יש רגע בעולם, כמו במשל המפורסם, שבו אתה צועק "זאב!" או "געוואלד!" - ושום דבר לא קורה. איש לא ייקח אותך ברצינות. ולא כי לא צעקת מספיק חזק. וגם לא מכיוון שכולם אטומים וערלי לב. לא ולא. זה פשוט כי הצעקות מזויפות. והזיוף חובבני. מחזרת את הסצנה ההיסטרית עד לזרא. ואתה יודע שהם יודעים שאתה יודע את האמת הפשוטה: שימוש יתר בלחצן המצוקה.
השבוע שוב האשימו חברי הכנסת החרדים את כל העולם ואשתו באנטישמיות, בשנאת התורה, ברדיפת לומדיה ומה לא. אפשר היה לחשוב שהכנסת קראה לשרוף ספרי תלמוד, לא עלינו, דחפור D-9 עלה חלילה על ישיבה, או שחבורת קוזאקים תקפה בלפידים ובקלשונים את מבואות ביתר עילית.
אבל לא. דבר מאלה לא קרה, השבח לאל, ואף אחד לא חשב שקרה. מה שקרה הוא שחוק ה(אי־)גיוס עבר בקריאה ראשונה, ואילו דגל התורה ואגודה היו בקואליציה - גם הן היו תומכות. אז למה הצעקות? למה הדרמה המופרכת והשימוש המצער באוצר המילים הכי אפוקליפטי שאפשר למצוא בימ"ח היהודי? ובכן, כי ככה. מסורת אבותינו בידינו. כך נהוג. אין לשנות מהמנהג. נצעק געוואלד בכל הכוח. ואם אף אחד לא מתרגש מהגעוואלד, אז נו, נצעק געוואלד גם על זה.
חובבי רגעים טלוויזיוניים בלתי נשכחים אוהבים את הדוגמה הזאת: לפני שנים היתה תקופה של מאבקים חברתיים גדולים. חסימות כבישים היו אז פחות באופנה, אבל שביתות רעב היו להיט גדול. שביתת הרעב של ויקי כנפו, למשל, היתה הצלחה הסברתית מסחררת, ובאולפן ישב חבר כנסת חרדי בולט ואדום מכעס.
"צבועים! בושה וחרפה!" הוא הרעים וכמעט ניפץ את השולחן. "תסבירו לי, איך זה ששביתת הרעב של כנפו זכתה לזמן מסך ופרגון ציבורי, ושביתת הרעב החרדית שלי - שום דבר!" הפרשן עמית סגל, שהיה צעיר וחד עוד יותר משהוא היום, הישיר מבט וענה ביובש: "כי אתה אוכל".
• • •
אז למה באמת אף אחד לא מתרגש מהקונצ'רטו לפוגרום ותזמורת מאת גפני ושות'? כמה סיבות לכך, והחזרה השגרתית בנוסח "זאב־זאב" היא לא החשובה שבהן.
א. השימוש המופרז במונח "אנטישמיות" הוא בחירה אומללה. מה שעומד מאחוריה הוא ההנחה שהחרדים הם היהודים של מדינת ישראל. הם יהודים יותר מהשמאל ויותר מהימין. הם הרבה יותר יהודים מהחילונים ובוודאי יותר מה"מיזרוחניקים" עם הכיפה הסרוגה. נדמה לי שהיו ימים שחלק ניכר מהציבור הסכים בסתר ליבו עם ההנחה החצופה הזאת. זה העניק לה תוקף מסוים. הימים הללו חלפו־עברו, ברוך השם. כרגע, כשנציג אגודת ישראל מטיח "אנטישמי" - זה בעיקר פתטי.
ב. השימוש במילים כמו "תורה" או "לומדי תורה", כאילו מדובר באיזה נכס חרדי בלעדי, הולך ומאבד אמינות. כשישראלים ציונים חושקים בלימוד תורה הם משלמים על הלימודים, ובוודאי לא זוכים תמורתם לקצבאות או לפטורים. הם ייצאו למילואים כנדרש וישלימו את החומר כשישובו בשלום.
והתוכן, התוכן: לא מעט ישראלים לומדים תורה שלא שוללת את המדע או בזה לישראליות; אין בה אפילו סלידה כלפי הרפואה, ההיגיון הבריא או עדות המזרח. האם התורה שלהם נחשבת פחות? פעם ניסו לשכנע אותנו שכן. גם הימים האלה חלפו, וכדאי שמנהיגי הציבור החרדי יתחילו להפנים זאת.
למדנים עם או בלי זקן, שיש להם עברית ישראלית, מספר אישי בצה"ל ואפילו דעות פמיניסטיות, רחמנא ליצלן, לומדים ויודעים תורה, אוהבים ושוחים במעמקיה לא פחות מרעיהם החרדים. יותר ויותר ישראלים וישראליות, קרובים יותר או פחות לתורה, כבר מבינים את זה.
תפקוד חלק מההנהגה החרדית בימי הקורונה, ואירועי בטיחות אזרחיים כמו אסון מירון והתמוטטות היציע, העלו לא פעם תהיות כמו "מה באמת לומדים שם?" למה בכל פעם שעולה צורך אמיתי לשנות את שגרת החיים של כולנו, מישהו כבר יטען שרודפים את התורה. למרות שבסך הכל מדובר במדורות ל"ג בעומר או בכלים חד־פעמיים.
ג. טבעו המפוקפק של הבלוף. ובכן, לבלופים יש חיי מדף קצרים ותאריכי תפוגה קשוחים. מדי פעם מכריזה הנהגת המגזר שהפעם הם לא ישתקו ולא יעמדו מנגד. לעת הזאת - ולא משנה במה בדיוק מדובר - לעת הזאת הוכרזה עליהם מלחמה, ולכן ההמונים ייצאו לרחובות ויבעירו את השטח.
מה הבעיה? הבעיה היא שזה אף פעם לא קורה כאשר אויב אמיתי מכריז על מלחמה אמיתית. בנסיבות האלה של צווי 8 ואזעקות וקרבות מרים, אותם מנהיגים יטענו שלא צריך לצאת ולא צריך שטח. לימוד התורה יעשה את העבודה, ויעשה אותה לא פחות טוב. והנה, הפלא ופלא, כאשר המאבק הוא פנימי ושבטי, כלומר פוליטיקה קטנה, ההיגיון העתיק הזה נשכח כלא היה.
פתאום זאת מצווה לשחרר את כל הלומדים מתלמודם. ופתאום אין מטאפורות, ואין תנועת אגודל - והמילים הקרביות לובשות את הפירוש הוולגרי והפשוט ביותר. כוח כפשוטו, ואש כפשוטה. בחורים צעירים, שלרוב מתוארים כאברכי משי רכים ועדינים שלא מסוגלים מנטלית להיות חיילים, מפתיעים ביכולת קרבית מרשימה, אבל הציבור לא לגמרי מטומטם. הוא רואה ומבין שזה סופו של כל בלוף.
• • •
בשבוע שעבר התפרסם בעיתון זה ראיון שערכה חברתי מוריה קור עם ראש הממשלה, נפתלי בנט. למען האמת, בכל העיתונים, חוץ מביטאון מגדלי הנבטוטים, התפרסמו ראיונות איתו, והדבר הבעיר את חמתם של לא מעט אנשים. רבים מהם יקרים לי, ואני לא מסכים עם טענתם שהראיונות מפנקים ושהתקשורת מתחנפת לבנט.
אני מודאג בעיקר מכך שמרוב זעם הם מתקשים אפילו לבטא את שמו של בנט או לקרוא לו בתואר "ראש הממשלה". איש מהם לא מתעייף מלחזור על מנטרת הגידופים הנזעמת. כאילו אם רק יתמידו לקלל, כל התנ"ך יאמר תודה ויתרגש, העולם כולו יסכים שבנט הוא שקרן. ונוכל. ועוד משהו.
צר לי, זה פתטי. ולמה? שוב, חוסר אמינות. אני באופן אישי לא הצבעתי בנט. אין לי מילה אחת טובה על שקרים של פוליטיקאים, אבל אני שמח שיש ממשלה מתפקדת ושיש תקציב. בזמן ההפגנות בבלפור חשבתי שמי שתמך בהתנהלות המושחתת של אולמרט לא יכול פתאום להעמיד פנים שהוא מנקה אורוות. גם היום אני מאמין שמי שזרם בכיף עם תרבות של הפרת הסכמים והתחייבויות, כל עוד היא החזיקה ממשלה כלבבו, לא יכול פתאום לפרוץ בזעקות שבר על אותה תרבות עצמה. כלומר, הוא יכול. בבקשה. אבל שלא יופתע מכך שלגעוואלד מהזן הנוכחי יש מקדם הדבקה 0.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו