהקת: המוזיקה השווה היא מפס הייצור המזרחי. שם משפחה אשכנזי הוא פדיחה. וילד בהיר עור רוצה מיטת שיזוף כדי להיחשב.
רגע לפני שהעדוֹת נעלמות, יש עדנה לבני עדות המזרח. המנהגים והאמונות המזרחיים כבר לא מביכים. עין הרע, שהיתה ביטוי לתרבות "נמוכה" מכיוון שהגיעה לכאן בעיקר עם יוצאי צפון אפריקה, יכולה לחזור ולככב כאלמנט משמעותי בחיים שלנו, בקבלת ההחלטות, בנראות שלנו ברשתות החברתיות, בזהירות, באמצעי ההגנה המקובלים. שרשרת שום בכניסה לבית? לא פוסלת.
שיהיה חג שמח, ושנה מצוינת, בלי עין הרע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו