תשי"א: 1.1 מיליון יהודים בארץ
מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שליד משרד ראש הממשלה, נמסרו נתונים לגבי גודלה של אוכלוסיית ישראל, ומהם עולה שבערב ראש השנה תשי"א הגיע מספר היהודים החיים במדינה ל־1,135,000 נפש. מהנתונים התברר שישראל כמעט הכפילה את אוכלוסיית היהודים במהלך 28 חודשים - מאז יום הכרזת העצמאות במאי 1948.
ועוד חדשות משמחות: בתקופת חגי תשרי תשי"א, ספטמבר 1950, הוצפה הארץ בהמוני תיירים. "מהמטוסים הנוחתים בנמל התעופה בלוד ומהאוניות המגיעות לנמל חיפה נפלטים אלפי תיירים בשיטפון חסר תקדים", תיאר את המצב העיתון "דבר".
בסך הכל הגיעו לישראל ב־1950 כ־30 אלף תיירים, ועל פי הערכת איצו לייבי, ראש אגף התיירות הנכנסת במשרד התחבורה, "כרבע מהם הגיעו בתקופת החגים למטרות תיור, ביקורי משפחה והשתתפות או צפייה במשחקי המכביה". בתי המלון, האכסניות ובתי ההארחה בכל רחבי הארץ מלאו עד אפס מקום, וראש אגף התיירות דיווח ש"זו לנו השנה השלישית ברצף של עלייה במספר התיירים המגיעים לישראל".
ועוד מענייני החגים: ב־18 בספטמבר 1950, בימים שבין ראש השנה ליום כיפור התשי"א, נערך בהר ציון שבירושלים טקס מיוחד, שבו הושמעה ברכת ראש הממשלה והרבנות הראשית לעם היהודי בישראל ובגולה.
הטקס, במעמד אלפי סקרנים שהתגודדו סביב ההר, שודר בקול ישראל, ובסיומו הוזמנו המכובדים לבית הכנסת שבמקום, לשמיעת קול תקיעת השופר הגדול שניצל ממחנה ברגן־בלזן. ברגע מרגש הובאו למקום ילדים יתומים ניצולי שואה, שהיו רגילים לקבל את ברכת הוריהם כשהיו בחיים - וכעת בורכו מפי הרבנים הראשיים, בן ציון עוזיאל ויצחק הלוי הרצוג.
נשלמת הקמת האצטדיון הלאומי החדש בר"ג
באמצע ספטמבר 1950 הלכו ונשלמו העבודות להקמת אצטדיון לאומי גדול על גדות הירקון, בשטח רמת גן, שאמור היה לארח ב־27 בחודש את טקס פתיחת המכביה השלישית - והראשונה בתולדות ישראל כמדינה עצמאית.
כ־600 פועלים עובדים בשטח בשלוש משמרות, ועם רדת החשיכה מואר אזור העבודות בזרקורים. האצטדיון אמור להכיל 16 אלף מושבים ו־34 אלף מקומות עמידה, ומהוועדה המארגנת נמסר ש"כל 50 אלף הכרטיסים לטקס הפתיחה נחטפו". לטקס הסיום, שיתקיים באותו מקום ב־8 באוקטובר 1950, נותרו "כרטיסים ספורים", כך נמסר.
שדה התעופה לוד החל לקבל משלחות רבות של ספורטאים יהודים מכל רחבי העולם, שהקדימו את נחיתתן בארץ. "כפר המכביה", שהוקם בשטח מחנה יונה שעל שפת ים תל אביב (כיום מלון הילטון), כבר גדוש בספורטאים צעירים רבים. ה"כפר" שופר ושופץ, נוספו לו צריפים חדשים ואוהלים, ובסניף הדואר שהוקם במקום ביקשו ספורטאים רבים לרכוש את בולי המכביה השלישית ואת המעטפות המיוחדות שהנפיק השירות הבולאי של דואר ישראל.
דגש מיוחד ניתן ב"כפר" למטבח ולחדר האוכל. "כאן לא ירגישו את הצנע, ומים חמים יזרמו לפחות שלוש פעמים בשבוע", הודיע זליג רוסצקי, מראשי הוועדה המארגנת, בסיור עיתונאים שערך במקום. הוא הוסיף ש"מחנה המכביה מיועד לספורטאים זכרים בלבד, ואילו הספורטאיות מועברות ישירות משדה התעופה לאירוח בבתים פרטיים ברחבי העיר תל אביב".
מבצע: מנקים את חצרות הבתים
ב־14 בספטמבר 1950 יצאו ראש עיריית חיפה, שבתאי לוי, וראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, בהכרזה משותפת על "מבצע חגי תשרי לניקיון העיר". עם תחילת המבצע הצטרפו ליוזמה ראשי ערים נוספות.
בשלב הראשון הוחלפו בתל אביב ובחיפה סלי האשפה הקטנים ברחובות הראשיים בסלים גדולים יותר, והמספר הכולל הוכפל. בכך קיוו העיריות לחסל את נגע גלישת האשפה אל המדרכה שמסביב. כמו כן נקבעו תקנות עירוניות מחמירות, שכללו קנסות על תושבים שייתפסו משליכים פסולת לסל האשפה בזמן שהוא מלא עד גדותיו.
תשומת לב מיוחדת ניתנה למצבורי אשפה, חפצים וגרוטאות שנערמו במשך שנים בחצרות אחוריות של בתים. בכרוזים שהודבקו על לוחות המודעות נמסר ש"זוהי התראה אחרונה לבעלי הבתים, הנדרשים לסלק מייד מחצרותיהם כל מפגע, ולוודא שהחצרים (כך במקור; ד"ס) יהיו נקיים וחופשיים מכל חפץ, כלי או גרוטאה".
במסגרת המבצע גייסו העיריות עובדים זמניים, שתפקידם היה לעבור בין הבתים ולעודד את הדיירים להעביר את תכולת החצר האחורית לקדמת הבית, משם היו נאספות הגרוטאות על ידי משאית הזבל העירונית.
במודעות משותפות בעיתונים הכריזו ראשי העיריות על "תחרות פרסים יקרי ערך שיוענקו לבתים המצטיינים בניקיון סביבתם", ופירטו גם את גובה הקנסות שיושתו על בעלי בתים שלא ייענו לדרישת מבצע הניקיון העירוני.
לראשונה בתולדות המדינה: צה"ל פוקד ציוד וכלי רכב אזרחיים כהיערכות "לגיוס חירום"
ביום ראשון, 17 בספטמבר 1950, החל צה"ל במבצע "רישום ציוד אזרחי וגיוסו", בניהול האלוף אפרים בן ארצי, ראש אג"א (אגף אפסנאות, לימים אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה).
המבצע, שהיה הראשון בתולדות צה"ל והמדינה, הופעל מכוח "תקנות לשעת חירום" ונועד לפקח על מלאי כלי הרכב, הכלים ההנדסיים והמכונות (גנרטורים, מכונות דפוס, מלגזות וכו') שברשות אזרחי ישראל - כהכנה למצב מלחמה עתידי.
"עלינו להיות מוכנים שמא תפרוץ שוב מלחמה בינינו לבין שכנינו הערבים", הסביר האלוף בן ארצי את השקת המבצע. "בפרוץ מעשי איבה עלינו להעביר לא רק את האנשים ליחידותיהם, אלא גם לגייס את הציוד הנדרש ולשלבו במהירות במכונה המלחמתית".
בשלב הראשון, שנמשך כשלושה חודשים, התמקד צה"ל ברישום כלי רכב פרטיים. בבסיסים ארעיים שהוקמו ברחבי הארץ בדקו אנשי מקצוע בקפדנות כל כלי רכב, העריכו את שוויו ומילאו פרטים עליו ועל בעליו. בהמשך נערכה נסיעת מבחן קצרה לכל כלי רכב, ובסיומה הוחתם רישיונו בחותמת צבאית המוכיחה כי נבדק ונרשם.
בהמשך המבצע נבדקו גם ג'יפים, רכבי 4x4, טנדרים, טיוליות, משאיות, רכבי תובלה ורכבי אספקה של פירמות מסחריות. ופרט פיקנטי מעניין: מאחר שבאותם ימים השתמש צה"ל גם בשירותי סוסים, פרדות, גמלים ויונים - נסקרו במסגרת המבצע גם בעלי חיים אלה שנמצאו בידי אזרחים.
מבצע רישום הציוד ארך חצי שנה, ותוצאותיו, שנחשבו בזמנו לסוד צבאי שמור, לא פורסמו ברבים. כלי רכב רבים שנרשמו במהלך המבצע - אכן גויסו במשך השנים לפעילות, לפי צורכי הצבא.
הנעלמים / מקצועות שהיו
דוור שכונתי
דוורים יש כמובן גם היום, אך בזמנים ההם, כשהדואר היה ערוץ הקשר היחיד של אזרחי ישראל עם העולם שמחוץ לשכונתם - הדוור היה החוט המקשר בין בני משפחה, בין האוהב ואהובתו, בין החייל והעורף. אי לכך זכה הדוור בכבוד המגיע לו, וכולם הכירו אותו בשמו, כשהגיע לחלק מכתבים שכולם ציפו להם. בימים לפני ראש השנה נהגו הדוורים לנדוד בין הבתים עם תיק דואר גדוש באיגרות ברכה לשנה חדשה טובה.
הצרכנייה / פריטים מאז
קרפיון באמבטיה
בימי עבר, שבהם קרפיונים חיים לא הגיעו לבריכת הדגים הקטנה שבאטליזים מדי יום, כנהוג בתקופתנו, הקדימו אזרחים רבים ורכשו קרפיון מייד עם הגיעו לאטליז - גם אם הדבר אירע שבוע שלם לפני ראש השנה. הסיבה: מעטים העזו להסתכן בהגעה אל שולחן החג בלי ה"גפילטע פיש" המסורתי. בזיכרונם של ילדים רבים מאותם ימים שמורה תמונת הקרפיון המשכשך באמבטיה הביתית - עד לערב החג.
"שנה טובה" - למרות הצנע
איגרות הברכה לשנה טובה ב־1950 התאימו את עצמן לתקופת הצנע: הן היו קטנות והציגו, לרוב בצבע אחד, דימויי שופר, ספר תורה, ארון קודש ואתרים דוגמת הכותל, קבר רחל ומערת המכפלה. מבחר האיגרות הצבעוניות היה דל ויקר בהרבה. משפחות שיכלו להרשות לעצמן נהגו להזמין "שנה טובה" שבה שולב צילום בני המשפחה לצד איורים מנופי הארץ (למעלה: שמעונה, בועז ודינה - ילדי משפחת הורביץ, ממייסדות ראשון לציון).
