בין סכנות הקורונה, יש אחת שלא מדברים עליה מספיק: הנטייה לאמץ תחביבים חדשים, חלקם קיצוניים ומועכי תודעה. הנה, באחד הגלים הקודמים, מי זוכר מתי ומה שמו, נחשפה רעייתי למשנתה של מארי קונדו.
עבודה לא היתה. החיים הפכו לבידוד מתמשך. השעמום, כמו כולם, לא הפסיק לכרסם, והבית זעק לפעילויות בכל מחיר. אני מכיר את העיניים הבורקות האלה. מרת ביתי נדלקה על איזה עניין שהיא שלתה מהרשתות, וברור שגם האחד הזה לא יהיה פשוט, וגם הוא יהיה כרוך בהקמת שלוש קבוצות ווטסאפ חדשות.
יש לה, שתחיה, בעיה מסוימת לזכור שמות לא מוכרים. אבל היא זכרה שזה מארי משהו, שזה כרוך בלזרוק המון דברים מהבית, ושזאת לא מריה קארי. אולי באן מארי? מארי נאדה? מארי קירי? נו, היפנית הזאת שמרוקנת מגירות ומפנה ארונות בקטע פילוסופי. אני כבר מוצאת את הקישור. הופה! קונדו. מארי קונדו.
אנחנו חיים יחד מספיק שנים כדי שהיא תדע בחוכמתה לאילו שיגעונות היא יכולה או לא יכולה לסחוף אותי. אחד היתרונות בחינוך דתי מהבית, הוא שכבר יש לי דת אחת. גדלתי עליה והיא ממלאת את חיי בטקסים, בפרדוקסים, בשלווה ובכאב ראש, די והותר. תודה רבה. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
העוכרת, לעומתי, גדלה בשומר הצעיר, והיא מאוד מרוצה מכך שהיא תפסה בן זוג שכמה פעמים ביום לא יכול להתווכח איתה כי הוא באמצע תפילה, אבל אל תוך החסר הדתי נשאבים, מה לעשות, כל מיני אללה יוסתור ולהקתו. אני מנסה לשרטט קו גבול, אבל לא תמיד זה פשוט. אז לחם מחמצת - כן. ויפאסנה - לא. פילאטיס - בסדר. רטריט באיזה מדבר - חלילה וחס. ניקוי רעלים - סבבה. ומה עכשיו מארי קונדו.
"לא רוצה - לא צריך!" הכריזה הרעיה ממרומי הסולם. "אני מתחילה עם הספרים. הבית קורס מרוב ספרים שאף אחד ממילא לא יקרא. ואתה יודע מה מעניין? היא אומרת, מארי שו־איסמה, שהמצב במגירות ועל המדפים הוא השתקפות של הנפש. עומס זה עומס, ולאוורר זה לאוורר. לפחות חמישה קרטונים אני מעיפה מפה עוד היום".
ברוכה אומרת ועושה, אחר הצהריים כבר עמדו על כן השיגור לצד הדלת חמישה קרטונים עמוסים לעייפה. לצידם עמדה המצטרפת החדשה לחיק מאמיני מאריה קונדו הקדושה, ועל פניה חיוך של פרח כמורה שעבר בהצטיינות את המוקדמות, והנה הוא כבר נשאר להדרכה. עבר בי אז רטט של פקפוק, צל פתאומי של ספק, וביקשתי להציץ לפני שזורקים. שתיקה כבדה השתררה בבית.
בשעות שבאו לאחר מכן רבץ על הבית השקט הרעיל ההוא שאנשים נשואים מכירים היטב. שקט שגורם לך לקנא באנשים שמתגוררים מתחת למסלולי המראה, או בצמוד לאולם שמחות. בזמן שהחזרתי למדפים, אחד־אחד, את כל הספרים, היה לי פנאי לנסח אינספור קללות מחרידות ולשגר אותן אל עבר פילוסופית־המגירות היפנית.
חלק מהספרים היו כאלה שאני אוהב באופן שאי אפשר לנמק, ואת היתר, בעיקר הנדירים, אני פשוט צריך לעבודה. עכשיו הייתי אני על הסולם, ואז היא הגיעה, זוגתי, קצת נבוכה, ואמרה שבאמת נפלה טעות פעוטה. אולי משהו עם התרגום מיפנית. ובקיצור, מתברר שמארי קונדו אומרת בעצמה שהשיטה - לפנות, לרוקן, להיפטר - נוגעת רק לגבי דברים פרטיים. שלך. "ז'תומרת - שלי", לא היה לה פשוט לבטא את המילים האלה.
לא היה בקרטון ספר אחד שלך, אמרתי בקול הכי צייצני שלי.
"הממממ, נכון. קפה?"
מפעם לפעם אנחנו נהנים לצחוק על האירוע. ואז מישהו מעיר שזה קרה בכלל לפני פרשת חיים ולדר המנוח.
• • •
מאז ולדר, המון אנשים מדברים על להוציא ספרים מהבית. אני לא יודע אם אני שייך לזרם כלשהו ביהדות, אבל אם כן, אני מניח שאפשר להגדיר אותו כיהדות שלא מחרימה ספרים. אנחנו מקדמים בברכה רעיונות מקסימים, פרשנויות מעניינות וחיבורים מסקרנים, גם אם הם באים מאנשים שלא נצביע למפלגות שלהם ולא נשלח ילדים למוסדות החינוך שהם מנהלים.
כשאנשים מחליטים להוציא ספרים מהבית, זה עניין אחד. עומס מוגזם. מדפים קורסים. מארי קונדו או פינוי מקום לחמוצים. אבל כשזה בא כצעד הפגנתי, עולה באוויר ריח מלחמה ואבק שריפה, ובכל אופן לא ריח של בית. לא הבית שלי.
הרב רפי פוירשטיין, אדם מתון, פרסם לאחרונה שהוא מוציא את כתביו של הרב טאו מביתו. הוא עושה זאת בצער, ומשתי סיבות: כי הרב טאו, המנהיג הבלתי מעורער של הציבור החרד"לי, בחר להצדיק את ולדר ולהכתים את הנפגעות. וכי הוא עצמו - הרב פוירשטיין - רב קהילה, ואנשים מגיעים לביתו לא פעם כדי לפתוח עניינים רגישים, ומדפי ספרים יש על הקירות, ולך תדע מה תעשה להם היתקלות חזיתית עם שמו של הרב טאו על אחד המדפים.
חגי סגל (עורך "מקור ראשון") המליץ בשבוע שעבר לרב רפי להחזיר את הספרים הביתה. בין היתר, הוא כתב: "הרי עד לפני שבוע הרב פוירשטיין סבר שדברי הרב טאו אמת, אחרת לא היה מניח אותם על המדף". הטיעון הזה מוזר בעיניי. האומנם? אדם מעמיד ספר על המדפים בביתו, כי הוא מאמין שהם אמת? ומה לגבי "מעניין", "מסקרן", "מסעיר", "ממיס לב" או סתם "מגרה למחשבה"?
פניתי לרב פוירשטיין, ושוחחנו על הוצאת ספרים. במובן השלילי של המילה. "אין לי שיטה או היגיון מתמטי (איזה ספר להוציא לרחוב)", אמר. "בכלל, לא מדובר בהסכמה על דעות, אלא בעמידה מול אנשים שאיני יכול לקבל את עמדתם המוסרית. את ספריו של ולדר פשוט הוצאתי. בלי הפגנות. אבל כשאני מוציא את כתבי הרב טאו, יש בזה משהו הפגנתי. מעין ניתוץ פסלים בכיכר. הוא לא עוד רב חרד"לי בולט. הוא המנהיג. הוא מסמן את הקו. וכשהקו הוא אבסולוטי וסותם את הפה למתלוננות בלי לחקור ובלי לדרוש - זו סכנת נפשות. כשמדובר בפגיעה בחיי אדם, שם אני לא עושה חשבון. כמעט אמרתי 'שם אין לי אלוהים', אבל זהו, שיש לי".
אמרתי לו שמבחינה אחת הייתי מבסוט מהצעד שעשה, והיא העובדה שהוא הפך את המשוואה. הרי בדרך כלל החרד"לים מתנשאים על היהדות המתונה. הם מראש לא מכניסים שום ספר הביתה, חוץ מאשר את הספרים שלהם, והם יחליטו מה מספיק כשר ומה מספיק ראוי. והנה מגיע רב שמזוהה עם צהר ואומר: הפוך! הקו שלכם לא מספיק כשר בעיניי.
"כן, חגי שכח לציין שאנשי הזרם החרד"לי לא מכניסים מלכתחילה לביתם את הספרים שמחוץ למחנה שלהם. לא תמצא אצלם ספר של הרב שרלו, למשל. אבל אני לא הוצאתי את הספרים כדי להפוך את המשוואה. אם זה היה כך - לא הייתי מכניס אותם לכתחילה".
אני שואל את הרב פוירשטיין אם עדיין קיימת, לדעתו, ציונות דתית אחת, והוא עונה בצער שזה קרוב מאוד לפירוק. ברמת ההנהגה הרבנית, הסדק עמוק עד כדי שבר. מצד שני, הילדים לומדים בכל מיני מוסדות ויוצאים לכל המכינות, כך שהציבור חי את הקרע בין המגמות.
הרב פוירשטיין לא מתלהם, אבל אני לא יכול לברוח מהמחשבה שכאשר מתחילים להוציא דברים מהבית, אפילו לפי המלצות מארי קונדו, די מהר נוטים לשכוח שהם היו אי פעם שלנו.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו