1. התעוררתי לקראת 7:30 בבוקר. כרגיל. לרוב, בשלב הזה אחד הילדים כבר נתלה עלי בדרך לשירותים, בת הזוג צועקת מהמיטה "תכין קפה", ואני נכנס אל היום החדש כמו מתאגרף שמנסה בעיקר להגן על הפנים.
פתאום, שקט. אני שוטף פנים, מצחצח שיניים, מכין לעצמי כוס קפה, מתרווח מול המחשב, ומסביב לא נשמע ציוץ. יכול להיות ששיטת סגירת הדלתות השקטה שלי מתחילה סוף־סוף להראות תוצאות?
אני שותה את הקפה, אבל במקום ליהנות מהרגע הנדיר והשברירי הזה, האוזניים מזדקפות מכל רחש קל שיוצא מאחד החדרים, והעיניים נעצמות בתחינה שתזוזת השמיכה לא מסמנת את תחילתו של היום. אני שם את האוזניות כדי שאוכל לראות את תקצירי הספורט של אתמול בלי להסתכן ביקיצה של אחד מדרי הבית. בינתיים הטריקים הקטנים שלי עובדים, אבל אני מעריך שבסופו של דבר אחד מהם יתעורר. לרוב זה מה שקורה.
האמת היא שהנגיף המטופש הזה גרם לנו לחפור עמוק כדי למצוא עוד כוחות בתוכנו, ובכל פעם שחשבנו שנגמר, מצאנו שם עוד קצת. אבל שום דבר לא נמשך לנצח, ועוד יגיע הרגע שנצלול פנימה כדי לדוג עוד טיפת כוח קטנה, והדבר החדש היחיד שנמצא שם יהיה עודפי השומן של הסגר השני. זו רק שאלה של זמן.
בינתיים כל הימים דומים זה לזה, וגם ערבי החג ששתלו לנו באמצע נראים קצת כמו ימי שני. הפרשן בטלוויזיה אומר שבקשת המשטרה להיכנס לבתים על מנת לאכוף את ההנחיות ביעילות פוגעת בזכות האזרחית לפרטיות, ואני מגחך לעצמי. רבע ילד אין לו בבית, אם הוא חושב שמשהו נותר מהזכות האזרחית לפרטיות. הילד שלי במצב כל כך פגיע אחרי סגר שמרגיש לו כמו נצח, שהוא נכנס להתקף טנטרום אם אני רק נועל את השירותים.
בשלב הזה כבר אין לי בעיה שייכנסו שוטרים לבית שלי. להפך, אולי הם יוכלו לעזור לי קצת עם ההרדמות. כבר שבועיים שהמיטה בחדר השינה הופקעה ממני ומזוגתי, ואם האיום "יבוא שוטר" יחזור להיות רלוונטי לחיינו, אולי נוכל לשכנע אותם להישאר במיטות שלהם. רק שהשוטרים לא יגיעו עם דלי.
בכלל, ההרדמות הפכו להיות סמל לכל מה שדפוק בסגר הזה. מלכתחילה מדובר באחת המטלות ההוריות המעיקות ביותר, ועכשיו, אחרי עוד יום שבו הילדים שרצו בבית ולפני עוד יום כזה, אתה באמת מתחיל לתהות עד כמה הן בכלל נחוצות.
למעשה, הסיבה היחידה שאני עדיין דבק בהן היא כדי לשמור על תקווה מסוימת במהלך היום. אני מעיף מבט בשעון (בנייד, נו) ולא רואה שם את השעה 15:00, אלא שיש עוד שש שעות להרדמות. אמנם מדובר באשליה, וסביר להניח שבסביבות השעה 22:00 אחד הילדים יבוא אלי ויטען שהשני הסתכל לו לתוך העין, אבל דבר כזה יכול לתת לך תקווה, וכרגע קשה לבקש הרבה יותר מזה. תזכירו לי איזה יום היום?
2. באחד הערבים, במקום להשכיב את הילדים לישון ב־21:30, יצאתי איתם לטיול. אל תדאגו, לא נסענו מרחק של 150 קילומטר או משהו כזה. גם את מגבלת הקילומטר לא שברנו, רק יצאנו להליכה לילית ברחוב שלנו.
זה היה אחרי (עוד) יום אינטנסיבי שעברנו בין ארבעה קירות, והילדים היו צריכים קצת אוויר. עלינו על בגדים ייצוגיים (מכנסיים, חולצה וכפכפים) ויצאנו לרחוב.
היה שקט בחוץ. בדרך כלל יש לא מעט אנשי כושר שהולכים/רצים לאורך הרחוב, אבל הפעם זה היה רק אנחנו והצרצרים. בחוץ, בטיול לילי עם הילדים, הצליל המונוטוני של הצרצרים מכניס לאווירה.
הילדים התעניינו בשמות העצים שעל פניהם חלפנו (נאלצתי לשקר כמובן, מה לי ולזה), ובעצם, בכל מה שראינו, למרות ששום דבר שם לא היה מתוחם במסך. לדעתי הם היו באופוריה מוחלטת מעצם העובדה שהם נמצאים בחוץ.
פתאום נכנסה לרחוב ניידת סיור משטרתית והתקרבה לעברנו באיטיות. היא נעצרה לידנו.
"שלום, מה אתה עושה עם הילדים בחוץ בשעה כזאת?"
"סתם, יצאנו לטייל".
"בשעה כזאת מאוחרת?"
"רק תשע וחצי עכשיו, וזה לא שהם צריכים לקום מחר בבוקר".
"ולמה אין לך מסיכה?"
"זה רק אני והילדים שלי פה, אין אף אחד אחר ברדיוס של קילומטר".
השוטר הנהן בראשו והתחיל להגיד משהו, אבל מייד עצר את עצמו. "טוב, בסדר", הוא אמר לבסוף, "רק אל תתרחקו יותר מדי מהבית". הוא המתין לראות שקלטתי את המסר, והמשיך בנסיעה.
"אבא, זה היה שוטר אמיתי?" שאל אותי עודד.
"כן".
"אז למה הוא שאל אותך? הוא חשב שאתה מהרעים?"
"זה לא בדיוק ככה, הוא רק רצה לדאוג שאנחנו שומרים על עצמנו".
קצת הזדהיתי עם השוטר הזה. לא נראה היה שהוא רוצה לעצור לידנו, ולא נראה היה שנעים לו לשאול את כל השאלות חסרות הטעם האלה, אבל כנראה היה לו קשה לא לעצור ליד איזה דביל שהולך עם שני ילדים בלילה, באמצע שום מקום.
האופוריה של הילדים מהטיול נגררה גם לתוך הבית, ואפילו את מטלות טרום השינה הם ביצעו בתחושת עליצות מסוימת. זה חלחל גם אלי. כנראה רק אחרי שאתה עושה משהו נכון, אתה מבין עד כמה לא נכון היה כל מה שעשית קודם, ועד כמה יקרה היא כל שנייה נכונה.
אבל כמובן שבתקופה כזאת שום דבר לא יכול להסתיים בלי בעיות. רגע לפני שהם נרדמו, אחרי שכבר מיצו את כל מה שהיה להם להגיד על העצים והמשטרה, הוצאתי ארטיק שוקובו שהסלקתי לעצמי במקפיא. זה הולך טוב עם הרהורים.
הילדים, שמצוידים בחושים של מפלצות ממתקים מיומנות, זיהו את צליל הניילון הנפתח וקמו מהמיטות לראות במה מדובר. כמו טירון, נפלתי רגע לפני חתימת הפשע המושלם.
"אבא, אנחנו רוצים גם".
"זה האחרון".
"גם, גם".
"אבל צחצחתם שיניים, אסור לאכול אחרי שמצחצחים".
"גם".
טוב, נגד זה זה כבר לא היה לי מה לענות. נתתי להם להתחלק בשלל. צפיתי בהם נלחמים על כל ביס בארטיק, כמו שני גורים רעבים, ואז זה הכה בי: להביא עוד ילד לעולם זה בעצם להביא עוד יצור אחד שאני צריך להחריש ממנו את השוקובו שלי. אני לא אעמוד בזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו