מצאתי דפים ישנים, סיכום של קורס מתקופת האוניברסיטה. בכתב יד, בעט סגול, כתבתי על פילוסוף אמריקני בשם ג'ורג' הרברט מיד, ממייסדי הפסיכולוגיה החברתית. המילים היו תיאור של קללת השנה הזאת: הפסיכולוגיה החברתית מתארת כיצד האני השלם צומח מתוך אינטראקציה חברתית; אדם זוכה להגדרה עצמית בזכות משחקי התפקידים של הקבוצה החברתית שלו; הנפש עלולה לקמול בלי התחככות בזולתים.
פעולות חברתיות שכוללות יותר מאדם אחד - ריקוד, משחק כדור, טקס דתי, חינוך, סחר חליפין, כל מה שנמחק ב־2020 - נחוצות להתפתחות הנפשית. קורונה, שמעת את זה? נחוצות להתפתחות הנפשית. מילא בני ה־40. איך בן ה־15 יבנה את העצמי שלו בלי חברה, כשהוא אטוֹם בודד מול מסך? המציאות כולה כרוכה בהסכמות חברתיות: אובייקטים כמו רהיטים וכלים; רעיונות כמו מדע ותרבות; והתשובה לשאלה למה עור של חיה הופך למעיל. למה? בגלל שיש אנשים.
המגיפה יצרה חור. הסמלים האלה כבר לא רלוונטיים, ובניין העצמי מתנדנד על פיגומיו. ילדים ובני נוער, אותם בני 18-10 שעדיין נמצאים בסגר, נגמרים בתוך החור הזה.
* * *
לכל אדם יש כמה חבורות. בכל אחת הוא לבוש טיפה אחרת ומוגדר טיפה שונה. אני רוצה לספר על אחת החבורות שלי, שבה אני לבושה בבגדים דקים, יחפה, לא מחופשת בכלל. חבורה של חמש נשים חכמות שמשייפות אחת את השנייה גם אם נפגשות אחת ל. שתיים סופרות, אחת יועצת אסטרטגית, אחת עורכת ספרותית, אחת עיתונאית.
אין לנו מושג מדויק מתי הכרנו. אזורי זמן של תחילת שנות ה־30 שלנו. נאספנו. אחר כך, סביב שולחנות שבת ערוכים (שלוש רווקות, אחת נשואה בלי ילדים, אחת גרושה), נהיינו קבוצה. בשבתות שאני בלי ילדים ובלי קורונה, מעל המרק ולפני היין, יש פינג פונג של שיחת תהומות. ואין לנו עוד תפקידים באותו רגע, לא רעיות או אימהות או עורכות, אלא נפשות הומיות.
האיכות של השיחה, זרם תודעה בין מים רדודים לעומקי הים, כרוכה בכך שכולנו פצועות. לכל אחת חסר ניכר. שתיים בטיפולי פוריות, אחת בטיפולי זוגיות, אחת מגנט לבעיות. אחת איבדה הון, אחת איבדה עובר, אחת איבדה את הדרך. כשאנחנו יושבות לשיחה, בני הזוג מורשים להצטרף כקהל. אנחנו מדליקות נרות זיכרון פנימיים לאירועים של האחרת. משמיעות יחד "אוההה" כשמישהי מספרת משהו עצוב. ומגדירות את עצמנו דרך הסכינים המתחדדות על ירכיים, דרך החבורה שהיא אבן משחזת.
* * *
מתישהו אני מרגישה איזה פער גובה ביני לבינן. כולנו מאזור החיוג של המילולי, אבל אני ישירה והאחרות מפותלות. זה קורה כשהן מדברות על שירה. המצח שלי מתנמך ואני שותקת. אני מתקלפת מרוב יופי כשאני קוראת שירה טובה, נכונה לקרוא בקול רם שיר שמפעיל אותי גם אם אני לבד בחדר, אבל הוא צריך להיות קונקרטי. דימוי מתוח מדי או השְאָלה שהתרחקה מהמקור, אני לא מצליחה להבין.
יש לי דמיון מפותח ועולם רגש סביר, ועדיין אני לא מצליחה להבין חלק גדול מהשירים של חלק גדול מהמשוררים. ליד החבורה הזאת אני מרגישה בורה ונבערת אם לא השגתי את תכלית הקסם של שיר שנראה לי כמו גבב מילים אקראי.
ידידי הסופר ארנון איתיאל הציע מבחן לשירה: אדם הולך ברחוב ורואה פתק על המדרכה. בפתק כתוב שיר בכתב יד. בלי ניקוד, בלי שם המשורר. אם השיר שווה משהו, האיש ישים את השיר בכיסו. אם הוא לא שווה כלום, הפתק המקומט יחזור למדרכה. כמה ממה שמכונה "שירה" יעבור את המבחן הזה? מרבית שיריו של נתן זך, שהלך לעולמו לפני שבוע, היו נכנסים אל כיסי האנשים לו היו נמצאים על המדרכה. זך הותיר שירה ברורה, שמשוחחת עם כולם.
מה עושה שיר טוב? הוא מכניס אותך אליו אחד, ומוציא אותך מהצד השני שלו כשאתה אחר. הוא גורם לך להמשיך לקרוא אותו גם אחרי שהקריאה הפיזית הסתיימה. הוא מותיר אותך עובד, פועל, מהרהר, חוקר. הוא מצליח לשקף בבואה של עצמך גם אם נכתב על חוויה פרטיקולרית של המשורר.
* * *
אני לא יכולה לכתוב שירה כי אני לא יודעת לכתוב תמצית. ככל שאתה מחקן טוב יותר, כך אתה כותב טוב יותר. ואני לא יודעת למחוק. מכירים את "לא היה לי זמן לכתוב קצר אז כתבתי ארוך"? נדרשים קשב ומחשבה על הקשקש כדי לקצר. אני לא מצליחה להשתמש בחוטים הדקים, הם כל הזמן זזים לי.
(אם יש לכם על המחשב מסמך חשוב, ועדיין לא שלחתם אותו כי רציתם לתת לו כמה ימים, שיִתְפַּח, ולחזור אליו כדי לשכתב - קחו טיפ. נניח שמדובר במסמך בן 100 מילים. אם ערכתם, תיקנתם, שיפצתם, והפכתם אותו למסמך בן 86 מילים - ב־100 אחוז מהמקרים הפכתם אותו למסמך טוב יותר מבחינת איכות הכתיבה. אם ערכתם, תיקנתם, שיפצתם, והפכתם אותו למסמך בן 114 מילים - ב־50 אחוזים מהמקרים הפכתם אותו ליותר טוב, וב־50 אחוזים מהמקרים הפכתם אותו לפחות טוב. כשעריכה מתערבת גורמת להידוק, לקיצור - זה תמיד לטובה. אפשר לראות בזה משל לחיים).
* * *
פרסמתי פוסט על שידוכין והיכרויות. כתבתי שאסור לאף אחד להתייאש מהחתירה לעבר הנפש האחות, תנועה אנושית שהיא השנייה בחשיבותה אחרי תנועת הנשימה. כתבתי שהעולם הזה, של היכרויות, מאיר פניו לנחושים. זה לא אומר שמי שלא מצא אינו נחוש. אלא שמי שלא נחוש/ה, לא ימצא.
תיארתי כיצד הניסיון שלי בשיתוף פוסטים של מחפשי ומחפשות זוגיות העלה שהרשת החברתית היא לא המקום לעשות זאת. זה לא מביא תוצאות. עדיף להשקיע באתרי היכרויות, לא לפזר את עצמך בעולם באופן שמבזבז אותך.
ואז עשיתי ניסוי קטן ופנימי על קהל העוקבים. שתלתי בפוסט משפט סתום. "יש בפייסבוק משהו שלא נטמע, שלא פועל מחוץ", כתבתי, יודעת שאני נוטעת מילים ריקות. המתנתי לראשון שישאל למה התכוונתי. היו מאות תגובות. איש לא סימן את המשפט החלול ושאל למה התכוונתי. ייתכן שהמגיבים סברו שבטח יש איזו משמעות - בכל זאת נכתב על ידי מי שפרנסתה על הכתיבה - וכל אחד חשש שהוא היחיד שלא מבין.
למה התכוון המשורר? פעמים רבות לא התכוון לכלום. מעניין אם משוררים מטמינים קצת כלום בתוך השירים רק כדי להשתעשע ממתפרת בגדי המלך השקופים, קריצה מעל הראש של הקורא אל בבואת המשורר שמשתקפת ממול, וכולם מפחדים להצביע ולשאול. מעניין אם הם צוחקים מהקבר או מהמרפסת על הניסיונות בחוג לספרות להבין את השורה שאין בה כלום. ואגב, גם בעמוד הזה טמנתי משהו נבוב, רק לבדוק שאתם ערים. שבת שלום.
