הנערים הבוגרים בפנימיית "רבדים" הירושלמית מתקבצים סביב סגן מנהלת הפנימייה, נתן גולימה. הם מביטים בו בהערצה גלויה. כמעט באהבה. גולימה מדבר בקול שקט, בגובה העיניים, מבקש מהנערים שיסדרו את חדריהם, מתדרך אותם על המשך סדר היום בפנימייה. בתום השיחה הוא מתרווח במשרדו הצנוע ומחייך בשביעות רצון.
מסלול חיים לא קל עבר גולימה עד שזכה להגיע למקום הזה. נערי הפנימייה, שרואים בו דמות אבהית, מכירים היטב את עברו המאתגר: במשך שבע שנים, חמישית מחייו, היה מכור כבד לשתיית אלכוהול. עכשיו, אחרי שנגמל והשתקם, הוא נרתם לעמוד לצידם במסע שהם עוברים בדרך לחיים בוגרים ומלאים.
הצעיר שחיסל בקבוקים שלמים מדי יום, ושהקפיד שתכולת האלכוהול בהם תהיה גבוהה ככל האפשר, נותן כיום דוגמה חינוכית מאלפת לבני הנוער: איך אפשר לחזור לתפקוד מלא ולכבוש את הפסגה.
"הייתי במקום הכי נמוך שאפשר", הוא מספר. "אחרי שבע שנים החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהיגמל בכל מחיר. החלטתי שאקדיש את חיי לצעירים עם בעיות ואתגרים שהתמודדתי מולם בעצמי, ושאשמש להם מודל חיקוי חיובי. אני מאושר, מגיע בכל בוקר לעבודה עם תשוקה אדירה לסייע ולתת מעצמי".
אחד הנערים מתדפק על דלת המשרד הפתוחה לרווחה. "אפשר לדבר איתך?", הוא שואל בנימוס. גולימה קם מייד מכיסא המנהלים שלו ומכניס אותו פנימה. "יש לי הרבה שיחות איתם על החיים", יסביר אחר כך. "אני מבין ומזהה מייד מצוקה של נער זה או אחר. הרי הייתי שם בעצמי. ביג טיים הייתי שם".
• • •
גולימה (35) נולד וגדל ברובע השופטים בקריית גת - שכונה שמורכבת מהפסיפס החברתי הישראלי כולו. הוריו, גדעון (67), מנהל עובדי קבלן בקרן קיימת לישראל באזור הדרום, וליאת (67), פנסיונרית של העירייה, שם עבדה כמנקה, עלו בתחילת שנות ה־80 מהכפר ארמצ'הו שבצפון־מערב אתיופיה. במשך שנה שהו במרכז קליטה בערד, ומשם עברו לקריית גת.
הם היו שמונה אחים, חלקם נולדו בארץ. למרבה הצער, אחות אחת נפטרה עוד באתיופיה ממחלה, ואח נוסף נפטר מסיבות בריאותיות בישראל.
גולימה מעיד על עצמו שהיה ילד אלים, היפר־אקטיבי, מאלה שלא מסוגלים לשבת שנייה אחת בנחת. בגן העליבו אותו הילדים בשמות גנאי ("קראו לי 'כושי סמבו'"), והוא נהג לחזור הביתה אבל וחפוי ראש. כשעלה לבית הספר, החליט שאף ילד בכיתה או בשכונה לא יעז להעליב אותו שוב. על הברזלים, ברובע, כולם ידעו שעם נתן לא מתעסקים.
"בבית הספר כבר היו פחות העלבות", משחזר גולימה. "מי שהיה מציק לי - היה חוטף ממני מכות. אמא שלי עבדה בניקיון בבית הספר היסודי שבו למדתי, ולא פעם קראו לה לבוא ולהרגיע אותי. לפעמים פשוט ביקשו ממנה שתיקח אותי הביתה.
"הייתי תזזיתי, היפר אמיתי. לא ממש למדתי, והייתי מפריע בשיעורים. ההתנהגות שלי היתה מתחת לכל ביקורת, חריפה, אלימה. באותם ימים, לפני 30 שנה, מי ידע לאבחן ילדים כמוני?".
כשהיה בכיתה ג' התקרבה משפחתו לדת, וכשעלה לכיתה ח', שלחו אותו הוריו ללמוד בישיבה בירושלים, בתקווה שהמסגרת הדתית תיישר את בנם ותחזיר אותו לתלם.
גולימה אומר שההתחלה בישיבה דווקא ניבאה לו טובות. "בשנתיים הראשונות הייתי ילד די טוב, ובסך הכל השתלבתי. אבל בשנה השלישית, בכיתה י', כבר צלעתי בלימודים - עד שהעבירו אותי לישיבה אחרת בחדרה. גם שם לא ממש למדתי, ובכיתה י"א עברתי לישיבה שלישית בירושלים".
חצי שנה הספיק לשהות בישיבה החדשה, עד שענייני בריאות הכריעו אותו. "בגיל 17 וחצי התחלתי לסבול מכאבי בטן חזקים, שלשולים, הקאות, ירידה במשקל. לא יכולתי לסבול את זה. עזבתי את הישיבה וחזרתי הביתה. בבדיקות שעברתי לא נמצא כלום, אבל המשכתי להתלונן ולסבול מכאבים קשים.
"אחרי כמה חודשים עשו לי בדיקת קולונוסקופיה, וגילו שאני סובל ממחלת המעיים הכרונית קרוהן. הייתי אז חודש לפני יום הולדת 18, ושקלתי רק 43 ק"ג. הייתי במצב נפשי ופיזי ירוד. לצבא לא גייסו אותי בגלל הבעיה שלי.
"זאת היתה תקופה קשה בשבילי. לא היה לי תיאבון, הייתי בלחצים ובסטרס מהחיים, וזה מאוד טלטל אותי. חיפשתי מפלט מהקושי הפיזי והנפשי - וברחתי לשתייה".
בשלב זה החל גולימה במסע הרס עצמי אכזרי. "לא יכולתי להכיל את המחלה בבטן", הוא משתף בכאב. "קיבלתי טיפול תרופתי לקרוהן, אבל חיפשתי איך לטפל בנפש. איך להעביר את הכאב העצום שלי.
"אז התחלתי לשתות, ומצאתי שם מפלט שקרי. מגיל 18 עד 25 חיסלתי רק בקבוקי שתייה שהכילו 40 אחוזי אלכוהול ויותר. וודקה, עראק, ויסקי, הכל. התמכרתי, זה היה כל עולמי".
הוא מספר איך נהג להתיישב בחנויות מכולת בעיר, לקחת בקבוק שתייה מהמדף, לשתות אותו עד תומו - ואז לקום וללכת מבלי לשלם. "כל בעלי המכולת כבר הכירו אותי, בעיקר המכולת שבשכונה שלי. הם לא עשו לי עניין, ולמזלי לא הסתבכתי עם החוק על גניבה או משהו פלילי. בגלל הקרוהן, קיבלתי קצבת נכות מהביטוח הלאומי, וכל הכסף שקיבלתי הלך על השתייה. כל המשפחה שלי, ההורים והאחים, התחננו שאפסיק, אבל הייתי באטרף נורא.
"בקיצור, מכור. חוזר הביתה שיכור לגמרי. אלה היו החיים שלי. מצאתי עוד חברים כמוני בשכונה, ששתו, ולפעמים הייתי שותה איתם בערבים, לפעמים לבד. כל הזמן שותה ושותה. לפעמים היתה נעצרת לידנו ניידת, בעיקר כשעשינו רעש בשכונה, והשוטרים היו שופכים לנו את השתייה וממשיכים בדרכם".
גולימה הלך וטבע בטיפה המרה, בלי יכולת להרים את עצמו. "ברגעים הנדירים של שפיות התבוננתי בחיים שלי ואמרתי לעצמי, 'נתן, מה יהיה?' חברים סביבי התחילו את חייהם, גמרו צבא, חלק התחתנו, עבדו. ואיפה אני? חנוק עם עצמי ועם הבקבוקים שלי.
ואז, כשהיה "בתחתית של התחתית", כהגדרתו, הגיע סוף־סוף להבנה שאי אפשר להמשיך כך יותר. שחייב להגיע השינוי, אחרת גורלו ייחרץ. "די. החלטתי באמת שדי. לקחתי את עצמי והתייצבתי ביחידה להתמכרויות של העירייה בקריית גת. אמרתי להם שם שאני רוצה טיפול.
"הגעתי ליחידה פעמיים בשבוע. פעם כדי לתת דגימת שתן, למעקב, ופעם לשיחה עם עובדת סוציאלית. ובכל הזמן הזה עדיין המשכתי לשתות".
אחרי חודש הופנה למרכז גמילה סגור בבת ים. "עברתי לילה סהרורי לפני הכניסה שלי לשם. עד ארבע לפנות בוקר לא הפסקתי לשתות ולהיפרד. ידעתי שבמרכז הסגור כבר לא אוכל יותר לשתות, אז ממש עשיתי 'פרידה' מהאלכוהול".
בשמונה וחצי בבוקר התייצב עייף ונחוש במרכז הגמילה. "נתנו לי כדורים וטיפול שהרגשתי שדי סימם אותי. אחרי כמה ימים אמרתי שאני לא לוקח את זה יותר, והחזקתי מעמד גם בלי הכדורים".
משם המשיך למרכז הגמילה מהתמכרויות "רטורנו" בבית שמש. "היה לי מאוד קשה שם בהתחלה, וגם ההמשך לא היה קל. החזיקו אותנו מאוד קצר שם, ממש משטר. גם כדי להתפנות לשירותים צריך לבקש רשות. זה נועד לעזור לי, אבל כשאתה נמצא במצב קשה, אתה בטוח שהכל מכוון נגדך.
"בכיתי שם ממש. התפרקתי. גם התחצפתי. הרגשתי שהכל נסגר עלי. אחרי ארבעה חודשים ארזתי תיק ואמרתי לצוות שאני הולך. שלחו אותי לשיחה עם אחד מבוגרי 'רטורנו' שנגמל וגר בבית שמש. הוא שכנע אותי להישאר".
כעבור חודשיים, גם בשל הלחץ הנפשי, התלקחה בגופו שוב מחלת הקרוהן. "פינו אותי לבית החולים קפלן ברחובות, שם קיבלתי טיפול. לצערי, בגלל שמערכת החיסון שלי היתה חלשה, חטפתי גם וירוס שפגע לי במערכת העצבים.
"הווירוס גרם לי שיתוק ברגל שמאל, ובחלקים נוספים בגוף. יום אחד קמתי מהמיטה בבית החולים, ולא הצלחתי לדרוך על רגל שמאל. פשוט נפלתי. אחרי חודש באשפוז עברתי בכיסא גלגלים לשיקום בבית לוינשטיין ברעננה.
"זה היה מפחיד ומאיים. הייתי שם שלושה חודשים, אבל עברתי שיקום מפרך וטוב. מבית לוינשטיין יצאתי עם קב אחד, ואחרי עוד טיפולי פיזיותרפיה חזרתי לעצמי - והשיתוק עבר".
• • •
אחרי השיקום מהשיתוק, כשהיה בן 26, ביקש גולימה להתחיל סוף־סוף את חייו הנקיים - ולעבוד.
את העבודה הראשונה, למרבה הסמליות, עשה במכולת השכונתית בקריית גת, שבה נהג לשבת ולשתות מדי יום לשוכרה. "הייתי מופקד על הקופה, ועבדתי שם חודשיים. עמדתי בפיתוי ולא שתיתי, למרות הבקבוקים שהיו מולי. באותו שלב כבר הייתי במודעוּת של נגמל, ולא רציתי לחזור לדרך ההרסנית הישנה שלי".
אחרי המכולת, עבד במשך שנה עם קבלן משנה של חברת החשמל, גר אצל הוריו - ובעיקר לא שתה. ואז קיבל הצעה מפתיעה.
"זה קרה לפני שבע שנים. התקשרו אלי מ'רטורנו' בבית שמש, מרכז הגמילה שהייתי בו, והציעו לי לבוא ולעבוד שם כמדריך. התרגשתי מאוד. מבחינתי, זאת היתה סגירת מעגל אמיתית.
"ידעתי מייד שאתן את כל הלב למכורים, שבעבר הלא רחוק הייתי במצבם. ידעתי שאבין אותם טוב יותר מכולם. עבדתי שם חמש שנים וחצי, ובשנה השלישית כבר התקדמתי לתפקיד רכז וניהלתי צוות עובדים.
"זה מילא אותי. היו שם מצבים מורכבים ומאתגרים עם מכורים שעוברים גמילה, והרגשתי שאני עושה כמיטב יכולתי לתרום להם מניסיוני המר והמוצלח".
אחרי שהגיע למיצוי ב"רטורנו" עבר לעבוד במשך שנה במוסד גמילה אחר בבית שמש. שנה נוספת עבד עם דרי רחוב בירושלים, שאליהם הגיע דרך מנהל חברת בת של העירייה, שהכיר אותו. "גם שם סיימתי את העבודה בסיפוק, וחיפשתי לעצמי מקום חדש להתקדם אליו".
חברה טובה שעשתה שנת שירות ב"רטורנו" סיפרה לו שמחפשים סגן למנהלת בפנימיית "רבדים".
"שאלתי את עצמי: איך יקבלו אותי בכלל לתפקיד כזה? אותי? התייעצתי עם חברים, והם שכנעו אותי לשלוח קורות חיים. להפתעתי, לפני ארבעה חודשים הזמינו אותי לראיון עם המנהלת אושרית. הגעתי לפגישה, ולתדהמתי היא בחרה בי. רצתה אותי. אני לא יכול לתאר לך איזו התרגשות נפלה עלי. איזו תחושת ניצחון ושליחות, ביחד עם רצון עז לתרום לפנימייה".
• • •
אושרית בן הרוש (42) היא מנהלת "רבדים", פנימייה פוסט־אשפוזית שנפתחה באוגוסט 2020 בשכונת קריית היובל בירושלים, ומטפלת כיום ב־17 נערים בגילי 19-13.
"מדובר בנערים עם עניינים נפשיים", היא מסבירה. "גם נערים אחרי אשפוז וגם כאלה שלא היו באשפוז. הם מקבלים כאן טיפול ממוקד ועזרה נפשית מאסיבית, ובעיקר - אנחנו מסייעים להם להשתקם, לצלוח אתגרים ולהיות מוכנים לחייהם הבוגרים שמחוץ לפנימייה".
חודשים ארוכים, היא מספרת, חסר לה סגן. "ראיינתי אנשים לתפקיד, ולא מצאתי את מה שחיפשתי. לא הייתי מוכנה להתפשר על האדם הלא נכון.
"כשנתן הגיע אלי לראיון, מייד התרשמתי ממנו. הרגשתי שהוא יוכל להעניק לנערים בפנימייה ערך מוסף ודוגמה אישית. אני רואה אותו מתנהל עם הנערים, ואני נפעמת ממנו. היכולת שלו להעניק מטובו, מהשקט הפנימי שלו, מיכולותיו המנהיגותיות, מעוררת השראה. אני יכולה להגיד בביטחון מלא שלא יכולתי לבחור אדם יותר טוב. זה הסגן שרציתי. זכיתי".
פנימיית "רבדים", שצופה אל נופי יער ירושלים והר הרצל, מופעלת במימון ובפיקוח משרד הרווחה והביטחון החברתי. המוסד הוא חלק ממערך המסגרות של קבוצת ג.י.א, שהוקמה לפני 20 שנה מתוך חזון שכולל מערך פנימיות והוסטלים, המציעים מסגרת תומכת לנערים ולנערות, בוגרים ובוגרות, בעלי קשיים נפשיים והתנהגותיים.
