כמה חודשים לפני שכבש את הים של פורטוגל והוכתר לאלוף אירופה הטרי בגלישת רוח, שקע יואב כהן למשבר אישי. כזה שחייב אותו לתפוס את חייו בשתי ידיים, כמו את הגלשן שלו בים.
"עברתי ניתוח פיזי מאוד לא נעים, ובמקביל חוויתי פרידה מהחברה שלי, אחרי שנה ביחד. הייתי מאוד עצוב, וכאב לי מאוד בגוף ובנפש. אבל דווקא משם, מהמקום הכי נמוך, עשיתי את הקפיצה הכי גדולה שלי. המשבר חייב אותי להסתכל עמוק פנימה ולעוף בחזרה למעלה, בטיל. ואני שמח, כי לאליפות בפורטוגל הגעתי חזק מאוד פיזית ומנטלית, והכל הסתדר לי. מהיום הראשון הייתי בזון מטורף.
"רגע לפני שחציתי את קו הסיום בשיוט האחרון הרגשתי צמרמורת. הרגע הזה, שנייה ממש לפני הפיניש, כשידעתי שהכל כבר סגור וחתום, היה פצצה של שחרור מתח. זה היה רגע שדמיינתי מול המראה כבר מגיל 7. הגשמת חלום מטורפת. אני, יואב כהן, אלוף אירופה בבוגרים. ראשון בין אגדות בענף - שחר צוברי שלנו וקיראן בדלו ההולנדי, שהוא אלוף העולם".
אחרי שזרק את עצמו למים הקפואים בים הסוער וחגג את זכייתו לצד צוברי, שהגיע למקום השני בתחרות, ומאמנם המשותף, גור שטיינברג, חזר כהן לחוף והתקשר מייד לאבא חננאל. את צרחות השמחה שלהם יכלו לשמוע כל הנוכחים במרינה של וילאמורה.
חננאל: "לא הצלחתי להירגע. התרגשתי עד דמעות. צווחתי ליואב בטלפון: 'עשינו את זה, אתה עשית את זה! אתה אלוף, ענק, אתה אלוף אירופה!' כל המתח האדיר שמצטבר אצלי בכל תחרות שלו התפרק פתאום, בבת אחת.
"יואב הוא בני, אבל אני כמו אחיו הגדול, גם כי אני צעיר בנשמה וגם בגלל שתמיד היינו הכי קרובים בעולם. מאז שהוא בן 7 אני הולך אחריו לכל פינה בארץ ובחו"ל, עושה הכל כדי שהוא יצליח. והנה, זה קרה. איזה אלוף!"
אחרי יומיים של חגיגות ללא שינה עזב כהן את פורטוגל ונחת באמצע השבוע בישראל. אבא חננאל חיכה לו בקוצר רוח בשדה התעופה, כיבד אותו בחיבוק חם והסניף ביחד איתו את המדליה. "יאללה, אבא, הביתה", נאנח יואב. "אני חייב קצת לישון, אפילו כמה שעות".
"מגיל אפס כמו דג במים"
כהן (21), בנם של חננאל (54), בעל חברת הבנייה "הנקו", ואיזבל (63), בעברה עיתונאית בצרפת, נולד בבית לא שגרתי, פשוטו כמשמעו: עד גיל שנתיים חיתה משפחתו בקרוואן בגני יהודה. לצידו גדלה אחותו הבוגרת, עדי (45), בתה של איזבל מנישואים קודמים.
חננאל, שגדל בקיבוץ חניתה שבצפון, התוודע לאיזבל כשהגיעה לקיבוץ מצרפת, בגיל 16, דרך תנועת הבונים ("באתי לבד, מתוך ציונות"). בחניתה הכירה איזבל את בעלה הראשון, ששהה בקיבוץ במסגרת שירות בנח"ל, ואחרי נישואיה עברה לפריז, שם נולדה עדי. ברבות השנים התגרשה וחזרה לישראל, וכאן ניצת הרומן בינה לבין חננאל, שחי באותם ימים בקרוואן בחצר האחורית של משפחה בגני יהודה. ב־1998 נישאו. כשמלאו ליואב שנתיים, עזבה המשפחה את הקרוואן לטובת בית קבע ביישוב קדימה.
"יואב גדל ממש כילד טבע ומגיל אפס היה במים", משחזר אבא חננאל. "היו לנו בריכה וחצר גדולה, והוא שחה שם המון, ממש כמו דג".
יואב מאשר: "הייתי ילד 'מוגלי' כזה, מטפס על עצים, הולך יחף. מאוד אהבתי לבקר את סבתא רינה ז"ל ואת סבא אליקו, שעדיין חי בחניתה. בקיבוץ היה לי חופש, מרחבים, כיף. הייתי הולך לחפש צבים בחולות, עושה טיולים בטבע. כל כך התחברתי לזה".
בגיל 7 החליט בן דודו של חננאל, דני קוצר, גולש גלים בעצמו, לקחת את יואב לקייטנת גלישה בשדות ים. יואב התאהב במים הפתוחים ברמה שאותה איש לא שיער.
"איך שנכנסתי לים, לא יכולתי לצאת. הגלישה היתה בקיאקים, אבל גם ברוח, ובסיום הקייטנה פשוט רציתי להישאר. הוריי רשמו אותי לחוג גלישה במועדון בשדות ים.
"הייתי קטן, צנום, וכולם אמרו לי, 'עזוב גלישת רוח. גלוש בסירות, שהן כמו גיגית עם מפרש, זה פחות פיזי ויותר קל'. אבל אני הייתי ילד עקשן, טרדן כזה. שיגעתי את האנשים שם שייתנו לי לגלוש רוח. ושתבין, גלישת רוח מתחילים בדרך כלל רק מגיל 10.
"כשראו שאני לא מוותר, נתנו לי אישור מיוחד. אלי צוקרמן, שהיום הוא המנהל המקצועי שלי באיגוד השיט, היה אז יו"ר המועדון של שדות ים. הוא נתן לי את האישור להתחיל לגלוש רוח בגיל כל כך צעיר".
כבר מילדות לא ויתר על שום אימון, למרות האתגר הלוגיסטי. "אבא שלי עבד בתל אביב, וארבע פעמים בשבוע הוא נאלץ לחזור מעבודתו לקדימה, לקחת אותי בצהריים לשדות ים. גם אמא לקחה אותי לאימונים והחזירה. שניהם היו מעורבים מאוד בכל. אני זוכר פעם שהים היה גלי וסוער. אבא הפשיל מכנסיים והכניס אותי לתוך הים, ורק אחרי שווידא שאני ממוקם היטב על הגלשן - הוא חזר לאוטו, רטוב כולו. הוא ישב שלוש שעות וחיכה לי עד שסיימתי את האימון.
"ראיתי כמה הוא משקיע בי, כמה הוא רוצה שאצליח ואלך עם החלומות שלי. מעולם הוא לא קיטר. הייתי שואל אותו: 'אבא, זה לא יותר מדי עבורך? זאת לא בעיה?' ותמיד הוא ענה שלא. בכל מה שהייתי צריך, הוא ואמא היו שם. ידעתי את זה מגיל צעיר, וזה נתן לי דחיפה אדירה. בשבתות הם לקחו אותי לכל מקום בארץ שבו התקיימה תחרות, אפילו באילת. לא החמיצו כלום".
אבא חננאל, ששמור בטלפון הנייד של בנו בשם "הכלי", שוב מתרגש. "הילד הזה תמיד ידע לאן הוא רוצה להגיע. אני לא זוכר פעם אחת שהוא החמיץ אימון. איזבל ואני חילקנו בינינו את העומס. נסענו איתו לחו"ל, להוואי, וגלשנו שם. גם בצרפת, ביוון, במקומות שיש בהם אפשרות לגלוש בים. זה היה כיף חיים.
"בינתיים גם אני התאהבתי בים, ולאט־לאט זה הפך לתחביב שלי. התחלתי ללמוד בעצמי לגלוש. סאפ, סאפ חתירה, גלישת גלים. ככה העברתי את הזמן כשיואב באימונים, ובינתיים נהניתי מאוד בעצמי".
בכיתה ז' החליט יואב לעשות שינוי שיפתור את בעיית הריחוק הפיזי ממועדון השיט שלו, ושכנע את המשפחה לעבור צפונה יותר, לקיסריה.
חננאל: "יואב אמר: 'אני רוצה שנגור קרוב יותר לשדות ים'. בהתחלה התלבטנו, כי את הבית שקנינו בקדימה איזבל עיצבה, ואהבנו אותו. אבל כרגיל, הילד לא ויתר, ואנחנו זרמנו עם החלום שלו, כדי שיהיו לו התנאים הכי טובים להצלחה".
יואב: "שכרנו בית בקיסריה, והחיים הפכו להרבה יותר קלים ונגישים. אני הייתי מגיע לאימונים בסקטבורד, או שבסוף יום הלימודים בבית הספר במעגן מיכאל הייתי עולה להסעה לשדות ים. בבית הספר כולם חשבו שאני משדות ים", הוא צוחק.
זריקות של הורמון גדילה
כילד, יואב היה תמיד צנום וקטן. אבא חננאל מספר שבכיתה ח' בנו קיבל זריקות של הורמון גדילה. "הרופא שהזריק לו אמר לנו אז: 'אל תשכחו אותי כשהילד יביא את המדליות'".
למרות שמבחינה פיזית הוא השתהה בינתיים, עם השנים החל יואב להפליא בהישגיו הספורטיביים. במועדון השיט הבינו שמתחת לאף גדל להם אלוף נוער עם פוטנציאל עצום. ואכן, בגיל 12 וחצי כבר זכה במדליית כסף באליפות אירופה עד גיל 15, שנערכה בספרד. "זה היה מרגש מאוד. ממש תחילת דרכי בעולם", הוא נהנה להיזכר.
מכאן הוא טרף אליפות אחר אליפות. בגיל 13 זכה באליפות העולם לנוער עד גיל 15, שנערכה בפולין. בגיל 16 קטף גם את אליפות העולם לנוער עד גיל 17, שנערכה באיטליה, וכעבור שנתיים הוסיף לרזומה את אליפות העולם עד גיל 19, שנערכה בסין. בכך היה לספורטאי הישראלי היחיד עד כה שזכה בשלוש אליפויות עולם בכל קטגוריות הגילאים.
"כל זה נתן לי ביטחון. הייתי רגיל להוביל ולזכות בתארים, אבל תמיד ידעתי שהמעבר לבוגרים, לתחרויות מול כל ענקי השיט שראיתי מגיל 12 ביוטיוב ולא הפסקתי להשתאות מהביצועים שלהם, יהיה סיפור אחר לגמרי.
"כילד, במועדון בשדות ים, הייתי רואה את גל פרידמן בתמונות וגם פנים אל פנים. ב־2008, כשהייתי בן 10, צפיתי בטלוויזיה באולימפיאדת בייג'ינג. שחר צוברי זכה שם במדליית ארד. אני זוכר שאמרתי לאבא: 'זה החלום שלי, להגיע לאולימפיאדה ולייצג את ישראל'. ידעתי שאני צריך, כמו תמיד, לעבוד הכי קשה באימונים. זה לא הרתיע אותי. ההפך: זה אתגר אותי, הכניס בי עוד דרייב".
בגיל 18 התחיל לצמוח גם גופנית, והיום הוא מתנשא לגובה 1.82 מטר. התחרות הראשונה שלו בבוגרים, בספרד, הפתיעה אותו לטובה. "זה היה לפני שנתיים וחצי, בפלמה דה מיורקה. תחרות סבב בגביע אירופה. היו שם 120 גולשים. אחרי יומיים של שיוט מחלקים את הגולשים לשתי קבוצות, ו־60 הראשונים בדירוג נכנסים לבית הזהב.
"אני נכנסתי לבית הזהב מהמקום הראשון. הייתי בהלם טוטאלי מזה. בסיום התחרות כולה הגעתי למקום ה־12, שהיה הישג מעולה עבורי".
בהמשך, בהתמודדות המתמשכת עם כרישי הענף התובעני ("שרק רוצים להשיג ולטרוף אחד את השני"), חווה כהן עליות ומורדות בכושרו.
"בקיץ 2018 היתה עוד תחרות של גביע אירופה בדנמרק. הגעתי שם למקום 35. ממש לא טוב. לא נתתי הופעה כמו שצריך. אבל לשמחתי, תמיד ידעתי לקחת את ההישגים ואת הכישלונות, כביכול, בפרופורציה. אין לי טראומה מתחרות רעה. תמיד ידעתי לחזור לאימונים ולעצמי, וידעתי שיש עוד תחרויות שבהן אוכל לתקן ולהצליח".
בסוף 2018 נערכה תחרות סבב לא גדולה בהולנד. שם זכה במקום הראשון. "זאת היתה תחרות טובה, אבל גם במקרה הזה שמרתי על עצמי ולא יצאתי מגדרי. ידעתי שזאת רק עוד אבן בדרך שלי. המטרה היתה ונשארה להגיע לאולימפיאדת טוקיו, וידעתי שזה יהיה קשה מאוד".
ב־2019 התחיל המרוץ של השייטים לכרטיס לאולימפיאדת טוקיו, כולל המבחנים האולימפיים שקובעים מי יזכה לייצג את ישראל. מכיוון שמדובר בשייט אחד בדגם "ניל פרייד", הקרב בנבחרת ישראל הפך לוהט וצמוד יותר ויותר.
כהן דווקא התחיל טוב. באליפות אירופה שנערכה באפריל של אותה שנה בפלמה, הגיע ראשון מבין השייטים הישראלים, במרחק נקודה מהעשירייה הראשונה (מקום 11). "רק מי שהגיע שם לשמינייה הראשונה קיבל ניקוד לטוקיו, אבל זה העניק לי את הכרטיס הישראלי לתחרות הקדם־אולימפית שנערכה באותו קיץ ביפן, שנה לפני מועד האולימפיאדה המקורית", הוא מסביר.
ביפן סיים במקום השמיני. "זה יפה, אבל שם רק השלישייה הראשונה קיבלה נקודות דירוג, כך שבסופו של דבר, זה לא עזר לי במאבק האולימפי הפנימי בישראל".
בסוף דצמבר 2019 נערכה אליפות העולם באיטליה, ושם סיים רק במקום ה־25. מי שהוביל את הישראלים באותה תחרות היה השייט תום ראובני, שסיים במקום השמיני. שחר צוברי סיים במקום ה־12.
התפנית הגדולה במאבקו של כהן על הכרטיס לטוקיו הגיעה לפני עשרה חודשים, באליפות העולם שנערכה באוסטרליה בפברואר, רגע לפני משבר הקורונה.
"שבועיים לפני התחרות עברתי ניתוח פיסורה (תיקון פצע בפי הטבעת; ע"נ). זה קרה לי בגלל הלחץ והעומס המנטלי. היו לי כאבי תופת, והייתי חייב ניתוח. מצד שני, לא רציתי להפסיד את התחרות החשובה באוסטרליה. אז בסיכומו של דבר, הגוף שלי לא היה במצב טוב, וברור שלא הגעתי לשם במצב אופטימלי. להפך".
שחר צוברי, שועל קרבות מנוסה ומצליח, סיים בתחרות במקום הרביעי, והרחק מאחוריו סיימו כהן (מקום 21) וראובני (10). בכך, למעשה, הבטיח לעצמו צוברי את הכרטיס הישראלי הנכסף לאולימפיאדת טוקיו.
כהן הבין שחלומו נגוז. אחרי שנתיים וחצי בבוגרים, אחרי אינסוף אימונים מפרכים ותחרויות, הפור האולימפי נפל - ולא לטובתו.
"כן, זאת היתה מכה. אבל חודש אחרי האליפות קרה לי נס משמיים. בגלל התפשטות הקורונה בעולם, היפנים החליטו לדחות את האולימפיאדה לקיץ הבא. קודם לקחו לי את החלום - ופתאום החזירו לי אותו. הרגשתי כאילו מישהו העניק לי בחזרה מתנה גדולה ויקרה ואמר לי: 'עכשיו קח אותה'.
"נכנסתי לאטרף של השקעה, פי אלף מהתפוקה הרגילה שלי. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני נותן להזדמנות לחמוק ממני שוב".
כהן המשיך לגלוש ולהתאמן, אבל במקביל המשיכו הצרות לתקוף אותו, ומכל כיוון. "חודשיים בערך אחרי אוסטרליה, שוב חזרה לי בעיית הפיסורה. הייתי בטוח שאחרי הניתוח זה נפתר, אבל לא. הרופאים רצו שאכנס שוב לניתוח, אבל הפעם החלטתי לסרב ולהתמקד בטיפולים אחרים.
"התחלתי לעשות מדיטציות בשיטת 'וים הוף' עם בחור מדהים מקיסריה בשם ארי גיטלבנד. זאת שיטה של נשימות ואמבטיות קרח. המוטו הוא 'זה שכואב לי לא אומר שאני סובל'. בחורף הנוכחי אנחנו מתכוונים לטפס את החרמון בבגד ים וכובע גרב.
"השיטה הזאת עוזרת לי להירגע ולהירפא. בנוסף, שיניתי את התזונה, ואני שותה שייק פירות קפואים בבוקר, עם אבקות חלבון טבעיות. אני ממעט באוכל מטוגן. הרגשתי שאני מתקדם ומצליח להתגבר על הבעיה הבריאותית בכוחות עצמי".
אבל אז, לפני ארבעה חודשים, קיבל מהלומה רגשית בלתי צפויה, כשבת זוגו נפרדה ממנו. "גם זאת היתה מכה עבורי. היא גולשת גלים בעצמה, בת 20, והיינו ביחד יותר משנה. הפרידה באה לי בהפתעה.
"שקעתי למקום נמוך. אבל כאמור, דווקא מהשפל עשיתי תהליך מדהים עם עצמי. אני אסיר תודה למקום שבו הייתי. הוא הצמיח אותי לעומק ולגובה פנימיים שלא הכרתי בעצמי בכלל. מתוך כל הצרות נולדתי מחדש, חזק יותר, נחוש ויציב הרבה יותר מבחינה מנטלית. לא הפסקתי לטרוף את האימונים. להשקיע את כל חיי במטרה הגדולה: אולימפיאדת טוקיו בקיץ הבא".
חמוש בגלשן ה"ניל פרייד" שלו, ומצויד באנרגיה בלתי נגמרת ובריכוז שיא, הסתער כהן על אליפות אירופה, שנערכה בשבוע שעבר בעיר וילאמורה שבפורטוגל.
"יצאתי מהלואו של חיי והרגשתי שאני מגיע לפורטוגל בהיי, במקום הכי גבוה. התמקדתי שם רק בשיוטים שלי. מהיום הראשון בתחרות עשיתי את המדיטציות שלי, שמתי אוזניות והייתי מפוקס רק בתחרות. לא שמעתי כלום ולא הייתי מרוכז בשום דבר אחר".
את היום הראשון באליפות סיים במקום הראשון, וכך את היום השני והשלישי. "יש שלושה שיוטים ביום, ובסוף כל יום בודקים את תוצאות כלל השיוטים, משקללים אותן עם תוצאות הימים הקודמים - וככה קובעים מי המוביל בפועל.
"פתאום התחלתי לקבל מבול של הודעות בווטסאפ, באינסטגרם ובפייסבוק, מאנשים שאני לא מכיר בכלל. הם כבר הכתירו אותי ואמרו לי 'כל הכבוד'. התחלתי להרגיש איך הלחץ עולה אצלי. למזלי, גם ביום הרביעי של השיוטים דורגתי במקום הראשון, ובעצם נשאר לי רק שיוט המדליות האחרון, ביום החמישי".
בבוקר שיוט המדליות השתיק את הנייד לגמרי. "די, לא יכולתי יותר. רציתי את השקט שלי. בשיוט הזה הגעתי למקום החמישי, אבל זה הספיק לי לזכייה בזהב, בזכות הדירוג המשוקלל שלי. לא האמנתי שזה אמיתי".
ועדיין, המאבק לא תם, ומגיע כעת לשלב ההכרעה הלוהט.
"שחר צוברי, שעדיין מוביל עלי בדירוג הפנימי שלנו לטוקיו, מאוד פרגן לי על הזכייה. הוא חגג איתי בסירה, וגם אחר כך. שחר הוא כמו אחי הגדול. אני מכיר מתיחויות שהיו בעבר בין גולשים מתחרים, עם חסימות בשיוטים מכריעים וכאלה, אבל אצלנו זה לא המקרה. להפך. שנינו חצינו את הפיניש והתחבקנו.
"ברור שהעפלה לטוקיו היא החלום שלי, והצלחה של שחר יכולה לקחת אותו ממני, אבל אנחנו יודעים לעשות הפרדה, ואני מאמין בלב שלם שהספורטיביות בינינו תישמר גם באליפות אירופה הבאה והמכריעה (במארס 2021, באותו מקום בפורטוגל; ע"נ), שאחריה נדע מי זכה סופית בכרטיס הישראלי לטוקיו, שחר או אני".
כהן מדבר בחום רב על מאמנו בנבחרת, גור שטיינברג, שהוביל את גל פרידמן למדליית ארד באולימפיאדת אטלנטה ב־1996, ולמדליית הזהב באולימפיאדת אתונה ב־2004 - הזהב האולימפי היחיד עד כה בספורט הישראלי. מדובר במאמן עיקש ודעתן, שעזב משרה של מהנדס במרכז הפיתוח של אינטל כדי לשקם את השיט הישראלי.
"גור הוא מאמן סופר־מקצועי. מחזיק את הנבחרת מצוין. יש לו השיטות שלו, ויש בינינו מחלוקות לפעמים, אבל בסופו של דבר, הוא מאוד עקבי והישגי. הוא המאמן שאומר כל הזמן: 'אני לא פה כדי לעזור לך להיכשל, אלא כדי לעזור לך להצליח'. כל זה גורם לכולנו ללכת אחריו ולהעריך אותו. הדרך של גור, והחתירה השיטתית שלו להישגים ולמדליות, הובילו אותי ואת הנבחרת לטופ העולמי".
את עוזר המאמן, שחף אמיר, מכיר כהן עוד מילדותו, כשזה שימש מאמנו האישי במועדון הגלישה. "שחף היה הכל בשבילי מגיל צעיר. ממש טיפח וגידל אותי בים. הוא היה איתי בכל הצמתים, המשברים וההצלחות. האמין בי ומכיר אותי הכי טוב בעולם. הוא כמובן היה איתנו עכשיו בפורטוגל".
גם למאמן הכושר האישי שלו, אייל פרקש, שומר כהן מילות תודה. "אייל לקח אותי לחדר הכושר ועבד איתי במסירות, עוד כשהייתי ילדון צנום וקטן. הוא חלק ממני, הרבה יותר ממאמן".
בעקבות הזכייה באליפות אירופה שודרג כהן לסגל הזהב של הוועד האולימפי בישראל, וכעת הוא יקבל מלגה חודשית קבועה בסך 8,500 שקלים לחודש מהקרן המשותפת של הוועד האולימפי ומשרד התרבות והספורט.
"אני זוכה לתמיכה מקצועית מלאה של היחידה לספורט הישגי, הזרוע המקצועית של הוועד האולימפי. זאת תמיכה שכוללת מעטפת מקצועית, רפואית ומנטלית. גם איגוד השיט, בראשות אלי צוקרמן וגילי אמיר, והמועדון שלי בשדות ים מעניקים לי תמיכה רבה".
ויש לו גם ספונסר מפתיע. "כשהגעתי לגיל 18 וחיפשתי ספונסר, קיבלתי יום אחד, כמו באגדות, טלפון מבנק הפועלים, שמאמץ גם את הוועד האולימפי. הודיעו לי שהחליטו לאמץ אותי. הייתי בהלם. וגם בתקופה שסברו שלא העפלתי לטוקיו, הם האריכו את החוזה איתי. זה ריגש אותי מאוד. הם מעניקים לי מדי חודש 5,000 שקלים, ולמעשה, עם הסיוע הכספי של הוועד האולימפי, אני מסודר היטב. כרגע יש לי ראש שקט להתרכז רק במים".
"הצעות מבחורות בפייסבוק"
את השבוע החולף ניצל לכמה ימים נדירים של חופש. "זה משוגע מה שקרה איתי בימים האחרונים. קיבלתי אינספור הצעות חברות בפייסבוק, גם מנשים שאני בכלל לא מכיר. הודעות בכל מדיה אפשרית. ואני חייב טיפה שקט. נפגשתי עם חברים ונשמתי קצת אוויר, ומבחינתי אני כבר מתכונן למטרה הגדולה שמצפה לי".
ומה תעשה מחר בבוקר, כאלוף אירופה?
"מה נראה לך?", הוא צוחק, "אהיה במים, מהבוקר עד אחרי הצהריים. צריך לרדת מהר מהאולימפוס. אני חוזר להתאמן, כי יש עוד עבודה קשה לפניי".
