תעלומה: איפה העסקן?
בפברואר 1952 העסיקה את הפוליטיקה הישראלית תעלומה בלשית גדולה: לאן נעלם העסקן מרדכי אורן?
אורן, לשעבר מרקוס אורנשטיין, עלה לארץ מגליציה ב־1929, בגיל 24. הוא נקלט בקיבוץ מזרע, נבחר להנהלת הקיבוץ, ובתוך שנים ספורות נמנה עם ראשי מפ"ם, הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר.
בפעילתו התמקד אורן בפוליטיקה בינלאומית, וייצג את הקו הפרו־סובייטי. הוא הגדיר עצמו "אידיאולוג השמאל", והרבה לשבח את "חופש הבחירה והדמוקרטיה בברית המועצות", לדבריו.
אורן נסע מדי פעם לאירופה בשליחות הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, והשתתף בכנסים, בוועידות ובמפגשים של אוהדי בריה"מ. בנובמבר 1951 ייצג את מפ"ם בוועידת הפדרציה העולמית של האיגודים המקצועיים, שנערכה בברלין. בדרכו חזרה ארצה נסע בענייניו לכמה ימים לפראג - ושם נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
משנקפו הימים ומאורן לא התקבל כל אות חיים, החלו מנהיגי מפ"ם לפעול בקרב האיגודים המקצועיים באירופה. ב־1 בפברואר 1952 דווח לראשונה שאורן נעצר בצ'כוסלובקיה, וכעבור חודש הודיעו הצ'כים שאורן יועמד לדין כ"סוכן ציוני תומך האימפריאליזם".
אורן נשפט ל־15 שנות מאסר ומשפטו היה חלק מ"משפטי פראג", שנערכו בהשראת יוזף סטלין ונועדו לבצר את שלטונו במדינות הגוש הקומוניסטי.
המשפט עורר תהיות וחיבוטי נפש בשמאל הישראלי. מנהיגי מפ"ם טענו ש"מדובר באי הבנה שיש לברר", ואילו מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) הוקיעה את אורן וכינתה אותו "מרגל אימפריאליסטי".
אורן שוחרר מכלאו ב־1956, והצהיר שההאשמות נגדו היו עלילה. למרות החוויה המפוקפקת, הוא לא שינה את השקפותיו הפוליטיות ונותר תומך בבריה"מ במשך שנים רבות. הוא נפטר ב־1985, בגיל 80.
טונות של מזון לחולים בתל אביב "אבדו" בדרך
ב־3 בפברואר 1952 הודיע דובר משרד המסחר והתעשייה ש"מתוך 3.8 טונות אורז שהועברו בדצמבר לתל אביב בעבור הזנת חולים בביתם ולמאושפזים בבית החולים העירוני - קיבלו החולים רק 1.9 טונות. מתוך 270 אלף ביצים שנשלחו חולקו בפועל 170 אלף ביצים בלבד, ומ־3.2 טונות חמאה - רק 2.2 טונות הגיעו לידי הזכאים". הדובר סיים בתמיהה: "לא ברור לאן נעלמו ההפרשים".
הגורם האחראי לחלוקת המזונות לחולים בתל אביב היה העירייה. ואכן, לשמע הצהרת משרד המסחר והתעשייה זעם ראש העירייה, ישראל רוקח, ושלח את סגנו, ד"ר מנחם כהן, לכנס מסיבת עיתונאים.
ד"ר כהן תקף: "מי הזין את הדובר בדברי הבל שכאלה, הרומזים שפקידי עיריית תל אביב המסורים הם ספסרים כביכול? כמויות המזון שנשלחו לעיר לפי הודעת דובר משרד המסחר והתעשייה אינן הכמויות שהתקבלו בפועל, והכמויות שחולקו על ידינו לחולים המאושפזים בבית החולים העירוני ולחולים השוהים בביתם - גבוהות משמעותית ממה שדיווח הדובר".
משלא התקבלה הבהרה ממשרד המסחר והתעשייה שלח רוקח מברק לשר הבריאות, יוסף בורג, ובו דרש "להתארגן אדמיניסטרטיבית כדי שמשרד הבריאות יוריד מעל כתפי עיריית תל אביב את עול חלוקת המזונות לחולי העיר".
בראיון שהעניק לקול ישראל שלח רוקח עקיצה: "טוב יעשו אנשי משרד המסחר והתעשייה אם יבדקו מתחת לפנס משרדם ויחקרו כיצד נפלו, כביכול, טונות של מזון מהמשאיות בדרכן לתל אביב".
השופטים נגד שר המשפטים
ב־4 בפברואר 1952 שיגר נשיא בית המשפט העליון, משה זמורה, מכתב ליו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק, ובו הלין ש"בנאום שר המשפטים בכנסת, ב־28 בינואר, היה משום זלזול בבית הדין, דבר שעלול לחתור תחת אמון הציבור במערכת המשפטית".
היתה זו שיאה של פרשייה מעוררת הדים שהחלה שבוע קודם לכן, כששר המשפטים, דב יוסף, תקף את "הענישה המקילה שמשיתים שופטים בקלות בלתי נסבלת" - לנוכח כמה פסקי דין מקילים שקיבלו עבריינים שהואשמו בתקיפת שוטרים.
חוגים המקורבים לשופטים מסרו תגובה צינית לביקורתו של יוסף: "כזכור, השר לא נרעש בהיותו שר האספקה, כשפקיד ממשרדו הואשם בשחיתות שבעקבותיה עזב את שירות המדינה - ובזה הסתיים העניין".
בתוך כך הודיע השר יוסף בכנסת כי בכוונתו להקים "מועצה משפטית" שתוכל לחוות דעה במקרים של ענישה מקילה, והזמין את לשכת עורכי הדין לשלוח נציגים מטעמה למועצה המתוכננת. הלשכה מסרה שתקיים דיון על ההצעה, "אם כי נראה שרוב נציגי עורכי הדין נוטים להחרים את המועצה המשפטית המוצעת".
נציגי השופטים בבתי המשפט השלום והמחוזי ברחבי הארץ החליטו, מצידם, לדחות את תגובתם למועצה - עד אחרי פגישה שלהם עם השר.
ממגורות יוקמו בחיפה
במסיבת עיתונאים בחיפה נמסר בתחילת פברואר 1952 ש"בתוך חודש תחל בנייתן של ממגורות התבואה שיהיו צמודות לנמל, כך שכל אוניית תבואה תוכל לרוקן את מטענה ישירות לתוך הממגורה". כלכלנים יודעי דבר דיווחו ש"כשתסתיים בניית הממגורות - תחסוך המדינה כרבע מיליון דולרים בחודש". בתשובה לשאלה מדוע התעכבה עד כה תחילת הבנייה, מסר בעל הזיכיון הממשלתי, ד"ר ראובן הכט: "היה צורך לערב את ראש הממשלה בוויכוח עם הרמטכ"ל על השטח שיועד לבניית הממגורות, שם ישבה יחידה צבאית שסירבה להתפנות".
בירושלים רבים על נפט
בבוקר 3 בפברואר 1952 פרצו תגרות ידיים בתורים לחלוקת נפט בירושלים. המשטרה נאלצה להתערב ולעצור כמה אנשים ששוחררו אחר כך בערבות. היה זה השבוע השני לבהלת נפט שפרצה בירושלים, למרות ההודעות המרגיעות לציבור כי "אין יסוד לבהלה והמלאי מספיק". עצם העובדה שחלק מתושבי העיר החלו לאגור נפט בניגוד להרגעות - הגבירה את הבהלה, ופרנסי העיר הודיעו ש"פקחים ילוו את מכליות הנפט וימנעו את הצריכה האגרנית".
בבדיקה שערכה העירייה התברר שהבהלה קשורה באי עמידת מחלקי הנפט בהוראות שניתנו להם, שבהן הצטוו לחלק נפט רק באזור שהוקצה מראש. מחלקים רבים סיפקו נפט לתורים שראו בדרך, וכשהגיעו לאזור שהוקצה להם - לא נותר כמעט נפט במכלית.
עולים מטורקיה עוזבים
בתחילת פברואר 1952 נמסר ש"קבוצה נוספת של עולים מטורקיה, 75 במספר, עזבה השבוע את הארץ". מהנתונים שפורסמו התברר שמאז קום המדינה עלו לארץ 34 אלף עולים מטורקיה, ומהם ירדו כ־3,000 נפש. היורדים הטורקים טענו נגד "אפליית הספרדים" שגורמת להם לעזוב, אולם מתברר שחלקם הושפעו מכתב עת טורקי שהיה ידוע כאנטי־יהודי, שהתמקד בתעמולה נגד ישראל וטען ש"המדינה היהודית עומדת בפני קריסה".
הנעלמים / בתי חרושת שהיו
אוטוקרס
מפעל לייצור רכב שהקים ב־1957 איש העסקים יצחק שובינסקי, שכיוון לייצור רכב ישראלי מקורי ובז לייצור מכוניות בהרכבה מ"קיטים" שהגיעו מחו"ל (כמו, למשל, ב"קייזר אילין"). חומר הגלם שנבחר לרכבי אוטוקרס היה פיברגלס, בידיעה שתעשיית המתכת בישראל לא ערוכה עדיין לייצור חלקי מכוניות. במהלך השנים ייצרה אוטוקרס את הסוסיתא, כרמל, סברה ספורט ועוד, ובשיאה העסיקה 170 פועלים. היא פשטה רגל ב־1971.
הצרכנייה / ממתקים שהיו פעם
מרמלדה
אמנם עדיין אפשר למצוא מדי פעם מרמלדה בחנויות סיטונאיות ברחבי הארץ, אך עם העלייה במודעות הציבורית לסכנות הנלוות לצריכת סוכר - ירדה בעשורים האחרונים קרנו של הממתק האהוב. המרמלדה היתה בעצם פצצת מתוק בתוספת צבעי מאכל מלאכותיים, ונמכרה כגוש ג'לטין מצופה סוכר שהורכב מכמה שכבות - כל שכבה בצבע שונה. בקיצור, האויבת המושבעת של בריאות השיניים.
דירות ייבנו על גגות הבתים בתל אביב?
בתחילת פברואר 1952 הודיע יזם קבלני בשם חביב שיבר ש"בקרוב יחל בשיווקן של כ־10,000 דירות אקונומיות (חסכוניות) שייבנו על גגות הבתים בתל אביב". לדבריו, כל דירה תימכר "במחיר 350 לירות בלבד". שיבר הציג בפני הלקוחות הפוטנציאליים עשר דירות חדר זעירות שבנה על גג בניין ערבי ביפו – ובתגובה נעמדו המוני רוכשים נלהבים בתור להפקיד בידיו דמי קדימה. אלא שכעבור חודשים אחדים התערבה העירייה במפגע המסתמן, ושלחה פועלים להרוס את ה"מעברה" ששיבר תכנן להקים על גגות תל אביב. בצילום: העיר הלבנה ממעוף הציפור, שנות ה־40.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו