אחרי שגם אני נדבקתי - האם הגיע סוף סוף אקורד הסיום?

יום אחד בשבוע שעבר ישבתי באולפן תוכנית הבוקר והנחיתי. פתאום התחלתי לרעוד מקור. ביקשתי לחמם מעט את האולפן. חיממו, ועדיין אני קופא. עד לסיום התוכנית כבר הגענו לטמפרטורה של סאונה בדובאי, ואני מרגיש במסע לקוטב הצפוני לבוש בבגד ים.

איכשהו הגעתי הביתה, רועד ורוטט. נכנסתי למיטה וצללתי לשינה של יומיים. רק בדיקה ביתית לקורונה העירה אותי, ואישרה את מה שכבר הנחתי - נפלתי באומיקרון. בתום יומיים של שינה רצופה קמתי חדש מהניילון, בריא ושמח, עבודה משולבת של החיסונים הטובים ושל נגיף שהחליט לפרוש בשיא. אולי.

האומיקרון הזה, אני מקווה ומעריך על סמך התייעצויות עם מומחים הגרים בראשי, הוא אקורד הסיום של הסיוט הזה שנקרא קורונה. הזן הנוכחי אמנם מדביק במבט, אבל פגיעתו קלה יחסית, בעיקר למחוסנים, כך שלקרוא לו קורונה זו פגיעה במוניטין של המפלצת, וגם בטראומה של כל מי שעבר את הזנים הקודמים. הווריאנט הנוכחי הוא כמו בכיר בצה"ל המטיל את חיתתו על אויבינו כשהוא במדים, ואז יוצא לאזרחות ומתחיל לפזר מהפה זבל פרוגרסיבי, עד שאומרים אויבינו: מזה פחדנו?

הלוואי שזה הסוף. הלוואי שהנגיף פשוט קיבל החלטה אבולוציונית (תמוהה מבחינתו) להדביק את כולם בנזלת ולמות. כמה נהדר יהיה לראות את מתחמי הבדיקות מקופלים, את המסיכות חוזרות למחסנים, את המתווים מבוטלים, את פרופ' ערן סגל שוקע בחזרה לאנונימיות, ואת העולם חוגג במסיבות המוניות לרגל סיום השנתיים הכי גרועות מאז תום מלחמת העולם. ונשיקות. הרבה נשיקות. גם לאנשים של שלום־שלום.

אם פתאום נצא מזה, ככה כמו שנכנסנו, אני קונה מתנות לכולם. אני גם מקווה שכל הנזקים הנוראיים שגרם הנגיף יהפכו בעצמם למתנות. אולי הנזק למערכת החינוך ולנפשות התלמידים עוד יתברר כמועיל, כי הדור הזה שאנחנו מגדלים, דור השפע שהקושי המרכזי שלו בחיים הוא למצוא ווייפיי, היה זקוק לטלטלה חזקה כדי לצמוח מחדש, כמו עצי הפרי בצפון, שצריכים כמה מכות קור רציניות כדי להניב פירות. מי ייתן שמבין השברים שאנחנו רואים כעת יקום דור צעיר יותר עמיד, שלמד שאי אפשר אף פעם לסמוך על ביטחון מדומה כי הכל יכול להתהפך בבת אחת, ומי שלא שומר על גמישות, פשוט נשבר.

שנייה, יש לי עדכון מחדר החדשות. זן חדש אותר באלבניה. הוא כבר כאן. יאללה, ברוך הבא. איזו אות אתה?

אברהם

כיוון שפרשתי מתוכנית הבוקר, ויש לי חודש עד שתתחיל התוכנית שלי בערב, חשבתי לטוס לחו"ל, משהו שלא עשיתי שנים. חשבתי לבקר באמירויות, שבהן לא הייתי מעולם, וגם מזג האוויר בהן מתאים לי יותר מהצינה האירופית של פברואר. אז חשבתי.

גם לחות'ים בתימן היו מחשבות, והן לא עלו בקנה אחד עם מחשבותיי. הם דווקא זממו לחסל את הכלכלה של דובאי ואבו דאבי. מובן שזאת לא מחשבה עצמאית שלהם, איראן עזרה להם להגות את התוכנית המקורית הזאת, ובכל מקרה, טילים התחילו לעוף במפרץ, ובכמה ימים הפכו האמירויות מאי של שפיות ושגשוג במזרח התיכון לעוד שדה מערכה בין הסונים לשיעים, במלחמה שנמשכת כבר 1,300 שנה.

עצוב לי על האמירויות. הן באמת חשבו שניתן לצאת ממעגל הדמים הערבי לחיים של כבוד, יצירה, פיתוח והשתלבות בעולם, אמנם לא באופן דמוקרטי ותוך רמיסת זכויותיהם של כל העבדים המודרניים החיים בארצם, אבל עדיין, יחסית למרחב שסביבם, הם הצליחו יפה. והנה באו הקניבלים השיעים ומושכים אותם בחזרה אל קדירת הדם המבעבעת מאז ולעולם.

מעניין מה יישאר מהסכמי אברהם. להערכתי, בגלל שבוושינגטון שולט עכשיו האפס המוחלט, לא תהיה להם ברירה אלא להתקפל בפני האיראנים ולוותר עלינו. מי שלא הספיק לנסוע כבר לא ייסע, כמו הטיולים ההם לפירמידות בתחילת שנות ה־80, שנעלמו מחיינו כפי שהופיעו.

כשאני מביט על המרחב הערבי מנקודת התצפית שלי על הירח, אני רואה רק מלחמות. לא משנה על מה. אם במקום שבו יש שני יהודים תמצאו שלוש דעות, במקום שבו יש שני ערבים תמצאו חמישה כלי נשק וטבח המוני. ככה זה. לא קשור לכיבוש, לנטיעות, לקיפוח, לאפרטהייד. זה פשוט ככה.

במשך שנים קנינו את הסיפור שזה בגלל ישראל, היהודים, הר הבית. בולשיט. הכל תירוצים. בין החות'ים מתימן לאמירויות אין אף יהודי ושום כיבוש ואפס אפליה. הם נלחמים כי זה מה שמלמדים אותם מגיל אפס. להרוג, להיהרג, להרוס, לחבל. זאת המוטיבציה הבסיסית של התרבות הזאת. תקראו לי גזען, אבל למזלי יש כבר קולות בעולם הערבי שאומרים בדיוק את זה. אחר כך הורגים אותם.

עד שהערבים לא יתקנו את עצמם, אין לנו מה לנסות לקחת אחריות על מצבם. זה רק מחליש אותנו מבפנים, ולא מקרב את השלום. בחלק הזה של העולם לא ייתכן שלום. אפשר רק לנצח או להפסיד. באיזה צד אנחנו רוצים להיות?

בוקר

זאת היתה שנתי האחרונה בתוכנית הבוקר, אחרי כמעט 19 שנים. קיבלתי החלטה קשה לעזוב את מפעל חיי הקטן וללכת להקים מפעל אחר כדי לשמור על עצמי.

היה עצוב לי לעזוב את מפעל חיי, 18 שנים תמימות ישבתי על הכיסא הכי טוב בעולם. עם מי לא דיברתי? במה לא התנסיתי ראשון? מה לא טעמתי? וואו. אני אסיר תודה על שנים של עניין מוחלט בעבודה, התמסרות, שמחה לקום בבוקר לאנשים מעניינים, מדהימים, מעצבנים, גם משעממים לפעמים, אבל לחוות את ישראל דרך השולחן שלי ושל היושבת לצידי.

ראינו את הכי יפה והכי מכוער, ממעשי חסד ותרומות איברים מאנשים חיים, עד חרמות והתנכלויות ותרמיות קשישים ומה לא. הרגשתי בר מזל לפגוש את החיים ככה במשך שלוש שעות וחצי, ולעיתים גם להשפיע עליהם. בכל פעם שהצלחנו להשפיע על המציאות לטובה, בירכתי השם בליבי שנתן לי עבודה כזאת, שאפשר להיות בה גם שליח של הטוב, ואפילו להזיז אנשים בביתם עם רוטינת ההתעמלות שלי.

השנה הבנתי שאני כבר לא צעיר, ושהגוף שלי צריך שינה. לקום כל בוקר ב־4:30 זה קשה. אחרי השיא של היום בתוכנית, יש גם יום שלם לנהל, וזה קורה תוך עייפות קשה, מטשטשת, נותנת עצות לא טובות להתנהגות ולדיבור, ועל פי כל המחקרים, גם מקצרת חיים. לא בא לי לקצר חיים. כמו שהפסקתי לעשן ואני בונה על יכולת שיקום הריאות, כך אני בונה על שיקום המוח התשוש שלי בזכות עוד שעת שינה ביום.

לכן, החלטתי שזאת תהיה שנת העייפות האחרונה שלי. בא לי לישון ב־2022, ואני מוכן להחליף את עבודתי כדי לשוב לחיים נורמליים. לראות הצגה, ללכת לסרט, לצאת למסעדה, לדבר עד אמצע הלילה.

אז אחרי 18 שנים ששידרתי יותר שעות מכל אדם אחר בישראל, שגרתי בתוך הטלוויזיה, אני נפרד מהחושך שלפני השחר, נפרד מפועלי הניקיון שאני רואה כל בוקר בדרך כשאני על האופניים, מהמשאית של החלב בפתח המכולת, מהרצים בבגדים הזוהרים בפארק, מהנהג של האוטובוס הראשון שיוצא מחניון האוטובוסים, מהשמש העולה. היינו משפחת המקדימים. נראה כמה זמן אחזיק בלעדיכם.

avrigilad@gmail.com