הגבלות תנועה לחיסכון בדלק
ב־6 בנובמבר 1950 הודיע משרד התחבורה ש"התקנות בדבר הגבלת התנועה של מכוניות פרטיות ייכנסו לתוקפן ב־14 בחודש בחצות". הסיבה להגבלות - מחסור כרוני בדלקים, בשל פעילות מוגבלת של בתי זיקוק, שהיו בבעלות בריטית ועבדו בתפוקה של 15 אחוזים בלבד.
לצורך הגבלת הנסיעה חולקה ישראל לעשרות אזורים, שסומנו כל אחד באות, וכל בעל מכונית קיבל מדבקה, שאותה הוא נדרש להדביק בפינת השמשה הקדמית (בתמונה) - ואז היה רשאי לנוע רק באזור שאות המדבקה סימלה. לדוגמה: האות "א" התירה נסיעה בתחומי תל אביב בלבד, האות "ג" אפשרה נסיעה של עד 25 ק"מ ממרכז תל אביב - וכך הלאה.
השיטה הוכרזה ככישלון כבר מתחילתה, כשאלפי בעלי רכב עתרו בהצלחה נגד ההגבלות שנקבעו להם. רבים מצאו עילה מספקת או פרוטקציה מתאימה לשדרוג המדבקה שלהם, ובסופו של דבר, מתוך 8,500 מכוניות פרטיות שנעו בישראל בנובמבר 1950 - רק כ־5,000 הוגבלו באזורי נסיעתן, והחיסכון שנוצר בתצרוכת הדלק הארצית היה זניח (חמישה אחוזים בלבד) ולא הצדיק את ההתמרמרות בציבור. אי לכך, ההגבלות בוטלו בתוך זמן קצר.
ב־1973, בעקבות מלחמת יום כיפור ומשבר הדלק העולמי שהחריף אחריה, חזרה ההגבלה על נסיעות של רכב פרטי בישראל. הפעם היא נקראה "שבתון הרכב", ובמסגרתו התבקש כל בעל רכב להשבית את רכבו במשך יום קבוע אחד בשבוע, לפי בחירתו. מדבקה מתאימה נשלחה ממשרד הרישוי והודבקה על שמשת המכונית.
גם הפעם עוררה השיטה לא מעט קומבינות: נהגים דתיים "בחרו" להשבית את רכבם בשבת (יום שבו רכבם עומד ממילא), ומי שהיה יכול להרשות לעצמו הצטייד ברכב "טרנטה" משומש, שתפקד כמכונית חלופית ביום שבו חל איסור הנסיעה על הרכב הראשי. כמו בניסיון ב־1950, גם הפעם גוועה התוכנית במהירות, ו־72 יום לאחר השקתה - היא בוטלה.
מקדמים את קריית שמונה: "ביזנס טוב להשקיע שם"
"טוב יעשו משקיעי הון המקימים בתל אביב עוד ועוד בתי מלון, אם יפנו דעתם לרגע קט אל עבר הצפון, שם הם ייווכחו לדעת במהירות שבקריית שמונה ממתין להם 'ביזנס' הרבה יותר טוב".
כך דיווח סופר העיתון "מעריב", שעשה בתחילת נובמבר 1950 את הדרך מתל אביב לקריית יוסף (ע"ש יוסף טרומפלדור), ששינתה אז את שמה לקריית שמונה.
בסוף 1950 התגוררו בקריית שמונה כ־1,300 תושבים, רובם עולים מתימן. ב־1951 הצטרפו אליהם עוד כ־2,000 עולים מהודו ומרומניה, וכן עולים מעיראק ומאיראן שהגיעו לארץ במבצע "עזרא ונחמיה". יחד גרו כולם במעברת חלסה, שנקראה על שמו של הכפר הערבי אל־ח'אלצה, שננטש במלחמת העצמאות ושעל חורבותיו היא הוקמה.
"אמנם בקרוב ייפתחו כאן גם אכסניה ומסעדה", דיווח סופר "מעריב", "אך בכל זאת, עדיין נשאר כאן מקום לבית מלון לשירות המאות והאלפים שעוברים כאן מדי יום, וכל המקדים - זוכה".
אלא שבניגוד לאופטימיות, מצבם של קריית שמונה ותושביה באותה עת היה רע: חלק מהמשתכנים במעברת חלסה אמנם עבדו במפעל מחצלות קש שהוקם במקום ב־1950 על ידי רות דיין וחברת "משכית", אולם רוב העולים הסתובבו במעברה בחוסר מעש והתמודדו עם תנאי מחיה קשים, בשל הריחוק מהמרכז, חוסר העניין של ההנהגה ומחסור בקשרים של העולים במעברה עם מרכזי ההשפעה.
מי ידאג לכלבים המשוטטים?
ב־28 שנות השלטון האנגלי בארץ ישראל עלה מספר הכלבים בה באופן משמעותי. משטרת המנדט עשתה שימוש נרחב בכלבים לצורכי חיפוש, גישוש ואיתור חומרי נפץ; יישובים יהודיים רבים שהוקמו במהלך השנים, רובם בנקודות מרוחקות, הסתייעו בכלבים לשמירה; וגם במשקי הבית נצפתה עלייה קבועה בהחזקת כלבי שעשוע. בהגנה, בפלמ"ח ובצה"ל הוקמו יחידות לאימון כלבים, ובמצעדי צה"ל הראשונים צעדו בסך גם אנשי יחידת הכלבנים, עם כלביהם.
אגודת צער בעלי חיים הוקמה בארץ ישראל ב־1927, בעידוד האגודה המלכותית הבריטית למניעת התאכזרות בבעלי חיים, אולם השפעתה היתה מצומצמת, בשל קשיי מימון. כשהבריטים עזבו את הארץ, הם הותירו אחריהם ארסנל כלבים עצום.
אחרי שביישובים הסמוכים למחנות בריטיים לשעבר נצפו כלבים משוטטים רבים, יצאה המחלקה לשירותים וטרינריים במשרד החקלאות במסע הסברה להתרעה מפני מחלת הכלבת. כרוזים שהודבקו ברחבי הארץ בישרו: "כל כלב משוטט - יושמד!"
בתחילת נובמבר 1950, כשהצנע יצר מצוקה גם בנוגע להאכלת כלבים, הקימה משפחה בריטית שהתגוררה בירושלים את "אגודת חובבי הכלב", שדאגה לאספקת מזון לכלבים על פי מודל שהועתק בהמשך גם למקומות נוספים בארץ.
על פי המודל, חברי האגודה, ששילמו 200 פרוטות לחודש כדמי חבר, קיבלו אספקה שבועית שוטפת של מזון לכלבים, שהגיע בתיאום בין מנהלי העמותות לכלבים לבין משרד האספקה והקיצוב. על פי ההסדר, דאגו ראשי המשרד לשלוח למנהלי העמותות מזון שכבר לא היה ראוי למאכל אדם - אך התאים לצורכי תזונתם של הכלבים, ובאופן זה יצאו כולם מרוצים.
קיבוץ חדש בנגב
בתחילת נובמבר 1950 הוקם ליד קיבוץ נירים שבנגב קיבוץ חדש בשם עין השלושה, שיושב על ידי בני גרעין של הנוער הציוני מאמריקה הלטינית. הקיבוץ נקרא על שם שלושה מחבריהם שנפלו במלחמת השחרור. מהמחלקה להתיישבות בסוכנות נמסר ביום העלייה החגיגי על הקרקע ש"עין השלושה הוא היישוב ה־35 שהוקם בנגב". כיום חיים בקיבוץ כ־360 חברים, שמתפרנסים מגידולי שדה, מרפת ומלול, וכן ממפעל לייצור ציוד משרדי.
חוגגים את "יום המהפכה"
מסיבה רבת משתתפים נערכה בתל אביב ב־7 בנובמבר 1950 בבית הצירות הסובייטית, ששכנה ברחוב רוטשילד 46 ("בית לוין"). למסיבה הגיעו מוזמנים שבאו לחגוג עם חברי הצירות את "יום המהפכה הבולשביקית בבריה"מ" (מהפכת אוקטובר).
תרנגולי הודו במשקל כולל של 120 ק"ג, יחד עם 30 ק"ג קוויאר משובח שנשלחו ממוסקבה לתל אביב, היו חלק מתפריט הארוחה המפוארת, שהוגשה על ידי מלצרים לבושי חליפות מהודרות ועטויים בכפפות לבנות. השמפניה נשפכה כמים, ושלוש תזמורות התחלפו ביניהן במהלך הערב, שהסתיים בפריסת עוגה של שוקולד ומרציפן בת שלוש קומות.
"אתגייס - רק כקצין"
במדור "הוד מעלתו האזרח" בעיתון "דבר" הוצג מכתבו של אדם בשם דוד עדן, בזה הלשון: "ברצוני להתגייס לצבא קבע, אך אני מסודר בחיי האזרחיים ולא אוכל לשמור על רמת חיי משפחתי אלא אם כן אהיה קצין. אם יובטח לי שאצורף לקורס קצינים - אתגייס לתקופת שירות ארוכה. אם לא - אז לא". ממשרד הביטחון נמסר בתגובה להצעת האזרח: "צה"ל אינו המקום שבו אפשר להתווכח כתגרנים בשוק. האזרח עדן מוזמן להצטרף כטוראי, ואנו מאחלים לו עלייה מהירה בסולם הדרגות. ואם לא - אז לא".
הנעלמים / אירועים שהיו
חג ההדר
כשרחובות הוכרזה כעיר ב־1950, היא כונתה בשם "עיר ההדר", בגלל הפרדסים רחבי הידיים ששכנו אז בשטחה. מדי שנה, בתום עונת הקטיף, נחגג בעיר "חג ההדר", בתהלוכה ססגונית ברחובות - שקושטו במיוחד לאירוע. אלפי תלמידי בתי הספר צעדו עם מיצגים שתיארו את הטיפול בשתילי ההדר - משלב צמיחתם ועד אריזת הפרי ויצואו לחו"ל. החגיגה משכה אליה מדי שנה המוני סקרנים מהארץ ומחו"ל, עד שדעכה ופסקה כעבור כ־20 שנה.
הצרכנייה / פריטי מזון שהיו
מרקי "דליה נבון"
ב־1966 החלה חברת אֹסם לייצר סדרה חדשה של מרקים מאבקה, עניין חדשני בזמנים ההם, שנארזו בקופסת קרטון. משרד הפרסום "אוטה וליש", שמונה לנהל את קמפיין השיווק, הציע לצרף לקופסאות דמות של עקרת בית - והצמיד לה את השם "דליה נבון". רבים בארץ ניסו לאתר את הבשלנית המצולמת, מבלי לדעת ש"דליה נבון" היתה בחורה בשם רותי צ'רניאק, שעזבה את הארץ לארה"ב זמן קצר לפני שהקמפיין "תפס" והפך אותה למפורסמת.
בן־גוריון מציג את ממשלתו השנייה
באוקטובר 1950 ביצע ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, חילופים בין שרי ממשלתו הראשונה: דוד רמז עבר מהתחבורה לחינוך, במקום זלמן שזר שפרש, ולתחבורה הועבר דב יוסף ממשרד האספקה. לסגל השרים צורפו גם פנחס לבון, בחקלאות, ויעקב גרי - במסחר ובתעשייה.
הממשלה השנייה, שמנתה 13 שרים וכיהנה 11 חודשים, יצאה לדרכה ב־1 בנובמבר 1950. מימין לשמאל: יצחק מאיר לוין (שר הסעד), חיים משה שפירא (פנים, עלייה ובריאות), פנחס רוזן (משפטים), הרב יהודה לייב מימון (דתות), דוד בן־גוריון (ראש ממשלה ושר ביטחון), נשיא המדינה חיים ויצמן, דוד רמז (חינוך ותרבות), דב יוסף (תחבורה), פנחס לבון (חקלאות), בכור שטרית (משטרה), יעקב גרי (מסחר ותעשייה) ומזכיר הממשלה זאב שרף
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו