עבור רוב בני הנוער, קניון ארנה בהרצליה הוא מקום לבילוי ולשופינג. בשביל גלי נויברג הוא הרבה יותר מזה. בכל יום חמישי היא מתייצבת בו, חולפת במהירות על פני חלונות הראווה הססגוניים ופותחת את מנעול הדלת השחורה.
במעמקי המסדרון האפלולי שוכנת הממלכה שלה. חלות עטופות בניילון מרשרש, ערימת קרטונים גבוהה של מנות השף, ארגזים עמוסי אשכוליות ושולחן לבן ארוך־ארוך שהופך לפס האריזה.
רק בת 14, וכבר המנהלת. זו שיודעת להפעיל את המתנדבים ולחלק את מצרכי המזון בסלי עמותת "שבת מתוקה". בנינוחות היא מכוונת את המתנדבים שמחבקים אותה בחום או מחלקים לה כיפים אוהבים. באדיבות עונה לשאלות כולם, גם למי שמבוגרים ממנה בכמה עשורים.
"מחר, כמו בכל יום שישי, יגיעו המתנדבים הקבועים ויחלקו את 800 הסלים שאנחנו אורזים כעת לשורדי שואה באזור המרכז והשפלה. המטרה היא ליצור קשר קבוע ולהפיג את הבדידות של הניצולים", היא מסבירה. "אני כבר שנה וחצי מתנדבת פה. מבחינתי, זאת חובה. זה מה שעושה לי את סוף השבוע ונותן לי הרגשה טובה".
החיוך התמידי של גלי לא מסגיר את פצצת הזמן המתקתקת בראשה. בגיל שבע אובחנה כחולה בסרטן. "בזכות הערנות של אמא שלי הגילוי היה בשלב מוקדם. היא התווכחה עם הרופאים שאמרו שזה כלום", היא אומרת.
מה שמשך את תשובת לב אמה, הילה, היו סימני התבגרות מוקדמים אצל הילדה. "הבנתי שמשהו לא תקין ולקחתי אותה לרופאת משפחה", משחזרת הילה. "הרופאה שלחה אותי לאנדוקרינולוגיה (חקר הורמונים), לפרופ' דלית מודן, שהפנתה אותנו לבדיקות. ב־MRI מוח נמצאו שני גידולים בגזע המוח של גלי, שיושבים על בלוטות ההורמונים, סמוך מאוד לעצב הראייה. הגילוי המוקדם הוא קריטי".
גלי אושפזה בבית החולים לילדים בתל השומר, במטרה לאבחן את סוג הגידול. הצוות הרפואי הבין שהאבחנה המדויקת תושג רק בעזרת ביופסיה. גלי עברה ניתוח מוח מורכב שנמשך 8 שעות, שבסופו אובחן שהגידולים הם מסוג גליומה.
"אי אפשר להוציא את הגידולים עצמם, בגלל המיקום העמוק שלהם במוח", מסבירה האם. "בביופסיה צריך היה להיכנס מאוד בזהירות, כי כל תזוזה לא נכונה עלולה להותיר נזק. ראינו במחלקה ילדים שנפגעו בתנועה, בדיבור או בראייה בעקבות ניתוח כזה".
כשגלי התעוררה מהניתוח, אחת מעיניה נותרה עצומה למשך חודש וחצי, עד שנפקחה מחדש. אמנם אישון אחד נותר גדול מהאחר, אבל "המוח המדהים שלה הצליח להתגבר על זה וסיגל לעצמו דרך לתפקד כרגיל", מחייכת הילה.
במשך שנה וחצי היתה גלי במעקב רפואי צמוד ובאינסוף בדיקות. "היה קצת קשה ללמוד בתקופה הזאת, כשמבקרים שוב ושוב בבית חולים", אומרת גלי, תוך שהיא סוחבת ארגזים מהעגלות אל השולחן. "בבית הספר לא כל כך הבינו מה קורה איתי, וגם אני לא הבנתי.
"אם לא היינו שם ב־7 בבוקר, ניר עם היה בארי 2": הגבורה הבלתי נתפסת של לוחמי "אריות הזעם"
קפה אברהם: כך בחר דרסה אובגן, בן העדה האתיופית "בונה", להנציח את אחיו שנפל בעזה
פרסומת | החזר על טיסה שבוטלה
"מאז 7 באוקטובר הגשמתי חלומות שבחיים לא ציפיתי שיהיו לי. לחזור מהשבי בחיים ולחבק שוב את סשה"
"ראיתי את האכזבה בעיניים שלהם": בן בן ברוך חושף את המשבר שחווה אחרי 7 באוקטובר
"הסבירו לי שיש לי גידול במוח, אבל לא הבנתי לגמרי שזה סרטן. רק כשהתחלתי בכיתה ה' את הכימותרפיה הבנתי. היה רגע אחד שהיה מין בום, ואחריו פתאום זה היה ברור לגמרי. היתה עמותה שהביאה לנו תיק יד שהיה רשום עליו 'עמותה למען חולי סרטן', ורק אז ממש הבנתי. זה לא היה קל. נכנסתי לסוג של דיכאון".
הילה: "אני לא זוכרת שלא השתמשנו במילה 'סרטן'. הרופאים אמרו לספר לגלי הכל, והיא גם רצתה לדעת הכל. היא לא נתנה לי לדבר באנגלית עם הרופאים. היו לה גם שאלות מצוינות. כשהגידולים התחילו לצמוח יותר, הרופאים אמרו שאין ברירה אלא להתחיל כימותרפיה.
"הרופאה, ד"ר מיכל ילון, הסבירה לגלי שמטרת הטיפול היא לתקוף את הגידולים ולעצור את הגדילה שלהם. אז גלי שאלה, ואני לא אשכח את היום הזה: 'אבל אם נתקוף את הגידולים, הם לא יתקפו אותי בחזרה?'. הרופאה רשמה את השאלה ואמרה שתשתמש בה בכנסים רפואיים, כדי להמחיש איך ילד מתייחס לגידול כאל יצור חי".
על פי התוכנית, היתה אמורה גלי לעבור טיפול כימותרפי פעם בשבוע במשך 18 חודשים, אבל אחרי שנה הופסקו הטיפולים, אחרי דרמה שנראה כאילו נלקחה מסרט פנטזיה. בעקבות תלונתה על כאבים נשלחה גלי לבדיקת CT ראש. אבל הטכנאי התבלבל, וערך לה CT חזה. כשהתגלתה הטעות פרצה גלי בבכי. לא היו לה כוחות לעוד בדיקה ולעוד דקירה. אחרי שנרגעה, נערכה הבדיקה הנכונה.
"בדרך חזרה הביתה אנחנו מקבלים טלפון לחזור מייד לבית החולים, כי בצילום החזה נמצא קריש דם שנמצא בדרכו אל הלב", מתארת הילה. "אנחנו לא בית שמאמינים בו באלוהים או בהשגחה, אבל הטעות של הטכנאי הזה כנראה היתה מלמעלה. חזרנו לבית החולים והוציאו לגלי את הצנתר המרכזי (פורט) שהחדירו לה בתחילת הכימותרפיה, כי הוא זה שיצר את קריש הדם. נתנו לה גם מדללי דם ונאלצו להפסיק את הכימותרפיה".
• • •
הטיפול שהופסק טרם סיומו לא הביא לצמצום הגידולים, אך הצליח לעצור את גדילתם. מאז ממשיכה גלי להיות במעקב צמוד. הגידולים יכולים להתעורר לפתע מחדש, לפגוע חלילה בעצבי הראייה ובתפקודים נוספים, או חמור מכך - לסכן את חייה.
אבל גלי אוחזת בנחישות בתרחיש האופטימי: כשתגיע לגיל שבו צמיחת המוח נעצרת, סביב יום הולדת 20, הגידולים צפויים להזדקן עד שיהפכו לצלקות כמעט בלתי מזיקות. "אני יודעת שאני לא אמות מהסרטן הזה", היא אומרת ברכות נחרצת. עד להחלמה היא לא נותנת לאורחים הלא קרואים שבראשה לנהל את חייה.
באחד הערבים צפתה בטלוויזיה בביתה בכתבה על שורד שואה שאין לו מה לאכול. "כאב לי לראות את זה. המשפחה של אבא הם ניצולי שואה. זה היה בתחילת הקורונה וכבר ממש השתעממתי, אז אמרתי לאמא שאני רוצה להתנדב למען שורדי שואה.
"לא כל כך ידענו איפה, אז אמא דיברה עם סגנית ראש העיר, והיא סיפרה לנו על הפעילות של 'שבת מתוקה'. בפעם הראשונה שהגענו לפה, לקניון, כבר סיימו את שלב האריזה אבל נתנו לי נרות שנעטוף בבית. בכל חבילה לשורד יש גם חלה וגם נרות. עטפתי בבית את הנרות והיה לי ממש כיף, אז התחלתי להגיע באופן קבוע".
את כישורי הניהול של גלי גילו פעילי העמותה באחת הפעמים שבהן חלק מהמזון איחר להגיע, והמתנדבים נותרו חסרי מעש. גלי התחילה להפעיל אותם בעטיפת נרות ובעוד משימות שנדרשו עד להגעת משלוח המזון. אט־אט הופקדה בידיה עוד ועוד אחריות, עד שהפכה לשריף המקומי. בין השאר היא עומדת בביטחון מול קבוצות חיילים שמגיעים להתנדבות מעת לעת, מסבירה להם את מטרות העמותה, ואת המטלות שיש לבצע.
את עמותת "שבת מתוקה" הקימו שלוש נשים שמתחמקות בעקשנות מאור הזרקורים, והן מנהלות אותה ותורמות את רוב המימון לפעילותה. הן הצליחו ליצור שיתוף פעולה עם "לקט ישראל", ארגון שעוסק בהצלת מזון, שתורם את הפירות והירקות וגם מסייע במציאת המתנדבים. השלוש חברו גם לארגון סח"י (סיירת חסד ייחודית) בירושלים, שמפעיל בני נוער לחלוקת מזון לנזקקים, ולקח על עצמו את המשימה לחלק 200 סלים של "שבת מתוקה" בירושלים.
בכל שבוע מחולקים ברחבי הארץ כ־1,000 סלים. העמותה מפעילה גם אפליקציה שפותחה בהתנדבות על ידי נועם הניג. דרכה מקבל כל מתנדב ביום שישי את הכתובת שאליה מיועד המשלוח. באפליקציה הוא מדווח כשמסר אותה. אם הקשיש זקוק לדבר מה, דוגמת חימום או טיפול רפואי, המתנדב מדווח על כך בזמן אמת באפליקציה. גלי משתתפת לא רק באריזה בימי חמישי, אלא גם בחלוקת הסלים עצמם. בכל יום שישי היא מחלקת שני סלים לקשישים שגרים בסמוך לביתה.
"לפעמים הם במצב רוח לדבר, לפעמים לא, אבל זה תמיד עושה להם טוב על הלב שמישהו שהם כבר מכירים מגיע לבקר אותם ומתעניין בשלומם. גם לי זה נותן הרגשה מאוד טובה להיות בצד השני, הנותן. בתקופה של הטיפולים הכימותרפיים קיבלתי בעצמי המון. יש הירתמות של המון עמותות לטובת ילדים חולי סרטן, בניסיון לתת להם קצת נחמה בתוך מה שהם עוברים", מתארת גלי בשפתה העשירה.
"זה כולל מפגשים עם מפורסמים ואירועים שונים, וגם טיסות לטיולים בחו"ל. טסתי עם עמותת 'להושיט יד' לקליפורניה, לכפר חלומות מאוד יפה, ועם עמותת 'רחשי לב' טסנו לאיטליה ולאוסטריה. כל מה שקיבלתי נתן לי את המניע ואת ההשראה להתנדב בעצמי. אני מרגישה שמבחינתי, לתת כעת לאחרים זאת ממש חובה".
גלי היא בת הזקונים במשפחת נויברג. שני הוריה, הילה (48) ואלון (47), עורכי דין. יש לה שתי אחיות: עמית (20), לוחמת הגנה בכיפת ברזל, ורותם (16), תלמידה בבית הספר רימון בהרצליה. גלי לומדת בחטיבת הביניים "סמדר". יחד עם כתם, כלבם היפהפה, גרה המשפחה בווילה רחבת ידיים בהרצליה.
הילה: "אמא שלי היא אישה שלאורך כל חייה עסוקה בנתינה, אבל אנחנו שקענו בעולם חומרני של עורכי דין, שתמיד חושדים בו שמאחורי כל נתינה עומד איזה אינטרס. המחלה של גלי הפגישה אותנו עם עולם מדהים שלא הכרנו קודם, עולם של אנשים טובים שכל מה שהם רוצים הוא לתת בשביל לתת, בשביל להעלות חיוך על הפנים, ובשביל ההרגשה הטובה שזה עושה.
"הבחירה של גלי לעבור לצד הנותן מדהימה בעיניי. מעבר לטוב שהיא עושה לאחרים, זה גם עושה לה טוב באופן אישי, הרבה יותר מוצלח מכל הפסיכולוגים והטיפולים שהתרוצצנו ביניהם בניסיון לעזור לה להתמודד עם המתחים והקשיים הנפשיים שהמחלה מציפה. במקום להיות מדוכאת וחלשה, גלי עכשיו חזקה ושמחה. את צריכה לראות איך במסדרון בית הספר קוראים לה 'המנהלת'".
גלי: "בשנים קודמות, בעיקר סביב הטיפולים, הרגשתי שאני בעולם אחר. הפסדתי המון חומר לימודי בבית הספר, ובעיקר הרגשתי רחוקה מהחברים. בזמן שהם נהנו מהחיים, אני נלחמתי על חיי. אבל היום אני מרגישה חלק. יש שבעה בנים מהשכבה שלי שהתחילו גם הם לבוא לארוז מצרכי מזון. הם עושים את זה במסגרת מחויבות אישית, אבל אני חושבת שהם מאוד נהנים פה.
"חברים שאלו אותי כבר כמה פעמים, 'מה, את באמת מגיעה כל שבוע?' לי, בגלל מה שעברתי, זה ברור שכן. אני לא יכולה שלא לבוא. אם אני לא באה - יש לי ייסורי מצפון. בכל פעם שקשה לי ובא לי רק שקט ולנוח, אני נזכרת במה שמחכה לי בסוף השבוע, וזה נותן לי כוח לתפקד. אצל תלמידים אחרים זה אחרת, ואני יכולה להבין את זה, הם לא חוו את מה שאני עברתי".
מעבר להתנדבות הקבועה, מפעם לפעם משתתפת גלי גם באריזת מזון בירושלים. "לקראת חגים ובחופשות, נורית, אחת משלוש המייסדות של 'שבת מתוקה', נוסעת מהרצליה לשכונת גילה בבירה. יש שם פעילות של סח"י, ארגון שאנחנו מאוד אוהבים, והם שותפים לחלוקת הסלים של 'שבת מתוקה'. יש שם אווירה נהדרת, וזה תמיד מאוד כיף.
"אנחנו יוצאות בחמש אחרי הצהריים וחוזרות בשתיים בלילה. זה נותן לי המון מרץ וכוח, וכמו שאמא אומרת, מתברר שזה הרבה יותר טוב מפסיכולוגים. אגב, בירושלים יש הרבה יותר מתנדבים. אצלנו הקושי המרכזי הוא במציאת מתנדבים, אבל אני מאמינה שככל שנעלה את המודעות - זה ישתנה".
• • •
במקביל לפעילות ההתנדבותית הענפה, גלי עמלה לצמצם את פעריה הלימודיים. "השנה החלטתי לקפוץ למים וניגשתי למבחן בפעם הראשונה ביחד עם כל הכיתה. זה משהו שלא קרה לי מאז כיתה ג'. היה לי חשוב להרגיש בריאה ולהיות כמו כולם. זה היה מבחן בהיסטוריה וקיבלתי בו 85".
הציון היפה הושג למרות קשיי הזיכרון שהותירו בה הטיפולים הכימותרפיים. מה שבטוח, בכל הקשור להתנדבות - הזיכרון שלה מצוין. בזמן שאיבדתי את דרכי במבוכי הקניון ושכחתי היכן נותר הרכב, גלי זכרה היטב והצילה אותי משיטוטים חסרי תוחלת.
מה החלום שלך, אני שואלת את הנערה המתוקה, בטוחה שתשובתה המיידית תהיה "להיות בריאה". אבל גלי אוהבת להפתיע. "החלום שלי? להגיע לתפקיד משמעותי בצבא. אני יודעת שבצה"ל אוכל לשרת רק כמתנדבת, אבל פגשתי את ראש ענף מתנדבים, והוא הסביר לי שדווקא מתנדבים יכולים להגיע לתפקידים מאוד מעניינים ומאתגרים בצבא. אני לא רוצה 8200, כי לשם כולם הולכים היום, ויש גם חכמים ממני. אני רוצה להפתיע במשהו אחר. אחרי הצבא אני חושבת שארצה לעשות משהו בסגנון שאני עושה כאן. לנהל, לארגן".
בארבע אחרי הצהריים מאות הסלים הלבנים מסודרים לתפארת. גלי מוחה אגלי זיעה ומביטה בהם מאושרת. מחוץ לקניון העולם נצבע בוורוד ובכתום. רוח בין הערביים מנדנדת את היאכטות ואת הסירות שמנקדות את כחול המרינה. יש אנשים שמרחבי הים מעניקים להם אוורור ושמחה. עבור גלי, דווקא מסדרונות אפלים בקניון הם שיא האושר.
yifater1@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו