בתוך הכאוס ואי הוודאות של החודשים האחרונים, 75 חניכי כפר הנוער הטיפולי נוה עמיאל שבעמק יזרעאל מרגישים בני מזל. הכפר שלהם פתוח, מתפקד ושוקק חיים, וכששער הכניסה הירוק נפתח, אפשר ממש לחוש את האופטימיות שאופפת את המקום.
צווחות הטווסים מפינת החי נשמעות בכל הכפר. חניכים נטולי מסיכות, שהכפר משמש ביתם, צועדים על השביל בדרכם לחדר האוכל, ובמגרש החול מתרגלים שני חניכים רכיבה על סוסים.
המארח שלנו הוא עדיאל בר שלום (38), מנהל הכפר בשמונה השנים האחרונות, שמתגורר כאן עם אשתו תהילה (35), יועצת חינוכית, וילדיהם, אלקנה (13), נטע (11) וצור (9).
כשהגיע לכפר עם משפחתו, ריחפה מעל המקום סכנת סגירה. שיעור הזכאות לבגרות עמד על אפס, ושיעור המתגייסים - 57 אחוז. היום יכול בר שלום להתהדר ב־67 אחוזי זכאות לבגרות וב־100 אחוזי מתגייסים, וגם בהישג אחד נוסף: מאז פרצה מגיפת הקורונה בארץ, היא לא הגיעה לכפר שלו.
"לפני פסח, כשהתחילו לדבר על סגר ראשון, היה ברור לי שאם חניכים ייצאו הביתה ויחזרו, אני מסתכן בכך שהם יביאו איתם את הקורונה", הוא אומר. "החניכים כאן הם בני 18-15, חלקם נמצאים פה כחלופת מעצר, חלקם נשרו ממסגרות וחלקם סבלו מחוסר מוגנות במשפחה שלהם. משרד החינוך החריג את כפרי הנוער הטיפוליים מתקנות הקורונה, ולכן, לאורך כל התקופה, הכפר נשאר פתוח, והחניכים לומדים בבית הספר שבכפר על בסיס יומי. ידעתי שאני חייב למנוע מצב שבו ירצו לסגור אותו.
"בנוסף, חלק מהחניכים נמצאים פה בצו בית משפט וחלקם אינם בני פינוי. כלומר, אין להם לאן ללכת, כך שאופציה של סגירת הכפר לא יכולה בכלל לבוא בחשבון. אחרי מחשבה מרובה החלטתי לא לחכות להודעה הרשמית של הסגר והכנסתי את כל הכפר, כולל אנשי צוות שרצו, לסגר של חודש וחצי. צוות הניקיון והמבשלים לא נכנסו לכפר, והחניכים בישלו וניקו בעצמם. ספקי המזון היו משארים לנו את האוכל ליד השער.
"מאחר שרצינו להתחיל את הסגר עם חזרת החניכים מחופשת פורים, התקשרנו אליהם יום לפני סוף החופשה ועדכנו אותם במצב החדש. הסברנו להם שכל מי שרוצה לצאת הביתה יוכל לעשות זאת, בידיעה שכאשר ירצה לחזור, יצטרך להיכנס לשבועיים של בידוד במתחם מיוחד שהקצינו לכך.
"60 אחוזים מהחניכים בחרו להיות בכפר לאורך כל תקופת הסגר. את ליל הסדר חגגנו יחד, 80 איש - חניכים, אנשי צוות שחיים בכפר עם משפחותיהם ואפילו שבע בנות שירות לאומי ותשעה צעירים בשנת שירות, שנמצאים אצלנו. המשפחות של כולם תמכו".
החמרת מעבר לנהלים שהגיעו מלמעלה.
"נכון. למעשה, הכרזנו על סגר בכפר שבועיים לפני שהוכרז על סגר במדינה, אבל זה הוכיח את עצמו. גם ככה החניכים יוצאים הביתה אחת לשבועיים, אז פשוט ביטלנו יציאה אחת, ואחר כך כבר היה סגר כללי שהמשכנו אל תוך חופשת פסח. החיים שלהם מופקדים בידיי, ויש לי אחריות מלאה עליהם. זה מה שהניע אותי לפני הקורונה, וזה מה שמניע אותי היום. בזכות העובדה שלא היו יציאות, הכפר נשאר נקי מקורונה, וזה אִפשר לנו להימנע מריחוק חברתי ומעטיית מסיכות".
כך פעלתם גם בסגר השני?
"הסגר השני לא היה הרמטי כמו בפסח. זאת היתה תקופה עם מאפיינים שונים מהגל הראשון: מצד אחד, יותר חולים ויותר הידבקויות, כך שהגיוני לעשות סגר; מנגד, ברור שמדובר בהתמודדות ארוכת טווח, ולכן אנחנו משקיעים מחשבה רבה בשאלה איך להיסגר יחד ככל שניתן, אבל גם לאפשר לחניכים ולצוות להתאוורר.
"נכון לעכשיו הכפר פתוח, אבל אנחנו ממליצים לחניכים להישאר כאן ולשמור על עצמם מהקורונה שמשתוללת בחוץ. מאחר שאנחנו רוב הזמן בכפר, אנחנו לא מקפידים על הריחוק החברתי. בשעות הבוקר, כשהחניכים לומדים במבנים סגורים עם מורים שמגיעים מחוץ לכפר, כולם עוטים מסיכות ושומרים על ריחוק חברתי".
כפר הנוער נוה עמיאל הוקם בשנת 1947 על ידי תנועת הפועל המזרחי, בשיתוף עם עליית הנוער. הוא נועד לתת מענה לילדים שעלו לארץ ללא הורים, ובהם נערים ממזרח אירופה, מצפון אפריקה, ובשנות ה־70 וה־80, גם מטורקיה ומאתיופיה. לפני שמונה שנים שונתה הגדרת הכפר, וכיום הוא מוגדר ככפר נוער חינוכי־טיפולי לנערים בני 18-14.
בעבר היו בכפר בעיות אלימות קשות, הן כלפי חניכים והן כלפי הצוות. "מצאתי כאן אווירה לא פשוטה", אומר בר שלום. "הרבה אירועי ונדליזם ואלימות, כמו שבירת חלונות, גניבות ציוד או ריסוס כתובות גרפיטי נגד הצוות או החניכים. אלימות מילולית קשה, שיח אגרסיבי וחסר כבוד. תחושה של חוסר שליטה מוחלט. הרגשתי כאילו כל אחד מהנערים עזב את השכונה שלו, ויחד הם הקימו פה שכונה חדשה".
בנובמבר 2012, שלושה חודשים לאחר כניסתו של בר שלום לתפקיד, חניך חדש שרצה "לסגור חשבון" עם חניך מכפר נוער שכן רצח אותו בדקירות סכין.
"זה היה שוק לכולם. אבל אחר כך, עם כל הקושי, ידעתי שאני חייב למנף את המקרה לשיח על גבולות. קבעתי חמישה דברים, שאם הם מתרחשים לא עוברים עליהם לסדר היום: אלימות כלפי החניכים, אלימות כלפי הצוות, ונדליזם, סמים ואלכוהול".
ואיך אתה מטפל בזה?
"כשנער זורק אבן על חלון ושובר אותו, אני יכול לשאול אותו 'למה שברת את החלון?', אבל זה לא יקדם אותי לשום מקום. במקום להתעסק בסיבה, אני שואל אותו 'מה הרגשת דקה לפני שהרמת את האבן?'. שם אני כבר מגלה עולם ומלואו ומגיע למקומות רגשיים, שאיתם אפשר לעבוד.
"כשנער מרגיש שרואים אותו, הוא כבר לא פוגע. היו פעמים שהייתי צריך להשעות חניך מהכפר בעקבות אלימות כלפי חניך אחר, אבל מכיוון שלא היה לו לאן ללכת, הוא ביצע את ההשעיה בתוך הבית שלי. גם כשאני משעה, זה בחיבוק. לבעוט אותם החוצה מהכפר זה הכי קל, אבל זה לא מקדם אותם או אותנו לשום מקום.
"ברגע שחניכים התחילו להרגיש שהם במקום בטוח, ושלא מעיפים אותם מייד, הם גם התחילו לכבד ולמדו איך לפרוק תסכולים לא על ידי פגיעה ברכוש או אלימות. אם בהתחלה היינו מתמודדים עם עשרה מקרי אלימות ביום, היום זה מקרה אחד בשבועיים".
לא פחדת להעביר לכאן את המשפחה שלך?
"כולם הזהירו אותי לא להיכנס לגור עם הילדים בכפר, אמרו שאני צריך לשמור עליהם. גם בנות השירות גרו אז מחוץ לכפר. אבל היה ברור לי שאני חייב להיות חלק מהכפר כדי להצליח בעבודה עם הנערים.
"אמרתי שאם הכפר לא מוגן, הוא חייב להיסגר מייד, ואם הוא מוגן עבור החניכים, אז הוא מוגן גם עבורי. שנה אחרי שהגעתי, כל בנות השירות עברו להתגורר בכפר. יש פה משפחות של אנשי צוות נוספים, והאווירה משפחתית מאוד, ממש כמו קהילה קטנה".
על קיר הבניין מופיע ציטוט של המחנך יאנוש קורצ'אק. בר שלום מדקלם אותו: "הרשו להם להתרוצץ באחו ולא תהיה צווחה, יהיה רק ציוץ נעים של ציפורי אנוש".
לא כל המחנכים יסכימו עם זה.
"התפיסה החינוכית והטיפולית שלי דומה לזו של קורצ'אק. אני יוצא מנקודת הנחה שככל שהם יתרוצצו יותר ויהיו להם מרחבים, כך יהיה להם טוב יותר. במקום לדכא את האנרגיה, צריך להוציא אותה בחדוות יצירה".
חדוות היצירה קשורה במגוון הפעילויות והתוכניות החינוכיות שהכפר מציע. רכיבת אופני שטח, אימוני כדורגל חופים (פוצ'יוולי), שיעורי נגינה, גלישה בים, טיפול בחיות בפינת החי, גינון וחקלאות. מאחר שרוב הפעילויות מתקיימות בתוך הכפר, הן נמשכות גם בתקופת הקורונה.
"הפעילויות והתוכניות הללו נועדו לאפשר לנערים למצוא את הדבר האחד שהם טובים בו", אומרת דינה בר חמא, מנהלת תחום מנהיגות, עוצמות ופיתוח (מעו"פ) בכפר. "משהו שיספק להם חוויית הצלחה ויגרום להם להאמין בעצמם ולדעת שיש להם אופק גם אחרי שיעזבו. פתאום, במקום להיאבק על פטור משירות צבאי, הם מתחילים לדבר על גיוס ועל רצון לתרום. בנוסף, יחד עם עמותת סח"י (סיירת חסד ייחודית), אנחנו מחברים אותם לחוויה של נתינה כדרך חיים.
"כל התוכניות הללו לקחו את הכפר ממקום 'שורד', עם נערים שורדים, למקום של הובלה חברתית, מקום של אחריות, שבו אפשר לחלום חלומות ואף להגשים אותם.
"למשל, היה לנו נער שגדל בבית חרדי, ובגיל 12 מרד באורח החיים החרדי. הוריו הציבו לו אולטימטום: או שיקיים את כל חוקי הדת, או שיעזוב את הבית. הוא היה ילד עקשן ומצא את עצמו ברחוב.
"אחרי שהגיע אלינו, התחיל לרכוב על אופניים, וכך גילה שהוא טוב בספורט. חוויית ההצלחה גרמה לו לרצות להשתפר ולהשקיע, והוא התחיל גם לרוץ. הוא השתתף בתחרויות רכיבת שטח ארציות ובתחרויות ריצה, והגיע למקום השלישי בשתי אליפויות הארץ ברכיבת אופניים 'קרוס קאנטרי'.
"לפני שבועיים הוא התגייס. עכשיו הוא בטירונות בבסיס חוות השומר ומתכנן להגיע ליחידת דובדבן.
"חניך אחר, שסיים לפני שנה והיום לומד במכינה קדם־צבאית, כתב לי מכתב וסיפר שהרגע הכי משמעותי עבורו היה כשהגיע אלי הביתה, נרדם על הספה, ואני לקחתי שמיכה וכיסיתי אותו. תביני - עד כמה שדברים כאלה נראים רגילים לכל ילד עם משפחה תומכת, הם מאוד לא רגילים אצל ילדים שלא היתה להם משפחה רגילה".
הכפר מתנהל בצביון דתי. "אנחנו שומרים על השבת, אבל אין כפייה: מי שלא רוצה לשמור לא מחויב, אבל אם הוא מסתובב במרחב הציבורי של הכפר, הוא מחויב לכבד את האחרים".
הדלת נפתחת שוב, ולמשרד נכנסים שניים מבוגרי הכפר, נדב ונתנאל, שסיימו את לימודיהם כאן לפני שנה, ובשבוע האחרון מתארחים בכפר. הם מנצלים את העובדה שהמסגרות שלהם נסגרו כדי לשהות במחיצת האנשים שהיו להם למשפחה במשך ארבע שנים. שניהם מנהלים היום אורח חיים חילוני. נדב לומד במכינה קדם־צבאית ומתכוון להתגייס לשירות קרבי בדובדבן, ונתנאל המשיך ללימודי עתודה בהנדסת מכונות, ומקווה להשתלב במקצוע בשירותו הצבאי.
בר שלום קם מכיסאו ומחבק אותם בחום, כאילו היו בניו ששבו הביתה לחופשה מהצבא. "מהחניכים שלי אני לעולם לא אוכל לשמור על ריחוק חברתי", הוא ממהר להסביר.
נדב אומר ש"בלי הכפר הזה ובלי עדיאל, כנראה שהייתי היום מסובך בפלילים, ובטח שלא הייתי מסיים 12 שנות לימוד". ונתנאל מוסיף: "אני בטח הייתי ברחובות ולא מוצא את עצמי. כשהגעתי לכפר הייתי מאוד חסר ביטחון, לא סמכתי על אנשים ולא דיברתי עם אף אחד. המסגרת כאן, שכוללת לימודים עד הצהריים ואחר כך פעילויות רבות, נתנה לי אפשרות למצוא את מה שאני אוהב. מאוד התחברתי לרכיבה על אופניים ולרכיבה על סוסים, ואפילו יצאתי לקורס מדריכי רכיבה. היום יש לי תעודת מדריך".
נדב: "אחרי הצבא אני רוצה לעבוד בעבודה שתכניס הרבה כסף, ואת כל מה שלא אצטרך, אתרום. בתור ילד הייתי אגואיסט, אבל עדיאל לימד אותי לאהוב את התחושה שמגיעה עם ההתנדבות והעזרה".
נתנאל: "החלום שלי הוא להיות מהנדס ולבנות משפחה חמה".
הם יוצאים מהחדר, ובר שלום אומר: "את מבינה? לרבים מהם פסגת החלומות היא פשוט להקים בית נורמטיבי. העובדה שהם חוזרים לכאן בזמנם החופשי כדי לסייע לחניכים ולתרום קצת למקום שנתן להם כל כך הרבה, והעובדה שערך המשפחתיות שהם חוו כאן נשאר אצלם, הן סימן שהצלחתי לבנות פה קהילה חמה.
"למעשה, גם אם זה נשמע מוזר, הקורונה הביאה איתה גם הרבה ברכה. היא חידדה עבורי ועבור החניכים את המשפחה שהפכנו להיות. בראש השנה, למשל, אפשרנו לחניכים לצאת הביתה להתאוורר. אני הייתי אמור לצאת עם אשתי והילדים לעשות את החג אצל גיסתי בלוד. כשהבנתי ש־20 חניכים נשארים בכפר, ביטלנו הכל ועשינו את החג בבית שלי, עם כל החניכים שנשארו.
"שאלנו מראש את החניכים איזה אוכל הם אוהבים, ואשתי בישלה כך שכל אחד יוכל לאכול את מה שהוא אוהב, בדיוק כמו שקורה בכל בית. אחרי הארוחה ישבנו כולנו ושיחקנו משחקי קופסה. אני לא יכול לתאר לך את תחושת השייכות שהחניכים הרגישו. זה היה בשבילם הדבר הכי קרוב למשפחה ביולוגית. הרגעים האלה, הלא פורמליים, הם הכי חזקים שיש".
הגישה החינוכית והטיפולית שלו התעצבה כבר בילדותו, בבית אל. אמו שרה (69) היא מורה לחינוך מיוחד. אביו מנחם (70) עסק ביחסי ציבור ובגיוס כספים לעמותות חברתיות וחינוכיות. לעדיאל שלוש אחיות - אורית (43), שירה (39) וצופיה (33).
"חלק גדול מהעבודה של אמא עם הילדים התבצע בבית, כך שגדלתי בבית שמחבק ילדים בכל יום. כשאנשים הסתכלו מהצד, לא תמיד היה אפשר להבחין מי הילד הביולוגי ומי הילד שבא ללמוד אצלה. היתה לה מגירת פרסים וממתקים לילדים שבאו ללמוד אצלה, שהיתה שייכת רק להם. כילד, אני זוכר שחשבתי שהם באים בגלל הממתקים.
"מאבא שלי למדתי המון על נתינה וחסד. הוא זה שהראה לי מהי צדקה ללא חשבון".
הוא למד בישיבה התיכונית שעלבים שליד מודיעין, ובגיל 18 הצטרף לישיבת ההסדר אורות שאול בפתח תקווה, שבראשה עומד הרב יובל שרלו. "הוא אדם נדיר, שחי באופן מדהים את השילובים של קודש וחול, פרט וכלל, שמיים וארץ. עד היום אני מתייעץ איתו".
באוגוסט 2001 התגייס לשריון, ובתום המסלול יצא לקורס קצינים. את רוב שירותו הצבאי העביר כמפקד מחלקת טירונים בחיל. "בתור חייל צעקו עלי כל הזמן, ולא יכולתי לסבול את זה. אז היה ברור לי שמרגע שאני הולך להיות מפקד, אני צריך למצוא צורת פיקוד שונה, שלא מתבססת על צעקות, תיזוזים, פקודות וריתוקים, אלא על שיח ותקשורת עם אנשים. היה חשוב לי לראות לנגד עיניי את האדם, ולא רק את המספר האישי שלו. ככל שראיתי אותם יותר, כך הם נתנו מעצמם יותר והפכו לחיילים טובים יותר".
בר שלום השתחרר ב־2005, והחליט לוותר על טיול אחרי צבא לטובת העשייה החינוכית. הוא החל לעבוד כמדריך בישיבה התורנית נוה שמואל שביישוב אפרת, ובמקביל, נענה לפנייה של עמותת "שמחה לילד" לנהל את מחנה הקיץ הראשון שלה. העמותה הוקמה באותה עת כדי לסייע לילדים עם מחלות כרוניות וגנטיות.
שם הוא פגש את תהילה, מדריכה של אחת הילדות, והתאהב. אחרי חצי שנה של זוגיות, הם נישאו וקבעו את ביתם בלוד. "שאלנו את עצמנו איפה עם ישראל זקוק לנו, ולוד נראתה כמו המקום הנכון", הוא מחייך. "זו עיר עם סיפור סוציאלי ודמוגרפי מעניין, חיים בה יהודים וערבים, וזה משך אותנו. רצינו לראות איך באמת אפשר לחיות יחד".
הם חיו בלוד שבע שנים, שבמהלכן נולדו שלושת ילדיהם. בר שלום עזב את עבודתו כמדריך בישיבה והמשיך לעבוד שנתיים נוספות בעמותת שמחה לילד כרכז מערך יחסי הציבור וגיוס הכספים. הוא כיהן גם כרכז הארצי של התוכנית החינוכית "אפיקים" של מרכז גשר בירושלים, תוכנית לחיזוק הציונות הדתית, וכראש מחלקת מעורבות חברתית בבני עקיבא. כשראה מודעה שמחפשים מנהל לכפר הנוער נוה עמיאל, השייך לתנועת הקיבוץ הדתי בשיתוף יוזמות חינוך ימין אורד ורשת דעת, הגיש מועמדות.
"בשנה הראשונה עוד גרתי בלוד והייתי נוסע לכאן בכל בוקר וחוזר הביתה בערב", הוא אומר. "אבל אחרי שנה בכפר ושבע שנים נפלאות בלוד, עברתי לכאן עם אשתי ושלושת ילדיי. הגדול היה בן 5, והקטן בן שנה".
הילדים שלך לא מקנאים שתשומת הלב נלקחת מהם?
"הילדים שלי גדלו למציאות הזאת. בשנה שעברה, הבת שלי נטע שאלה אותי את מי אני אוהב יותר, אותה או את החניכים. זה תפס אותי לא מוכן. שאלתי אותה למה היא שואלת, והיא אמרה 'כי אתה נמצא איתם יותר מאשר איתי'. הסברתי לה שאין שום דבר בעולם הזה שיקר לי יותר ממנה, וגם אם בתקופות מסוימות אני נמצא יותר בעבודה מאשר בבית, זה לא מעיד על עוצמת האהבה שלי אליה. סיכמנו שאשתדל להיות איתה יותר כשזה חשוב לה במיוחד.
"היום אנחנו במקום אחר. למדתי לייצר עוגנים משפחתיים וזוגיים. יש שעות שבהן אני רק עם הילדים".
מה אשתך מרגישה לנוכח המחויבות הטוטלית שלך לכפר?
"הבחירה לנהל כפר נוער היתה של שנינו. תהילה היא דמות משמעותית ואהובה על החניכים והצוות. בחוכמה ששמורה רק לה היא יודעת לייצר איזונים וגבולות. היא ערה למחיר, בעיקר בתחום החברתי. כי בסופו של דבר, הסביבה החברתית שלנו היא 16 המשפחות של עובדי הכפר. למרות זאת, היא לא מרגישה הקרבה".
בר שלום הוא בוגר תואר ראשון בקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל ותואר שני במנהל ובמדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה. לפני שלושה חודשים תרם כליה בתרומה אלטרואיסטית. "תמיד היה בי הרצון לתרום כליה", הוא אומר. "גדלתי בסביבה שבה זה מקובל מאוד. כשעבדתי בעמותת שמחה לילד, נחשפתי לילדים שעושים דיאליזה שלוש פעמים בשבוע וראיתי את הסבל שלהם. לפני שנתיים הרגשתי שבשלה השעה.
"התייעצתי עם הרב שרלו. הוא אמר לי שתרומת כליה היא חובה מוסרית לכל אדם שמרגיש שהוא מסוגל. עכשיו, כשאני אחרי, אני יכול לומר שזאת זכות גדולה. אני ממליץ לכל מי שיכול, שיעשה זאת. אנחנו לא צריכים שתיים".
יעקב (23), לשעבר חניך בכפר, שמסיים שירות צבאי בסיירת של יחידה מובחרת, הוא דוגמה חיה להצלחה החינוכית של הכפר. גדל במשפחה חרדית, הצעיר בין 12 ילדים, ומאז ילדותו חווה אלימות קשה של אביו. כשהיה בן 10, נכנס האב לכלא לתקופה של 12 שנה.
"מעולם לא זכיתי לחוות משפחה נורמלית", הוא מספר. "האלימות שחוויתי השאירה בי צלקות והפכה אותי לילד כועס ואלים בעצמי. לא היה שבוע שבו לא פוצצתי מישהו במכות. כשהבנתי שהחברים שלי מפחדים ממני הפסקתי להרביץ, אבל כל הכעס הצטבר בתוכי.
"עברתי מישיבה לישיבה, לא הסתדרתי בשום מקום. תמיד עשיתי ההפך ממה שביקשו. אם כולם הלכו עם חולצות לבנות מכופתרות, אני הלכתי עם חולצות קצרות. אם ביקשו ללכת עם ציציות מצמר, לבשתי בכוונה ציציות אחרות. היה לי חוסר כבוד והערכה לכל מבוגר. בשלב מסוים הגעתי לגור ברחוב.
"על נוה עמיאל שמעתי מידידה של אחי, שסיפרה לי על המקום. אחרי שבוע של היסוסים החלטתי לבוא לכאן עם אמי. מבחינתי, זו היתה התקווה האחרונה שלי להינצל.
"אני זוכר את הרגע שבו השער נפתח ונכנסתי לכפר", הוא אומר בהתרגשות. "ברגע שעברתי את השער, הרגשתי רוגע נפשי שלא הכרתי. כאילו הגעתי לבית שלא היה לי. אחרי שיחה עם העובדת הסוציאלית של הכפר הגעתי לפגישה עם עדיאל. הוא שאל אותי למה אני רוצה ללמוד פה, ואמרתי שאני לא מחפש מקום ללמוד בו, אלא מקום שבו הנפש שלי תוכל לנוח".
איך הוא הצליח להגיע אליך, במקום שבו אחרים כשלו?
"תמיד חיפשתי מישהו שיאהב אותי בלי תנאים, ועדיאל היה כזה. הוא המבוגר הראשון שראה אותי באמת ודיבר איתי בגובה העיניים. בזכות הרבה שיחות, הוא הצליח לעזור לי לעשות עבודה נפשית עם עצמי ולהשתחרר מכל הכעסים. ככל שהוא הראה לי שאכפת לו ממני ושהוא לא מוותר עלי, ככה הפלתי עוד ועוד חומות, והתחלתי לבטוח בו".
מה הרגע שהיה הכי משמעותי עבורך בכפר?
"היו הרבה רגעים שהפכו אותי למה שאני היום. אבל אני זוכר אירוע אחד, בטיול השנתי של כיתה י"ב, שבו הרגשתי באופן ברור שלעדיאל באמת אכפת ממני. באחד הערבים ישבנו מסביב למדורה עם גיטרה, ובשלב מסוים הרגשתי עייף מאוד. עדיאל ישב לידי, והנחתי את הראש שלי על הכתף שלו. אני זוכר שתהיתי אם הוא יזיז אותי. עשיתי לו, בלי לחשוב על זה, מין מבחן לאהבה שלו אלי.
"הוא נתן לי לישון לו על הכתף שלו במשך שעתיים. אין לי ספק שלא היה לו נוח ושהוא רצה לקום, אבל הוא לא זז, ועד היום אני זוכר לו את זה. כשסיימתי את התיכון אמרתי לו שכאשר אתחתן, אשמח שהוא ילווה אותי לחופה במקום אבא שלי, שאני לא בקשר איתו. ובאמת, לפני עשרה חודשים התחתנתי, ועדיאל ליווה אותי לחופה. זה היה רגע מרגש מאוד".
עכשיו יעקב מתכנן להירשם ללימודי תואר ראשון בחינוך. "עשיתי בכפר בגרות מלאה, 30 יחידות. יש לי חמש יחידות בספרות, חמש יחידות בתושב"ע וחמש יחידות בחקלאות.
"אני רוצה להחזיר קצת על כל הטוב שקיבלתי. יש המון נערים שנמצאים במצב שאני הייתי בו. עברתי את אותן התמודדויות, את אותם קשיים, ואני רואה על עצמי עד כמה זה משנה חיים להיות איש חינוך במקום הנכון. אני מקווה שגם אני אהיה משמעותי עבור נער אחר, כמו שעדיאל היה עבורי".
למרות ההצלחות, בר שלום עדיין מרגיש שמשימתו בכפר רחוקה מלהסתיים. "אין לי ספק שבעקבות הקורונה, יש יותר נערים שזקוקים לכפר שלנו שיציל אותם. ויש אצלי לפחות עוד 20 מיטות פנויות, שיכולות להציל חיים שלמים. אם רק נער אחד ימצא את דרכו לכאן בזכות הכתבה הזאת, עשיתי את שלי.
"אני לא מחפש את הכוכב הבא שייצא מהכפר. מבחינתי, חניך שעובד בעבודה מסודרת, כמו במוסך, והוא אבא טוב - זה סיפור הצלחה עצום. אני גאה בו בדיוק כמו שאני גאה בחניך שיצא לקורס קצינים. כשבוגר מבקש ממני ללוות אותו לחופה במקום אביו ומספר לי שהוא רוצה לעסוק בחינוך, אני יודע שהצלחתי".
