בשנתיים האחרונות רושמת המוזיקה הישראלית ציון דרך מעניין: בזה אחר זה מגיעים מוזיקאים אהובים, נפילים שעליהם גדלנו, לגיל 70. שלמה ארצי, יהודה פוליקר, מתי כספי, שלמה גרוניך, גידי גוב, שם טוב לוי, דני סנדרסון, יצחק קלפטר, אלון אולארצ'יק, ריקי גל, שלומית אהרון - והרשימה חלקית.
בשבוע שעבר הצטרף למועדון ה־70 גם שלמה יידוב. "הגעתי לגיל 70 תיק־תק", אומר היוצר המוערך, שבמשך חמישה עשורים עמד בכמה מהצמתים המעניינים ביותר ברוק ובפופ המקומיים. "יש רגעים שזה נראה לי נורא מהר. 70? המספר הזה לא עושה לי משהו דרמטי משנה חיים. זה נראה לי משהו טכני, שקבעו שהגיל הזה 'מופלג'. ברוחי אני מרגיש צעיר".
אנחנו נפגשים בדירה במרכז תל אביב שבה הוא גר עם רעייתו אליאנה, מבעלי החנות והוצאת הספרים "תולעת ספרים". פרט לבלורית הלבנה שעל ראשו, יידוב נשאר רזה ושמור, עם השפם הנצחי שמלווה אותו כבר עשרות שנים, כיאה לגבר לטיני נאה. בקול נמוך, כמעט בס, שונה כל כך מהקול הגבוה שבו הוא שר בחלק משיריו, הוא מציע קפה ומתיישב בחדר העבודה, בין הגיטרה האקוסטית המיתולוגית למחשב.
איך הבריאות בימים אלה?
"אני משתדל לשמור על עצמי בפעילות גופנית, שאני מאוד נהנה ממנה. בקיץ אני כל יום בים, שוחה חצי שעה בעומק, נוסע לשם הלוך וחזור באופניים. בחורף אני עושה הליכות".
והסיגריות?
"התחלתי לעשן בגיל 16, בתקופת הדיסקוטקים, ואף פעם לא רציתי מספיק חזק להפסיק. כיום אני מעשן חמש סיגריות ביום. מתחיל סיגריה, לוקח שלוש־ארבע שאכטות, מכבה, ואחר כך מדליק מחדש. בעבר הייתי מעשן קופסה וחצי ליום, אבל עם השנים הפחתתי, כי הרגשתי שזה טוב יותר לגוף שלי, והנשימה שלי טובה יותר".
בעבר נודעת כבליין ברים.
"היתה לי תקופה של בילויים ליליים, לא מוגזמת ולא היסטרית. היה לי כיף בתוך חבורה של גברים נשואים. היינו נוסעים לשטוף קצת את העיניים ולשתות משהו, להעביר ערב של חברים".
היום הוא סבא גאה לשלושה נכדים. מבנו יונתן (39), שעובד בהייטק, יש לו את נור (בת 6) ועירא (בן 9 חודשים), ומבתו שירה (34), שמייחדת את זמנה לגידול בנה, יש לו את ניקו (בן שנה).
"הנכדים עזרו לנו לעבור את התקופה הזאת, של הקורונה", הוא מספר. "הסרטונים שלהם, התמונות, השיחות איתם בזום, המפגשים איתם כשהיה מותר להיפגש. כסבא, בשונה מהורה, אתה מרוויח רק את ההנאות מהנכדים, וזה פשוט מקסים. וגם מדהים לעקוב אחרי השינויים וקצב הגדילה שלהם. לראות את היצירה של אדם קטן, צעיר, שבכל יום סופג מידע חדש, מאמץ אותו ומעבד".
איזה מין סבא אתה?
"אני אוהב מאוד לשחק עם הנכדים. דרך המשחקים אני מגלה דברים חדשים ונפלאים עליהם. יש להם כושר ספיגה אימתני. המוחות הקטנים שלהם קולטים ומפנימים המון. זה נפלא בעיניי, כמה ילד קטן יכול ללמוד".
יידוב, סוג של אאוטסיידר נצחי, מרגיש כעת, בדרכו הצנועה, חלק מהדור שעיצב את הפסקול הלאומי לשנים רבות קדימה. בשנות ה־70 הוא היה חבר בהרכבים המיתולוגיים קצת אחרת וצליל מכוון, ובמהלך הקריירה העשירה ניפק שורה של קלאסיקות שמככבות בכל רצועת שידור של נוסטלגיה ישראלית: "ימים לבנים", "שיר בין ערביים", "ילדי הירח", "חולם בספרדית", "ערב כחול עמוק" (שהלחין לריטה), "חלק ממני", "שיר אהבה (ראיתי את פנייך)" ו"עכשיו הזמן".
"חלק גדול מהשירים האלה התבשל לאורך השנים על אש מאוד קטנה", הוא מדגיש. "לא היו לי ציפיות מהם. הם פשוט התממשו עם השנים".
קשה לדמיין את המוזיקה הישראלית בלי התרומה שהבאת, לצד האחרים.
"בשנות ה־70 היה מין שיא של מוזיקאים צעירים מוכשרים, שונים זה מזה, בכל מיני ז'אנרים, והמוזיקה שלהם הטביעה את חותמה עד עצם היום הזה. אני מרגיש חלק מהקבוצה הזאת, שפרצה בעקבות הרוקנרול בחו"ל בסיקסטיז.
"כעולה חדש שהגיע ב־1964 מארגנטינה, אני שמח שהצלחתי להתחבר לישראליות דרך המוזיקה. אני מבסוט מהמקום שאני נמצא בו. אף פעם לא השוויתי את עצמי לאחרים, וזה לא מעסיק אותי לדרג מקומות".
לא חלמת להגיע לקהל גדול יותר?
"אני מרוצה מאוד מכמות הקהל שהגעתי אליה, למרות שזה קורץ מאוד להגיע לקהלים גדולים יותר. אני לא אחד שמשתמש במרפקים, זה האופי שלי. אני לא יודע לדחוף את עצמי. אני גם לא בנוי למדורי רכילות. כשאני מסתכל אחורה, אני אומר 'אחלה'. עשיתי כמיטב יכולתי.
"אני שמח שעד היום אנשים מגיבים לשירים שלי ומתרגשים מהם. אני עדיין מופיע, וקהל בא לראות אותי. גם במופעי סולו שלי, גם עם ההרכב שלי, וגם עם 'קצת אחרת', לצד שלמה גרוניך ושם טוב לוי, שהם מוזיקאים מצוינים, וההופעה מבוקשת. מאז שהתאחדנו על הבמה הופענו כמעט שנתיים, עד שהקורונה עצרה אותנו. ההופעה האחרונה שלנו היתה באמצע מארס בירושלים".
גרוניך ושם טוב הם מוזיקאים גדולים. ואתה?
"אני לא אעיד על עיסתי. כמוזיקאי, הצורך ליצור מניע אותי. כמו מסי, שחוזר למלון ומשחק כדורגל גם בפלייסטיישן כי זה העולם שלו, ככה גם המוזיקאי. אתה יושב בד' אמותיך, עם הגיטרה, ויוצר מנגינה, מקווה שמה שהשקעת בו יעבור למישהו אחר וירגש אותו. זה נותן לי מוטיבציה לקום בבוקר ולנגן".
בישראל יש נטייה לשכוח מהר. מייד שואלים לאן נעלמת.
"זה ידוע. כשאתה מוציא שיר או אלבום, יש המון יחסי ציבור, אתה מתארח בטלוויזיה וברדיו וכותבים עליך בעיתונים. ואז מישהו עוצר אותך ברחוב ואומר לך, 'שלמה, אוהבים אותך, לאן נעלמת?' כולם עוברים את זה".
לשיא הצלחתו כאמן סולו הגיע יידוב באלבום "חולם בספרדית", שיצא ב־1988 ונמכר בכ־40 אלף עותקים. בשנות ה־90 היה אורח קבוע בהופעותיה של הזמרת הארגנטינאית המנוחה מרסדס סוסה בישראל ותרגם עבורה לספרדית את "ימים לבנים" ו"כמו אדם".
אבל מתברר שהניינטיז היו גם עשור בעייתי עבורו. "היתה לי תקופה של כמה שנים קצת דלות", הוא מודה. "לשירים חדשים שלי היה פחות סיכוי לעבור את המחסום של הרדיו. גלגלצ, למשל. הייתי רואה את זה בנתוני ההשמעות בדו"חות של אקו"ם. היו שנים יבשות, אבל זה המקצוע. יש גלים כאלה, וצריך להיות מספיק חזק כדי לעבור אותם".
חווית קשיי פרנסה?
"בתקופה היבשה לימדתי מוזיקה במשך 13 שנה בבית הספר 'הד'. לימדתי הלחנת שירים, אנסמבלים וקצת נגינה בגיטרה. היו לי תלמידים מוכשרים, שעם חלקם אני בקשר עד היום. עשיתי את זה מכורח כלכלי ועשיתי את זה טוב".
אפיק פרנסה נוסף הוא מצא אז בהלחנה לתוכניות ילדים בטלוויזיה. "עבדתי הרבה שנים בחינוכית ויצרתי מוזיקה ושירים ל'רחוב סומסום' ול'בלי סודות'. השקעתי המון שעות במוזיקה הזאת, והכל הוקלט בתנאי לחץ אדירים. היום אני שומע את זה ואומר לעצמי, וואלה. בהופעות שלי, בשביל הדאחקה, אני שר עם הקהל את שיר הנושא של 'בלי סודות' ואת שיר האל"ף־בי"ת. מי שגדלו על התוכנית הזאת נכנסים מייד לאטרף".
אני שואל אותו מה הוא חושב על עצמו כגיטריסט, ובתגובה הוא צוחק. "אני עושה כמיטב יכולתי, מנגן לא רע", אומר מי שניגן באלבום "סע לאט" של אריק איינשטיין ב־1974, למד ג'אז ונחשב לאחד הגיטריסטים האקוסטיים המוכשרים שפעלו בנוף המקומי.
אתה כל הזמן מצטנע. איפה האגו שלך?
"ברור שכדי להופיע על במה, באיזשהו מקום צריך להיות לך עיוות במוח שאומר לך שאתה הכי טוב בעולם, כי רק עם ביטחון תצליח להגיע לקהל. אני עולה לבמה בביטחון ועדיין מתרגש מכל הופעה. את הקלאסיקות שלי שרתי אלפי פעמים, ובכל פעם שאני שר אותן, למשל את 'ימים לבנים', אני עדיין מתרגש לשיר. לאה גולדברג כתבה על הבדידות שלה בעולם, היא חיה ללא זוגיות וילדים".
אתה מתחבר לבדידות?
"יש לי את הפינה בנפש של הבדידות שלי, ויצאו ממנה גם דברים טובים. אני נוטה לכתוב את השירים יותר ממצבים כאלה מאשר ממצבים אופטימיים, למרות שהיו לי גם שירים מרימים כמו 'שיר ברים' ו'חולם בספרדית'".
מתי הרגשת בודד?
"לפני 40 שנה, כשנסעתי לארה"ב ללמוד מוזיקה. הרגשתי שם שזה לא המקום שלי. לא אהבתי את האווירה, וגם לא היו לי חברים, חוץ מיוני רכטר, שגם הוא למד שם מוזיקה והייתי פוגש אותו מדי פעם.
"באמריקה ראיתי את הפערים בין עושר לעוני, בין אנשים בלימוזינות לבין העובדים הפשוטים שנוסעים עייפים ברכבת התחתית. כמה שנים אחר כך כתבתי לאלבום 'חולם בספרדית' את 'טנגו בלאגן', שהוא שיר מחאה חברתי ופוליטי על שחיתות. אני שר שם בין היתר: 'כמו שהפוליטיקאי בלגנוב הוא המומחה, גם הערס לא מעסיק ואפילו הרוצח, הוא היום עוסק מורשה".
ואצלנו, בישראל של היום?
"מפריעים לי מאוד הרבה דברים במדינה. אני חושב שהמשבר גדול מאוד, מעבר לקורונה. יש פה בעיה אקוטית של נטייה לשלטון אוטוריטרי. עולות לי תמונות של החונטה בארגנטינה ובצ'ילה, וממש מחריד אותי לחשוב על אופציות כאלה. לצערי, זה מוביל לשם.
"יש פה הסתה והתססה כלפי ציבורים שלמים של אנשים טובים שבנו את הארץ, ומתייחסים אליהם בצורה פוגענית רק כי הם חושבים אחרת ממפלגת השלטון. כשההסתה באה מלמעלה, מגבוה, זה מאוד־מאוד מדאיג".
גם היחס לאמנים ותיקים מפריע לו. "אני לא, אבל יש אמנים שנקלעו לקשיים. זה תלוי איך כל אחד התנהל בחיים. יש כאלה שהציבור הפסיק להתעניין בהם, ויש שזה האופי שלהם, הפסיקו להופיע כי הרגישו לא בטוחים. המדינה צריכה לעזור להם".
הוא פרץ לתודעה באמצע שנות ה־70, בשלישיית קצת אחרת, עם גרוניך ולוי, שהוציאה בלדות דוגמת "שיר בין ערביים" ו"הנסיך הקטן", אבל הקליטה גם אוונגרד ורוק מתקדם. "לא היינו הצלחה גדולה", הוא מודה. "היו באים לראות אותנו 50 איש במועדון 'צוותא', ורובם היו אותם אנשים שחזרו כל שבוע".
עוד לפני כן, ב־1972, במסגרת שירותו הצבאי בצוות הווי סיני (עם מושונוב), שר והקליט שירי רוקנרול כמו "לבד", "היה לי לילה" ו"איש ואישה", בעיבודים מורכבים שיצר גרוניך, שנחשבו למתקדמים מאוד לתקופה.
"השירים הופיעו באלבום משותף שלנו עם צוות הווי הנדסה קרבית, שיצא ב־1972 ונקרא 'חולטורה / בואו נבנה לנו גשר'. תקליט מטורף למי שמכיר אותו, שזה מעט אנשים. לא מובן בכלל איך נתנו לנו להקליט. אני נמשכתי לסוג המוזיקה הזה, לדברים האחרים".
בקצת אחרת היית עם גרוניך, ובצליל מכוון עם קלפטר, שני טיפוסים מורכבים, בלשון המעטה.
"הם היו מה שהם היו, ואני הייתי מה שהייתי. לפעמים השוני בין אנשים מוביל לקונפליקטים, לבעיות בלהקות, לעימותים, לנתקים. אבל כיום אני בקשר עם החברים מפעם, לוי, גרוניך, קלפטר, רכטר. אנחנו מדברים על מוזיקה, על החיים, על הקורונה, כמו שחברים מדברים".
לדעתך, יש לנו "מוזיקת עם" ישראלית?
"את זה עוד מוקדם לקבוע, כי כור ההיתוך שלנו עדיין לא נגמר. לי נראה שזה הולך לכיוון של מוזיקה מזרחית. פעם החשיבו את 'הבה נגילה' לפולקלור, היום אנחנו אחרי המהפכה של המזרחית. יש לה את ערוצי התקשורת שלה, האנשים נוהרים אליה יותר ויותר, וזה הכיוון. כשאייל גולן, שהוא זמר נהדר, מוציא סינגל או ציוץ, יש לזה מיליוני צפיות".
אתה מתחבר למוזיקה המזרחית?
"אני לא פוסל שום מוזיקה. גם במזרחית יש גוונים. אייל גולן ושלמה בר זה לא אותו דבר. אני אוהב את הדברים המורכבים - וגם דברים פשוטים".
הוא נולד בינואר 1951 בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, בשם סאול דוד שלמה ידוב. בן שני ליוסף, נגר שאיבד את רוב משפחתו בשואה, ולשפרה, גננת. אחיו היחיד משה, המבוגר ממנו בשנה, הוא איש אקדמיה באוניברסיטה העברית. "קראו לי שאול דוד שלמה, על שם שלושת המלכים הגדולים בתנ"ך. לך תבין את הראש שלהם", הוא מחייך. "בסוף דבק בי השם שלוימ'ה, ועד היום אני לא יודע למה דווקא הוא".
בבגרותו הוסיף יו"ד לשם המשפחה והפך לשלמה יידוב, "אבל עד היום אני יכול לחתום את החתימה שלי בספרדית, לכתוב 'סאול דוד ידוב', וזה ייצא לי בדיוק כמו בילדות. היד זוכרת את התנועה, זה לא ייאמן".
למרות שמשפחתו חיה בצמצום רב, כשהיה בן 9 קנתה לו אמו גיטרה. "זה היה רגע מכונן ששינה את חיי. אני לא חושב שהוריי שמחו כשבחרתי להיות מוזיקאי, אבל אמא שלי קלטה את הזיק, את הנטייה שלי. רק בהמשך, בארץ, כשהשם שלי התחיל להתפרסם ולהופיע בעיתונים, הם היו מאוד גאים בי. היו אוספים ידיעות, תמונות וכתבות עלי".
כשהיה בן 13 עלתה המשפחה לישראל והשתקעה בירושלים. הוא זוכר ימי קליטה קשים בארץ, כילד שהתלבש שונה משאר חבריו בבית ספר ונאלץ לצלוח את מכשולי השפה והמבטא. כיום, אגב, העברית שלו עשירה ומלאה בביטויים שכבר כמעט לא שומעים בשפה המדוברת, דוגמת "אבד עליו הכלח" ו"ד' אמות".
"אני מזל גדי, ואומרים שהגדיים עקשנים מאוד", הוא מסביר. "אני התעקשתי ללמוד עברית, כי ידעתי שזה יהיה המפתח שלי להשתלב בחברת הילדים. זה לא היה קל. הייתי צריך לשרוד חברתית והרגשתי בדידות. למזלי, אחי היה איתי.
"כעולה חדש לבשתי ז'קט עם משבצות ומכנסיים מתרחבים, נראיתי שונה מכולם. בכיתה הרגשתי זר. אבל לאט־לאט התחלתי להידמות לצברים ולהכיר את החבר'ה בשכונה, שהיתה ערבוב של כל העדות. גם הגיטרה שלי עזרה לי מאוד להיקלט. לישראלי הפכתי בתהליך של אוסמוזה, לאט־לאט".
בגיל 15 הקים עם אחיו להקת רוק, שהופיעה בדיסקוטקים של ירושלים וניגנה להיטים של הביטלס ושל סיימון וגרפונקל. "בכל שבוע התפרסמו בעיתון 'לאשה' מילים של להיט לועזי, אז הייתי גוזר ושומר, וככה יצרתי לעצמי שירון שלמדתי להופעות.
"בכלל, היה כיף בסיקסטיז. המוזיקה, האווירה, האופטימיות, התקוות של ההיפים, כמו בשיר שלי ושל אהוד מנור, 'ילדי הירח'. היינו יוצאים לבלות אז עם תיירות במועדונים, והלך לנו בסדר איתן. אבא שלי היה אומר לי: 'שלוימ'ה, שלא תשתה חשיש'. ממש במילים אלה".
לדבריו, הוא ויתר בתחילת הקריירה במודע על המוזיקה הארגנטינאית, שעליה גדל. "היתה לי הדחקה של איזו פינה, בלי השפה שנולדתי בה, כדי ללכת לאפשרויות אחרות, להרגיש יותר מכאן. מאז אני כמובן הרבה יותר ישראלי, אבל עד היום ארגנטינה השאירה בי חותם עמוק".
למשל?
"אני ארגנטינאי בצורך שלי להתלבש מדי פעם יפה, לא טי־שירט או חולצה מהודו. להתלבש באלגנטיות. בעבר גם הייתי אוהב לאכול אסאדו אורגינל מבשר משובח, שחברים שלי, גם הם יוצאי ארגנטינה, היו עושים על האש כמו שצריך. מאוד נהניתי מזה. בשנים האחרונות הפחתתי, כי הגוף שלי פחות אוהב כמויות כאלה של בשר".
המבטא נשאר לך.
"אחרי הצבא ניסיתי לאמץ דיבור צברי, עם רי"ש ישראלית, אבל זה נשמע לי מגוחך ומלאכותי ולא אני, אז ויתרתי. הרגשתי שאשרוד עם המבטא. כשאני שר לא מרגישים, כי למדתי בלהקה הצבאית לשיר בדיקציה מדויקת. בשנים האחרונות אני קצת פחות מקפיד, אבל זה עדיין נשמע טוב. אני מרגיש נוח עם המבטא שלי, זה לא שאנשים צוחקים עליו".
ב־1991, בגיל 40, חזר לראשונה לארגנטינה. "הסתובבתי לבד בבואנוס איירס. יש לעיר תדמית של מקום אלים, וקצת חששתי. כשהגעתי, זכרתי את כל תחנות האוטובוס מילדותי. הלכתי לראות את הבית שבו גדלתי ואת שני בתי הספר שבהם למדתי - היהודי והממלכתי. את השיר 'חלק ממני' כתבתי על המסע ההוא.
"בית הספר הממלכתי היה ממוקם, אגב, מול האצטדיון של ארחנטינוס ג'וניורס, קבוצת האם של דייגו מראדונה, איפה שאוהדים היו משתוללים על טריבונות העץ - שגם קרסו ופצעו אנשים. היה שמח שם. אני עצמי הייתי אוהד של ריבר פלייט, אהבתי לראות את קאריסו עומד בשער ואת אונגה".
לארגנטינה לא חזר מאז, אבל נשאר עדיין חובב כדורגל. "בזמן האחרון יש לי פחות סבלנות לצפות במשחק שלם, אז אני מזפזפ בין משחקים. אני אוהד את ברצלונה, כמובן, עם מסי. השנה הם על הפנים, התחילו רע מאוד. מסי קצת באטרף בראש. אני דואג לו, כי לדעתי אם הוא לא ישחק כדורגל הוא יהיה אבוד".
איך הגבת לשמע הידיעה על מותו של מראדונה?
"קצת בכיתי. לא המון דמעות, אבל בכיתי. הוא היה דמות מיוחדת מאוד, פרחח מהשכונה שעשה את זה בגדול".
בימים אלה יידוב עובד על אלבום חדש, שצפוי לצאת לאור אחרי הקורונה, כשעולם התרבות יחזור סוף־סוף לפעילות. זה יהיה האלבום העשירי שלו, אחרי שעד היום הוציא שבעה אלבומי סולו, אחד מהם אינסטרומנטלי, ועוד שני אלבומים עם ההרכבים שבהם היה חבר. לא תנובה גדולה למוזיקאי בקליבר שלו.
"זה הקצב שלי", הוא מסביר. "קיבלתי תגובות מרגשות ומחממות לב על האלבום האינסטרומנטלי 'מתוך השקט', שהקלטתי ב־2010 עם הבסיסט אלי מגן. אני רוצה לעשות עוד תקליט אינסטרומנטלי, ויש לי שירים וטקסטים נוספים שאני כותב.
"באלבום החדש, שכבר כמעט לגמרי מוכן, יש לי שיר שכנראה ייקרא 'יד הגורל'. אני עוד לא סגור על השם. השיר מדבר על הצמתים בחיים שבהם אתה מחליט לכאן או לכאן, ואז, בדיעבד, אתה שואל את עצמך מה הביא אותי להחליט באותו רגע, וקשה לך מאוד לשחזר את הנסיבות של מהלך החיים שלך".
שיר שהוא עליך?
"יש דברים שאני מתחרט עליהם, החלטות שקיבלתי, אבל אני מעדיף לא לפרט".
בחודשי הקורונה הופעת? אמנים רבים עברו להופעות אינטימיות בחצרות ובסלונים פרטיים.
"בקיץ נתתי הופעות קטנות על גגות, בבתים של אנשים. אתה חושש להידבק ומשתדל להישאר עם מסיכה, אבל באים להצטלם איתך. היתה לי הופעה בכפר סבא מול 200 איש, שבה הקהל ישב מולי בקפסולות, במרחק 20 מטר מהבמה, עם מסיכות. כאילו אני בסרט עתידני - שהוא המציאות. זה מוזר מאוד.
"וכל הזמן מבלבלים אותנו עם נתונים, עד שאתה כבר לא יודע מה חשוב. התמותה? ההדבקה? הבדיקות הסרולוגיות? הבדיקות האפידמיולוגיות? עכשיו זה משחק פוקר - המוטציות נגד החיסונים".
אתה העיקר מחוסן?
"כן. בתחילת השבוע קיבלתי את החיסון השני. אני מחכה כמו כולם שהכל ייפתח.
"אני לא מתכוון בגיל 70 ללכת לשבת עם זקנים. אני רוצה להופיע כמה שיותר שנים, עד שהאצבעות שלי לא יוכלו לנגן וכבר לא ייצא לי קול מהפה. המוזיקה היא כמו דת - אם אתה מתמסר אליה באהבה, היא שומרת אותך צעיר".