"סכנה לארכיאולוגיה בארץ"
בכנס ידיעת הארץ שנערך בירושלים בדצמבר 1950, והוקדש לנושא "הארכיאולוגיה בישראל - תמונת מצב", דיווח שר החינוך, דוד רמז, על ניסיונותיו לקדם את הענף. "בשבועות האחרונים ערכתי ביקורים במוסדות המדע הזרים השוכנים בירושלים, אלה שחפרו במשך עשרות שנים באתרים ארכיאולוגיים שונים בארץ", אמר. "שאלתי שם את הארכיאולוגים, מדוע הפסקתם את החפירות? ונאמר לי בזאת הלשון: 'בארץ שבה פועל פשוט מקבל שתי לירות וחצי בעבור שמונה שעות חפירה - לא ייתכנו חפירות ארכיאולוגיות'".
נציג ממחלקת הארכיאולוגיה של אוניברסיטת פנסילבניה, שנכח בכנס, אמר: "אנו אוהבים לחפור בשטח ישראל ועושים זאת שנים, אך עם הקמת המדינה והעלייה המטאורית בשכר עבודת הפועל - אנחנו מוצאים את עצמנו נדרשים לתקצב יום חפירה ארכיאולוגית בישראל בעלות של פי חמישה מיום עבודה זהה באתר ארכיאולוגי בעבר הירדן".
בפאנל מומחים שנערך בכנס, בהשתתפות ארכיאולוגים ישראלים וזרים, העלה אחד האורחים רעיון "לצמצם עלויות על ידי העסקת יושבי המעברות בחפירות ארכיאולוגיות, במחירים מופחתים". נציג מחלקת העתיקות, שמואל ייבין (לימים פרופסור באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל למדעי היהדות), הודיע בתגובה ש"בישראל לא ייתכן כדבר הזה". אותה תגובה בדיוק מסר ייבין להצעת ארכיאולוג אחר מחו"ל, שאמר ש"בעיית תקציב החפירות תוכל להיפתר אם הממשלה תסכים להקצות לארכיאולוגים חלק מהממצאים, ללא תמורה".
את הכנס חתם ח"כ יצחק בן־צבי (לימים נשיא המדינה השני), שעסק בין השאר בחקר הארכיאולוגיה. בן־צבי אמר ש"המדינה חייבת לסייע באמצעים פיננסיים למדע הארכיאולוגיה. רק כך נוכל לחזק את הקשר בין עבר והווה בחיינו על פני הארץ הזאת".
מרשות העתיקות נמסר השבוע שבישראל מתקיימות בכל שנה 350 חפירות ארכיאולוגיות, "שהן אחוז אחד מסך 35 אלף האתרים הארכיאולוגיים בארץ שעדיין לא נחקרו".
נלחמים לשיפור תנאים: שביתה במפעל מתכת מרכזי
"מגן צ'טווד" היה אחד ממפעלי המתכת הגדולים בישראל בתקופה שלפני הקמת המדינה ואחריה. בחור דתי בשם יעקב גולדמן הציע למכירה, כבר בגיל 20, את הכספת הראשונה שייצר, ובהמשך הקים חברה בשם "מגן גולדמן", שהתפתחה במהירות והעסיקה באמצע שנות ה־40 כ־250 פועלים.
ב־1946 נכנסה "מגן גולדמן" לשותפות עם חברת הכספות הגדולה בבריטניה, צ'טווד. החברה המשותפת, "מגן צ'טווד", הרחיבה את המפעל בקריית אריה שבפתח תקווה והוסיפה לקו ייצור הכספות גם קו לייצור שלדות אוטובוסים.
"מגן צ'טווד" שרדה שבע שנים בלבד, כשלאורכן התרבו הסכסוכים בין בעלי החברה לבין ועד העובדים הדומיננטי, שנתמך על ידי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ועיתונה, "קול העם", במאבק מתמשך שהפך לאבן בוחן בהתפתחות יחסי עובד ומעביד במפעלי התעשייה של ישראל הצעירה.
ועד הפועלים ב"מגן צ'טווד", בעידודו הנלהב של מנהיג מק"י, מאיר וילנר, העלה ללא הרף דרישות שכר ותנאים, שלוו בהשבתות חוזרות ונשנות של המפעל. בדצמבר 1950 הודיעו הבעלים לוועד על כוונתם לקזז משכר הפועלים את ימי השביתה שיתקיימו במפעל. בתגובה פרצה למחרת שביתה נוספת, שנמשכה שבועות אחדים.
ב־1953 מכרה "מגן צ'טווד" לקואופרטיב "מרכבים" את החטיבה לייצור שלדות אוטובוסים. המייסד, יעקב גולדמן, רכש משותפיו את חטיבת הקופות והכספות והפך אותה לחברה בשם "מגן גולדמן", הפועלת עד היום ונחשבת למובילה עולמית בתחומה.
הצלחה לתערוכה "בהתנדב עם"
ב־10 בדצמבר 1950 ננעלה בתל אביב תערוכת "בהתנדב עם", שהציגה את מפעל ההתנדבות ביישוב העברי בשנים 1950-1942.
התערוכה, שנפתחה ב־7 באוקטובר, כמה ימים לפני ראש השנה תשי"א, הוצגה בבניין הכנסת הראשונה וסביבותיו, על חוף הים בתל אביב, במקום ששימש בעבר את קולנוע "קסם" (כיום מגדל האופרה).
במקור אמורה היתה תערוכת "בהתנדב עם" להימשך על פני חודש אחד, אולם העניין הרב שעוררה בקרב הציבור הכללי הביא להארכתה פעמיים. בחול המועד סוכות גרם הדוחק העצום להתעלפויות של כמה מבקרים, והמארגנים נאלצו להגביל בשעות את הזרם הבלתי פוסק של אזרחים מכל רחבי הארץ, ובכל הגילים, שהגיעו למקום.
בתערוכה הוצגו שלל מפעלי ההתנדבות השונים שליוו את היישוב בארץ ישראל ובמדינה העצמאית הצעירה. המיצגים העלו על נס את התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, את מתנדבי ההתיישבות בנגב ובגליל, את ההתנדבות לנוטרות ולחיל היישובים היהודי, וכן את ההתנדבות לפלמ"ח, למפעל ההעפלה, לקליטת העלייה וללימוד השפה העברית בקרב העולים.
"פריצה מדעית" בחנוכה
בוועידה הארצית של איגוד הכימאים בישראל, שנערכה בשבוע החנוכה בדצמבר 1950, דיווח מנהל "המועצה המדעית לישראל", הפיזיקאי פרופ' שמואל סמבורסקי (לימים חתן פרס ישראל ב־1968), ש"כאילו היה זה במיוחד לכבוד חג האורים, אבקש ליידע את הציבור הנכבד שבישראל מתקיימים זה כמה חודשים ניסיונות לרתום את אור השמש לצורכי הפקת אנרגיה, באמצעות תחנת כוח העושה שימוש בשינויי טמפרטורה ולחץ במימי בריכות המלאות במי ים המלח".
הניסויים נכשלו בסופו של דבר וטכנולוגיית "בריכות השמש" נזנחה, עד שחודשה ושוכללה בשנת 1984 על ידי חברת "אורמת".
פנסי הרחוב מפריעים
באמצע דצמבר 1950 שלח אזרח בשם נורדי הופמן מכתב תלונה לעיריית חיפה, שבו כתב ש"האור החזק והמסנוור הבוקע מפנסי הרחוב חודר לבתי האנשים העייפים מעמל יומם ומטריד את שנתם".
העירייה השיבה: "לפנסי הרחוב בעירנו יש מנסרה מיוחדת האמורה לכוון את האור כלפי מטה, אך לצערנו, מנסרה זאת נשברה במהלך השנים בחלק גדול מהפנסים, ואין להשיג דומה לה בארץ. כל פניותינו לרשויות בבקשה להקצות לנו מטבע זר ורישיון לייבא מנסרות אלה לא נענו עד כה".
לוותר על הנרות בחג?
בימי חנוכה תשי"א נערך דיון בבית הכנסת "ישורון" שבירושלים בשאלה אם אפשר לוותר על הדלקת נרות החנוכייה, שכן מדי שנה מתרחשות שריפות כשחנוכייה בוערת נופלת או מתהפכת. במהלך הדיון אוזכר האיסור לתקוע נר דולק בראש דגל שמחת תורה בזמן ההקפות, מחשש לשריפות. בסיכום נאמר ש"ללא נר, עדיין אפשר לקיים את מנהג הקפות שמחת תורה, אך חג החנוכה ייצא חסר ללא מראה הנרות הדולקים בחנוכייה".
הנעלמים / עבודה ומלאכה
"לוקש"
בזמנים שעברו, לפני שהתלוש הממוחשב נכנס לחיינו, הגיע תלוש השכר החודשי ברצועת נייר ארוכה וצרה, שכונתה בשם "לוקש" (מיידיש - אטרייה), ועליה היתה רושמת מנהלת החשבונות, בכתב לא ברור בדרך כלל, אינספור פרטים בתוך קוביות קטנות שעיטרו את הלוקש לכל אורכו. נוסף על שם העובד וגובה השכר, פורטו בלוקש כל ההורדות, כדברי מערכון של הגשש: "מס הכנסה, ביטוח לאומי, מלווה חובה, מלווה מרצון - ומלווה בששון".
הצרכנייה / פריטים מאז
ספר זיכרונות
ספר בכריכה קשה שהכיל דפים לבנים וריקים, שעליהם שרבטו חברים ובני משפחה מילים אישיות לבעל הספר ("זיכרונות"), במועדים חגיגיים דוגמת יום הולדת או סיום בית ספר. זיכרון, לדוגמה: "מה אכתוב לך לא אדע, שיר סיפור או אגדה, לכן אכתוב רק שתי מילים - יברכך האלוהים". היו כאלה שקיפלו את פינת הדף למשולש קטן, ובקפל הנייר רשמו "סוד כמוס לפרה ולסוס" או "כל הפותח - כלב נובח".
תעשיית התרופות במשבר
ב־11 בדצמבר 1950 העביר "איגוד התעשיות הפרמצבטיות" מכתב לשר הבריאות, חיים משה שפירא, ובו דרישה "להתערב במצב הקשה שאליו נקלעה תעשיית הרפואות, הסובלת ממחסור כבד בחומרי גלם". בד בבד הודיע מפעל הזכוכית "פניציה" ש"כל התוצרת לשנת 1951 נמכרה, ובקבוקוני זכוכית לתרופות יהיו במלאי רק מאמצע 1952". איגוד בתי המרקחת מסר ש"הדרישה לתרופות עלתה השנה פי שניים בהשוואה לשנה הקודמת, אך האספקה נחתכה בחצי". מלשכת השר דווח ש"בימים הקרובים יתקיים מפגש בין שרי הבריאות, התעשייה והאוצר, למציאת פתרונות למצוקה הפרמצבטית". בצילום: רוקחת בבית מרקחת בכפר סבא, אמצע שנות ה־40
מודעות שהיו