אבישי פריזדה, מנכ"ל קבוצת ג.י.א, מכיר היטב את נתן. "אני גאה שבמסגרות שלנו יש לא רק חניכים מדהימים, אלא גם אנשי צוות שעברו כברת דרך בחיים. נתן הוא דוגמה מצוינת לאדם כזה. השינוי שהוא עבר וסגירת המעגל שלו הם בעצם המהות שלשמה הוקמה הקבוצה. אנחנו משנים, ממש כך, מסלולי חיים של נערים ונערות שסבלו מקשיים נפשיים והתנהגותיים ויצאו מאיתנו חזקים - ובדרכם לעתיד טוב יותר".
• • •
אבל לא הכל ורוד עדיין בחייו של גולימה. הוא מספר שגילויי הגזענות החברתית כלפיו וכלפי בני העדה האתיופית מרקיעים שחקים, כהגדרתו. גם האלימות והיחס המשטרתי מופנים, לדבריו, ביתר שאת כלפי העדה.
"לצערי, בחברה הישראלית יש גזענות וחשדנות יתר כלפי אתיופים. אני קולט הרבה פעמים איך מסתכלים עלי, בוחנים אותי. איך אני ישר מתויג. לאחרונה הלכתי לסופר בירושלים, לקנות מצרכים לפנימייה. מייד באו אלי אנשים ושאלו אותי איפה מוצר כזה או כזה. כלומר, מייד אני נחשב לעובד בסופר.
"אני לא מזלזל, חלילה, בעובדי סופר, אבל מבחינתי זה יחס מאוד מקטין ומזלזל. אני לא מתהדר בזה שאני סגן מנהלת בפנימייה, אני שומר על צניעות, אבל זה מעליב שתמיד הגישה אלינו, בני העדה, היא מאוד מסוימת".
גולימה השתתף בהפגנות שנערכו ב־2019 ברחבי הארץ, אחרי פרשת מותו של סלומון טקה ז"ל, צעיר אתיופי שנהרג מנתז קליע שירה לעברו שוטר ישראלי. הפגנות שהידרדרו לא פעם לאלימות.
"כן, הייתי פעיל במחאה ושותף בהפגנות", הוא מספר. "אחת מהן ארגנתי בעצמי. ברישיון כמובן. יש לי חברים רבים וטובים מבני העדה, ואני מאוד מחובר ומזדהה עם הקהילה שלנו.
"אני נגד אלימות, ולא השתתפתי בהפגנות אלימות. אבל חשוב לי להגיד משהו: הכי קל להעביר ביקורת. מי שלא חווה באמת מצוקה, קשיי קליטה והסתגלות וחוסר מענה, כמו בני העדה שלי, אל לו למהר ולבקר. יחד עם זה, אני גם אומר שאחרי הצעקה והמחאה, בני העדה צריכים להשתלב יותר בכל המערכות ולדרוש מעצמם מאמץ. לעשות את הכל כדי להצליח שם".
• • •
שמונה בערב. צינה נפלה על ירושלים. נתן מסיים עוד יום מוצלח בפנימייה. הוא עושה סיבוב אחרון, מברך את הנערים בלילה טוב, מוודא שהכל בסדר אצל כולם. מרשים לראות את האכפתיות שהוא מפגין, את המסירות והפשטות הישירה. את טוב הלב.
הוא עדיין רווק. "היו לי קשרים זוגיים עם בנות, גם מהעדה וגם לא. אני בהחלט מחפש קשר שיוביל לחתונה ולהקמת משפחה".
רגע לפני שהוא נוסע לביתו השכור בשכונת קריית מנחם הסמוכה, הוא מבקש לדבר על יעד שהציב לעצמו.
"אני מתכוון בתוך חמש שנים לנהל בעצמי מסגרת לבני נוער. ואני נחוש להגשים את זה. אני באמת נרגש ממקומי בחיים עכשיו, ואני גאה בעצמי. וההורים שלי? הם הכי גאים בי בעולם. אחרי כל מה שעברתי, הם מרגישים היום בשמיים".
erannavon9@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו