כשהודיעו לעזרא שוורץ שאשתו רעות נהרגה בתאונת דרכים, הוא התחיל לרעוד. תחילה חשב על שלושת ילדיהם הקטנים, שנותרו בלי אמא. צור שלום, שהיה אז בן 4 וחצי, דגן חיים, שהיה בן 3, והתינוקת טוב, בת השנה. אחר כך נדדה המחשבה שלו אל התלמידות של אשתו באולפנה, נערות בסיכון, שחלקן חוו אובדן בעבר וראו בה דמות אם.
המחשבה השלישית היתה על הנהג האחר שהיה מעורב בתאונה.
"עוד לפני שידעתי מה תוצאות החקירה, אמרתי לעצמי שאני לא רוצה שהוא ירגיש רע", מיישר עזרא את שולי הציצית המבצבצים מתחת לחולצתו. "הרבה פעמים, כשאני ורעות היינו שומעים על תאונות דרכים קטלניות, רעות היתה אומרת שמסכנים ההרוגים והמשפחות שלהם, אבל מסכנים גם הנהגים, שסתם יצאו מהבית ובסוף הרגו בן אדם בלי כוונה. וזה משפט שהדהד לי בראש באותו רגע.
"היה ברור לי שאני רוצה ליצור איתו קשר, להגיד לו שאני לא כועס. בזמן השבעה, בני משפחה שלי התחילו לברר מי הוא ומאיפה, ואחרי השבעה פניתי אליו, הצעתי לו להיפגש".
שבוע וחצי אחרי התאונה נכנסו מנחם, נהג המשאית שהיה מעורב בתאונה של רעות, ואשתו, אל ביתו של עזרא ביישוב מעלה אפרים, בתפר שבין השומרון לבקעה. כבר אחרי האסון קבעה המשטרה שמנחם לא אשם בתאונה.
"היה חשוב לי להרים אותו", אומר עזרא (27). "לוודא שהוא בסדר, שלא נגרם לו עוול, שלא מאשימים אותו ללא סיבה. שאין לו מחשבות רעות על עצמו. רציתי לומר לו שאני יודע שהוא לא אשם בתאונה, ואין לי שום כעס עליו, ואני לא מאשים אותו. אלה דברים שאני אומר לו עד עכשיו".
מנחם (52) מתרגש עד היום מהחיבוק החם שקיבל מעזרא. הוא נשוי ואב לשלושה, נהג משאית יותר מ־30 שנה, ומעולם לא היה מעורב בתאונה קטלנית, עד התאונה הזאת. עד היום אינו יודע לומר מה גרם לתאונה, והיא חוזרת אליו בסיוטים בלילות. "כשאני נוסע באזור, אני מעדיף הרבה פעמים לעשות עיקוף ולנסוע דרך מעלה אדומים, כדי לא לעבור שם שוב", הוא אומר.
המפגש ההוא עם עזרא היה, לדבריו, מהרגעים המרגשים בחייו. "פגשתי אדם טוב לב, רגוע, נעים. היה חשוב לי לשמוע ממנו על רעות. הבנתי שהיא היתה פעילה מאוד בקהילה, ושהמשפחה היתה אצלה במקום הראשון".
גם היום, שמונה חודשים אחרי התאונה, הם שומרים על קשר. מנחם מתקשר לעזרא לשמוע איך הוא מסתדר עם הילדים, עזרא שואל אם הוא כבר ישן טוב יותר בלילות. לפני כמה שבועות, מנחם אפילו הציע לעזרא להקים אנדרטה קטנה במקום התאונה, לזכרה של רעות. "אמרתי לעזרא שאני אדאג להכל, אקח על עצמי את כל העלויות. זה יעשה לי טוב, לדעת שעשיתי משהו בשבילם".
עזרא עדיין לא פנוי לחשוב על הנצחה. "זה ידרוש ממני להכיר בכך שרעות לא כאן", הוא אומר, "ועדיין קשה לי להתמודד עם האין הזה".
"רעות ואני השלמנו זה את זו"
עזרא הוא הבן הצעיר במשפחה בת שמונה ילדים. רעות, שגרה עם משפחתה בקרני שומרון מכיתה ו' עד י"א, היא הבת החמישית במשפחה בת תשעה ילדים. אביה הוא סא"ל (מיל') הרב גבריאל אלמשעלי, לשעבר אחראי נעדרים בצה"ל. מקרני שומרון עברה המשפחה לשדמות מחולה, שם גרים הוריה עד היום.
עזרא ורעות הכירו בתיכון בקרני שומרון, אבל לא היו בקשר. "רק סביב גיל 20, כשהחלטתי שאני רוצה להתחתן, שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת איתי", הוא מחייך. "היא אמרה שלא. אחרי חצי שנה זה התגלגל שוב, והיא הסכימה. עד היום יש דיונים במשפחה מי הצליח לשכנע אותה, אבל העיקר שהיא הסכימה.
"יצאנו שלושה חודשים, עד שהחלטנו להתחתן. היינו שנינו בני 21. כל אחד התפתח בנישות שלו, ובהתאם לשני. תמיד היה לנו קשר טוב, כזה שבו אחד משלים את השני. מכיוון שהתחלנו את החיים צעירים, היתה לנו היכולת להעצים אחד את השני".
אחרי החתונה הם עברו לגור בישיבה במצפה רמון, שם למד עזרא. כעשרה חודשים לאחר מכן, כשרעות היתה בהיריון, הוא התגייס לגבעתי. בסוף הטירונות שלו נולד בנם הבכור, צור שלום (5). בנובמבר 2016 הוא השתחרר מצה"ל וחזר לישיבת ההסדר כאברך. הוא החל לעבוד כטכנאי מזגנים וכאחראי לוגיסטיקה של שלוחת "מוסדות בני דוד" במעלה אפרים, ובמקביל למד במכינה להנדסה באריאל. את המבחן המסכם במכינה עשה בשבוע שעבר.
רעות הלכה לשירות לאומי והיתה שנתיים קומונרית במעלה אדומים. אחר כך המשיכה לשנת לימודים במדרשת שבות רחל ולמדה שלוש שנים חינוך במדרשת הרובע ובמכללת אפרתה.
אחרי צור נולד הבן דגן, ובשנה שעברה נולדה טוב, "על שם כל הטוב שרצינו להפיץ". טובי, קוראים לה במשפחה.
באותו בוקר של יום רביעי, 29 בינואר 2020, רעות היתה צריכה ללכת לעבודה, לעזור לתלמידות בהכנה לבחינת הבגרות בלשון. עזרא היה צריך לנסוע לעבודה ביישוב עלי ולא היה יכול להישאר בבית עם התינוקת.
"זה היה מעין שבוע תפר בין מטפלות, וטוב היתה אמורה להיות בכל יום איתי או עם רעות. באותו יום היה תורה של רעות, אבל רעות רצתה לנסוע לאולפנה לעזור לתלמידות שלה וניסתה למצוא מישהו שיוכל לשמור על טוב. בסוף היא החליטה לקחת אותה איתה".
עזרא עוצם את עיניו, רואה שוב ושוב את תמונתה של רעות בפתח הדלת, אוחזת בסלקל. ברגע האחרון ממש היא מצאה שמרטפית לשעתיים.
"עוד הספקתי להגיד לה שתיסע בזהירות", הוא אומר בקול רועד. קצת אחרי שרעות יצאה מהבית, ב־9 בבוקר, אירעה התאונה. מנחם, שהיה בדרכו מחיפה לאזור מצדה להעביר סחורה, הופתע לראות את המכונית של רעות מגיעה מולו ומחליקה לנתיב שבו נסע. המכונית התנגשה במשאית והתרסקה אל מעקה הבטיחות. מותה של רעות נקבע במקום.
מנחם ירד מהמשאית, המום. הוא המתין לבוא צוותי החילוץ והשוטרים ועבר תחקור בזירה. כשהחל לחוש ברע, פונה לבית חולים ושוחרר לאחר בדיקות.
כבר בזירה, לפי נקודת הפגיעה של הרכבים, היה ברור שרכבה של רעות החליק לנתיב הנגדי. "זו היתה נסיעה רגועה, ופתאום ראיתי את הרכב שלה מגיע מולי משום מקום", אומר מנחם, נסער. "כבר יותר מ־30 שנה שאני על הכביש, שומע על תאונות פה ושם, אבל הייתי רחוק מזה. ואז זה תפס אותי, בצורה הכי כואבת שיש. עד היום אני רואה את התאונה מול העיניים".
שעתיים אחרי התאונה באו קצין הנפגעים האזורי של המשטרה ועובדת סוציאלית אל מקום עבודתו של עזרא ביישוב עלי. הוא בדיוק העמיס אוכל כדי לקחת לשלוחה של מוסדות בני דוד במעלה אפרים, כשראש השלוחה אמר לו לעצור הכל ולהגיע למשרד של הסמנכ"ל, יאיר שימל, שנשוי לאחותו של עזרא.
"הקצינים באו, שאלו אותי כמה שאלות על הרכב של רעות, ואז אמרו שהיתה תאונה, ושהיא נהרגה. הרגשתי שהכל מתמוטט. הגוף שלי קרס. פתאום קפאתי מקור, ורגע אחר כך הזעתי בטירוף. הנפש היטלטלה מהשנייה הראשונה.
"הבנתי שלקח זמן עד שהודיעו לי, בעיקר כי רצו לדעת איפה הילדים. בדיעבד אמרו לי שהיו צריכים לסרוק את כל השטח כדי לוודא שטובי לא היתה עם רעות. אף אחד לא באמת ידע איפה היא, ולא רצו להתקשר לשאול אותי לפני שיודעים בדיוק מה קרה. רק אחרי שגילו שהכיסא שלה בכלל היה באוטו שלי, הבינו שהיא לא היתה מעורבת בתאונה.
"ובתוך כל הטירוף הזה מבקשים ממני לקבל החלטות קשות. שאלו איפה לקבור אותה, ומייד אמרתי שבשדמות מחולה, שם גדלה ושם גרים הוריה. אביה הלך לזהות אותה באבו כביר, ואני הייתי צריך לנסוע הביתה לספר לילדים".
עזרא נסע למעלה אפרים. תחילה אסף את צור מהגן. "אמרתי לו שאני רוצה לספר לו משהו עצוב, שאמא נסעה לעבודה ובדרך היתה תאונה, ואמא נפטרה. אמרתי לו גם שבערב תהיה הלוויה. הוא הבין ובכה מאוד. כאב לי עליו. לקחתי אותו אל השכנים, כדי שאוכל להמשיך אל דגן, לספר גם לו. גם דגן הבין.
"שניהם בכו המון, אבל גם דיברו על זה. מאז הם הבינו שאפשר לדבר ממש פתוח על הכאב הזה, והם לא חוסכים בשיחות על אמא".
"צור עדיין מצייר את אמא"
קצת אחרי התאונה, אמא של עזרא הכינה לילדים שלושה אלבומים של צילומים משפחתיים. בכריכת האלבום של דגן יש תמונה שבה הוא יושב על רעות בבדיקה רפואית, והיא מחייכת. על כריכת האלבום של צור תמונה של אמו מנשקת אותו על לחיו ומחייכת. באלבום השלישי, של טובי, רעות מחבקת את התינוקת באצבעותיה העדינות. על הכריכה האחורית החליטו עזרא ואמו לכתוב לילדים "אוהבים!! אבא ואמא". תמיד שניהם יחד.
בטלפון הסלולרי של עזרא שמורות הקלטות של שיחות שניהל עם הילדים אחרי האסון. הוא שמר אותן כדי לתמלל אותן מאוחר יותר, לזכור את הדברים שאמרו. "מה נעשה עם הבגדים של אמא?" שואל אותו צור באחת השיחות, ועזרא משיב: "באמת צריך לחשוב מה לעשות איתם". "ואם זה לא יתאים לאמא אחרת?" מקשה הילד, והלב נשבר.
"יש להם שאלות אמיתיות, מהלב, ואני משתדל לדבר איתם באופן הכי פתוח. למשל, הם שאלו מי יישן במיטה בצד של אמא, ועניתי להם שרק אני אישן במיטה, ויהיה לי הרבה מקום.
"לא מזמן צור שאל מי תהיה אמא שלו כשהוא יהיה אבא ולילדים תהיה רק סבתא אחת, כי רעות לא יכולה להיות סבתא שבשמיים, כי היא לא תגדל. הסברתי לו שהיא כן יכולה לגדול בשמיים, ומה שעוזר לה לגדול זה המעשים הטובים שאנחנו עושים כאן בארץ. הוא כבר תכנן לעשות לה יום הולדת בשמיים.
"זה עושה לנו טוב לדבר, למרות שאחרי שיחה כזאת אני נשבר בשקט. הם מבינים את הכאב, ואני מרגיש בנוח להגיד להם שאני עצוב מאוד, כי אני מתגעגע לאמא. הם מתייחסים לחיסרון של רעות כאילו אמא הלכה לעבודה, למרות שהם יודעים שאמא לא הלכה לעבודה, היא נפטרה.
"החדר שלנו זה עדיין החדר של אמא ואבא, ולפעמים בלילה הם שואלים 'אפשר לבוא למיטה שלכם?' צור צייר לא מזמן את כל המשפחה, והוא צייר גם את רעות, עם המטפחת והעגילים. כי זו המשפחה שלנו - אבא, אמא ושלושת הילדים".
בית הקרקע שבו הם גרים מחולק לשתי יחידות דיור. עזרא ורעות שכרו יחידה אחת, וליחידה האחרת עברו אחרי התאונה אחותה הגדולה של רעות, נעמה לוי, עם בעלה ובנותיה. במרחק כמה בתים משם גר האח הבכור של רעות ונעמה, עודד אלמשעלי, עם אשתו וששת ילדיו. משפחה חמה ומלוכדת, שבה הילדים גדלים בנוף השדות, עטופים באהבה.
הבית של עזרא ורעות בן שתי קומות. בקומת הכניסה סלון, מטבח וחדר אירוח. בקומה הראשונה שני חדרים - חדר השינה של עזרא והחדר של הילדים. נוכחותה של רעות עדיין מורגשת בכל פינה. שלט שהכינה עם הילדים ליום הולדתו של עזרא, שחל שבועיים לפני התאונה, עדיין תלוי בסלון. על המדרגות שלט שהכין עזרא ליום ההולדת החמישי של צור, שחל אחרי התאונה. עגילי חישוק שנהגה לענוד נותרו בארון הזכוכית בחדר השינה, מעליהם הבושם שבו השתמשה. גם הבגדים שלה עדיין בארון, ועזרא לא ממהר לפנות אותם. "כל עוד יש לי מקום בשביל הדברים שלה, אני שמח שאני לא צריך להתמודד עם זה".
רעות היתה מארחת בבית מדי פעם את אחת הנערות בסיכון שבהן טיפלה. "אותן בנות באו לשבעה ובכו שאיבדו בעבר אמא, ועכשיו גם את רעות", מספר עזרא. "אני חשבתי שיש לי שלושה יתומים, ופתאום גיליתי סביבי המון מעגלים של אבל שנוצרו פה. הבנתי שהיא חסרה לכל כך הרבה אנשים".
"נהג תמים בנסיעה תמימה"
עוד במהלך השבעה בחר עזרא לקיים את צוואתה הבלתי כתובה של רעות - לעשות את הכי טוב שאפשר למען האחר, לראות את הכלל לפני עצמך. שבוע וחצי אחרי התאונה ארגן את הפגישה עם מנחם. עד היום הוא מגן עליו, בורר כל מילה הנוגעת לתאונה, כדי שלא ישתמע בשום אופן שמנחם אחראי לתאונה בצורה כלשהי.
עזרא פנה למשטרה וביקש את פרטיו של נהג המשאית, כדי שיוכל ליצור איתו קשר. השוטרים שאלו את מנחם אם הוא מסכים שיעבירו את פרטיו לעזרא. הוא הסכים מייד.
עזרא מקריא לי את ההודעה ששלח למנחם, כשעוד לא ידע אפילו את שמו. "נהג יקר מאוד מאוד. זה אני, עזרא, בעלה של רעות שוורץ לבית אלמשעלי, שנהרגה בתאונה. אני לא יודע מי אתה, ואתה לא יודע מי אני. המוות הפגיש בינינו. חיבר בינינו קשר דם... כששמעתי את פרטי התאונה, עוד יותר נחרדתי מכך שנהג תמים שיצא לנסיעה תמימה מצא את עצמו הורג בן אדם אחר, בלי שום יכולת לעצור את זה. זה מזעזע...
"אין בליבי עליך כלום, חוץ מהרבה רחמים ותפילות שתתגבר על המשבר הנורא. שתצליח לחיות את חייך בשמחה ובטוב. אני מקיים כעת את צוואתה הלא כתובה של אשתי. הייתי רוצה מאוד מאוד לפגוש אותך ולתת לך חיבוק. אתה צריך להתרומם, להתחזק, להמשיך בחייך בהרבה עוצמות. אשתי החיה עשתה טוב לכולם, ואני לא רוצה חלילה שבמותה יקרה ההפך".
הוא מניח את הטלפון בצד. אחר כך פותח שוב, מרפרף שוב על ההודעה. משפטים ארוכים שנכתבו בחטף, מהלב, ו"נועדו כדי לעזור לאחר, שהרי את רעות כבר לא ניתן להשיב".
מנחם: "אחרי התאונה חשבתי לעצמי שאולי בעתיד ארצה לראות מי המשפחה, להכיר אותם, לספר להם מה קרה. לא חשבתי שזה יקרה מהר כל כך. ואז הגיעה ההצעה מעזרא, שריגשה אותי מאוד. זו תחושה מאוד לא נעימה להיות מעורב בתאונה כזו, ולא ידעתי איך הוא יגיב כשניפגש. לא ידעתי איך אני אגיב. אבל היה ברור לי שאני צריך ללכת אליו, ואני שמח מאוד על כך. מצאתי אדם רגוע וטוב לב, שאני אוהב מאוד".
כשמנחם נכנס אל ביתם של עזרא ורעות, עזרא חיבק אותו. "אמרתי לו ששנינו נקלענו לסיפור הזה בגלל טעות, ושאין בי כעס עליו", נזכר עזרא. "סיפרנו אחד לשני דברים על החיים שלנו. הוא סיפר על הילדים שלו, אני סיפרתי לו על רעות. על כך שבחייה היא עשתה לכולם טוב, ולכן היה ברור לי שלא יכול להיות שבסוף, כשהיא מתה, החיים של מישהו אחר ייהרסו. ידעתי שהוא לא אשם בתאונה, ושהוא צריך לקום בכל בוקר ולהתמודד עם העובדה שמישהי נהרגה כשהוא נסע לתומו בכביש. זה אכל אותי. היה חשוב לי להבהיר לו שבאמת אין בי כעס על אף אחד".
מעט אחרי שמנחם יצא מביתו של עזרא, כתב עזרא פוסט על הביקור, בצירוף תמונה משותפת שלהם כשהם מחובקים ומעט מחויכים. "רציתי להראות שאפשר לפעמים לחשוב על האחר, לשים אותו רגע באור הזרקורים, לא לכעוס. היו הרבה אנשים שהתרגשו, והיו גם כאלה שהגיבו בצורה רעה. כתבו לי, 'לפחות שיוריד את החיוך שלו', וזה הפריע לי, כי גם אני חייכתי בתמונה. אם הוא מחייך, זה אומר שטוב לו? ברור שלא טוב לו.
"אנשים שאלו איך הוא מעז להיפגש איתי, וזה זעזע אותי. הרי הוא לא אשם בכלום, ולי אין כעס עליו, אז למה לחשוב שזה לא בסדר? יושב אדם מול המקלדת ולא חושב שבצד השני יש אדם פגוע. ישבתי וכתבתי לרבים מהמגיבים, שימחקו את התגובה הרעה. אני לא רוצה שהוא ייפגע מכל הסיפור הזה".
הרצאות מול אסירים בכלא
בעקבות התגובות, מנחם העדיף לא להתראיין, עד היום. "הפוסט של עזרא התחיל לרוץ וזכה להרבה שיתופים", הוא אומר. "אנשים התחילו לכתוב בתגובות שאני הנהג שפגע, שאני אשם בתאונה. חשוב לי שיידעו שזה לא נכון.
"אנשים לא מבינים את המשמעות של נהג משאית. נכון, לא כולם נוהגים כמו שצריך, אבל אני יכול להעיד על עצמי שתמיד נסעתי לאט ובזהירות. אנשים עולים על הגה וחושבים שלהם זה לא יקרה. אני לא עשיתי שום דבר לא בסדר, אבל קרתה תאונה והתוצאות שלה מאוד קשות. חשוב שכל אחד שלוקח את הגה בידיים יידע שהוא חייב לשים לב בכל רגע לכביש, ולנהוג באחריות ובזהירות. היום, אם רכב מגיע לנתיב שמולי במהירות, אני נזהר עוד יותר.
"אין ספק שתאונה כזו משפיעה עליך, ואני רוצה לעשות מה שאפשר כדי להקל את הכאב של המשפחה. אני מבין שעכשיו קשה להם בלעדיה, קשה מאוד. אני גם רוצה לעלות לקבר של רעות, לתת לה את הכבוד הזה. זה עוד קשה לי".
כמה שבועות אחרי המפגש עם מנחם, הוזמן עזרא לדבר באגף עבירות תעבורה בבית הסוהר דקל שבבאר שבע. אגף המונה כ־40 אסירים שביצעו עבירות תנועה מגוונות, מנהיגה ללא רישיון ועד גרימת מוות ברשלנות. כלאי ליאור דניאל, מנהלת האגף, הזמינה את עזרא לספר את סיפורו האישי ולחבר את האסירים שביצעו עבירות תעבורה אל הצד שחווה אובדן.
כשעזרא נעמד מולם, הם גמעו את סיפורו בשקיקה. "מערכת המשפט והמשפחות רואות אותנו לפעמים כמו רוצחים", אמר לו אחד האסירים, "כאילו שקמנו בבוקר ואמרנו שהיום אנחנו בוחרים להרוג. זה ממש לא ככה".
עזרא הדגיש שהוא יודע שלא כל אחד יכול לעשות את מה שהוא עשה, ולחבק נהג שהיה מעורב בתאונה שבה נהרג יקירו. אבל זו הדרך שבה הוא בחר. "אני גם לא יכול לקבל את האחריות של בתי המשפט", הוסיף, "אבל אני יכול לומר שרציתי לפנות אל נהג המשאית עוד לפני שידעתי שהוא לא אשם בתאונה. היה חשוב לי להראות לו שאני לא כועס. היה לי ברור שאני לא רוצה שמישהו ירגיש רע בגלל מה שקרה".
"גדר הפרדה היתה מונעת"
מרגע שקם מהשבעה על רעות, יצא עזרא במסע לתיקון העולם. הוא פתח דף פייסבוק בשם "להוסיף רעות", שבו הוא מעלה פוסטים עם סיפורים על דרכה הטובה של רעות. בדף הוא קורא לשפר את התוואי של כביש 90, שבו אירעה התאונה. במקביל, ארגן עם חבריו עצומה הקוראת לשיפור התוואי, שעליה חתמו דוברי עברית וערבית, ישראלים וגם פלשתינים, שנוסעים באחד הכבישים הארוכים והמסוכנים במדינה.
"בכביש הזה יש בממוצע יותר מהרוג בכל חודש. הרוב המוחלט של התאונות היה נמנע אם היתה שם גדר הפרדה. זה כביש ארוך, שנוסעים בו במהירויות גבוהות, גם משאיות ואופנועים. כשרעות היתה בחיים והיתה מתרחשת תאונה קטלנית בכביש הזה, היינו אומרים בינינו לבין עצמנו, 'אולי עכשיו יהפכו את הכביש הזה לנורמלי'. עכשיו זה הגיע אלי, לצערי הרב.
"אני לא יודע מה גרם לתאונה של רעות, ויכול רק להניח שזה הכביש. שבועיים אחר כך שיפצו את הנקודה שבה קרתה התאונה והוסיפו אספלט בסיבובים המסוכנים, אבל זה לא מספיק.
"הלכתי לפגישות עם בכירים בממשלה הקודמת. הקורונה עצרה אותי, ובינתיים אני צובר כוחות בהתמודדות היומיומית עם הילדים, אבל אני מקווה שאחרי התקופה הקשה של החגים אוכל לחזור לפעילות בנושא".
בדף הפייסבוק "להוסיף רעות" החלו להכיר את מעשיה הטובים של רעות, בזכות הסיפורים שפרסם עזרא. כך, למשל, סיפר איך בשבת הראשונה שלהם ביחד, לפני שש שנים, רעות ביקשה שיעשו כלל, שלפיו זמן הדלקת נרות שבת הוא זמן של שלום בית. "
גם אם היתה מריבה לא נעימה, בהדלקת נרות מתעלים על הקטנות של החיים, שמים חיוך גדול על הפנים, מסתכלים אחד לשני בעיניים ואומרים באהבה 'שבת שלום'. רעות כל חייה עמדה בזה בכבוד", כתב וזכה לתגובות רבות, שלפיהן אנשים אימצו את המנהג.
כשסיפר איך רעות ראתה בערך המשפחה ערך עליון, ואפילו שעבדה בחצי משרה ובכל צהריים לקחה את הילדים ובילתה איתם עד הערב, הרגישה שהיא לא משקיעה מספיק במשפחה, אנשים כתבו לו שעודדו אותם להקדיש זמן למשפחה.
"אנשים התחילו לכתוב לי שהם למדו ממנה המון ומתחילים ללכת בדרכה. יצרו פרויקטים חדשים בעקבותיה, כמו פרויקט חלוקה של משלוחי מנות, כפי שהיא נהגה לעשות בכל פורים לאנשים שלא הכירה; פרויקט שידוכים; או שיפוץ המעיין באזור מעלה אפרים, לזכרה.
"יש אנשים שכתבו שהם הוסיפו לעצמם 'זמן רעות' במשך היום, שבו הם שמים את הסלולרי בצד ומשקיעים רק בילדים או בזוגיות, וכמובן, נוהגים בלי סלולרי ביד. היא עשתה כל כך הרבה טוב בחייה, שזה מחמם את הלב לראות את ההשפעה שלה על אנשים שכלל לא הכירו אותה".
היו גם כאלה שפנו אליו בשאלות על המפגש עם נהג המשאית. "שאלו אותי איך אני מסוגל להסתכל לנהג בעיניים, בזמן שאנשים שקרוביהם נהרגו בתאונות לא מסוגלים בכלל לחשוב על שיחה עם הנהג השני. אני אומר שבמקרים כאלה אין התנהגות נכונה או לא נכונה. כל התנהגות היא לגיטימית. יש מי שיכעס, יש מי שיכאב, יש מי שייקח את זה למקום של עשיית טוב.
"אני לקחתי את זה לטוב. באמת שאין בי שום כעס על אף אחד. הנהג לא אשם. אפילו על תוואי הכביש אני לא כועס, אבל צריך לשנות אותו. זאת הארץ שלי, אני אוהב אותה מאוד מאוד, ואלה הכבישים שבהם אני נוסע בכל יום. אני נוסע בכביש שבו קרתה התאונה, מסתכל על הנוף ומשתדל לא לחשוב על מה שקרה שם".
"הילדים נותנים לי כוחות"
הקורונה והסגר גרמו לו להתכנס לתוך עצמו, עם הילדים. "נפלתי לתוך עולם הקורונה יחד עם התאונה. בזמן שאנשים אחרים הרגישו טלטלה פתאומית, אני הייתי במקום אחר. הטלטלה הכי גדולה שאני עברתי היתה החוסר ברעות. ברגע שהיא נפטרה, העולם שלי השתנה.
"בסגר הראשון היינו המון מחוץ לבית. אצל ההורים של רעות, אצל אחי. ציפיתי שאחרי שהסגר ייגמר, אוכל להתאפס על עצמי. ציפיתי שמשהו יקרה כדי שאוכל לחזור לקבל אחריות, לראות באמת איך החיים מתנהלים בלי רעות.
"מצאתי את עצמי לבד עם שלושה ילדים, עובר בין בני המשפחה, בלי ששום דבר מגביל אותי, חוץ מהדאגה לילדים. לא עבדתי, והתפרנסנו מהפנסיה של רעות ומביטוח לאומי. גם ככה אני ורעות לא הרווחנו משכורות גבוהות, אז לא דאגתי לכסף.
"קצת אחרי פסח, כשהתחילו לדבר על חזרה למסגרות החינוך, הבנתי שאני צריך להתאפס על עצמי. שאני צריך לקבל אחריות על המשפחה שלי, ולא לחכות שמשהו יקרה. חזרתי הביתה ונשארתי ביישוב כדי לתת שוב לילדים את התחושה של הבית".
לאט־לאט הוא לומד איך לנהל את הבית ולהרכיב מחדש את פיסות חייו. התחיל בדברים הקטנים, כמו ללמוד איך לכבס ואיך לארגן את החדרים, והתקדם עד בישול ארוחות.
"לרעות היו כל מיני מתכונים שהיא לקחה מחברות, אז פניתי אליהן וביקשתי את המתכונים. בכל שבת הכנתי משהו נוסף. התחלתי בחלות, אחר כך סלטים, היום אני כבר מכין אורז, דגים ואפילו חמין. כל מי שנכנס אלי הביתה כבר יודע שאני מארח.
"אני מאמין בקב"ה באמונה שלמה ומאמין שהוא יביא את הגאולה. זה מה שנותן לי את הכוחות, הקב"ה והילדים שלי והקרובים אלי, שעוטפים אותנו בחום ובאהבה. כל מה שאני עושה הוא המשך דרכה של רעות.
"אני רואה עכשיו את הסגר השני וחושב לעצמי שיש לי זכות גדולה, להיות אב למשפחה בארץ ישראל. בסופו של דבר, אנחנו צריכים להתמקד בטוב שבעולם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
