משפט ל"מתנקש" בבן־גוריון
פרשת הניסיון להתנקש בחייו של ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, באולם הכנסת, בסוף 1949, הגיעה ב־23 בפברואר 1951 לצומת מכריע, כשפסיכיאטר שמונה במיוחד אבחן ש"הנאשם, אברהם צפתי, נמצא כשיר לעמוד לדין". עקב כך נקבע שמשפטו ייפתח בשבוע הראשון של מארס 1951, בתל אביב.
צפתי, אז בן 25, יליד טהרן שבאיראן, עלה לארץ ישראל ב־1945, בגיל 19, והצטרף לצה"ל עם הקמתו. בתקופת שירותו הצבאי הגיע למסקנה שרק שלום בין היישוב היהודי בארץ ישראל לבין העולם הערבי יוכל למנוע פריצת מלחמת עולם שלישית, ולפיכך הגה "תוכנית שלום", שאותה פרסם בחוברת שהודפסה בעותקים רבים. במקביל החל לפקוד את הכנסת, ששכנה אז באולם קולנוע "קסם" שעל חוף ימה של תל אביב.
אחרי שנכשל בניסיונותיו ללכוד את תשומת ליבם של ח"כים שונים החליט צפתי לנקוט מעשה קיצוני, "כדי להסיט את תשומת לב הציבור לתוכניתי", כפי שהסביר בהמשך.
ב־22 בדצמבר 1949 הוא מילא מזוודה בחוברות "תוכנית השלום" שלו, שכללה גם את בניית בית המקדש בירושלים, והסתיר בה גם תת מקלע מסוג "סטן". הוא עבר את בדיקת השומרים בכניסה לבניין הכנסת ללא בעיה, ועלה במהירות ליציע המבקרים, שם שלף את הנשק מהמזוודה והחביא אותו תחת מעיל כבד.
כשנכנס ראש הממשלה דוד בן־גוריון לאולם, בעיצומו של דיון, התרומם צפתי מכיסאו ונע במהירות אל מעקה היציע, משם כיוון את תת המקלע שבידו אל ראשו של בן־גוריון, שישב בראש שולחן הממשלה, מתחתיו. למרבה המזל, תגובה מהירה של אחד ממאבטחי הכנסת, שחשד בצפתי וזינק עליו מייד, מנעה ממנו לירות בבן־גוריון.
צפתי נשפט על ניסיון התנקשות ועל הפרת הסדר, ונגזרו עליו שנתיים מאסר. עם שחרורו המשיך לקדם את רעיונות השלום שלו, ובתחילת שנות ה־60 אף הקים מפלגה בשם "מאזני צדק", וסיכן את חייו כשחצה את הגבולות למצרים ולסוריה, בניסיונותיו להתקבל לשיחה בפני מנהיגיהן. הוא נלכד בכל פעם והושב לשטח ישראל.
בדצמבר 1960, כשהיה בן 34, חצה צפתי את הגבול לירדן, במגמה לשוחח עם הנהגת בית המלוכה, אך הפעם נורה ונהרג בידי הלגיון הירדני. גופתו מנוקבת הכדורים הוחזרה בהמשך לישראל, והוא הובא למנוחות בבית העלמין בחולון.
צפתי הוגדר "תימהוני", ומעשיו התקבלו על פי רוב כביטוי לאי־שפיות. מנגד, יש הרואים בו עד היום "לוחם השלום הראשון" שפעל בישראל הצעירה.
מצחצחי הנעליים: "העולים גוזלים לנו פרנסה"
מצחצחי הנעליים בירושלים החליטו להקים לעצמם ארגון מקצועי, וב־26 בפברואר 1951 פנה יוסף יהודה, שהיה ידוע בירושלים כ"מלך מצחצחי הנעליים", וכתב מכתב לראש העיר, שלמה זלמן שרגאי, במחאה על מה שכינה "ניסיון השתלטות על מרכז העיר" מצידם של מצחצחים חדשים, שזה מקרוב עלו לארץ.
"לי עצמי אין בעיות, כי אני מוכר מאוד בתחום", כתב יהודה לראש העיר שרגאי. "גם החאפרים העולים החדשים יודעים מי אני ונותנים לי כבוד, ואפילו לא פוזלים לעמדה שלי בחזית קולנוע 'ציון'. אבל מה יהיה על כל הוותיקים שלא מצליחים להילחם במצחצחים החדשים ולמנוע מהם לגזול להם את הפרנסה?"
יצוין שבאותם ימים מצחצח נעליים במרכז העיר יכול היה להרוויח 4-3 לירות ביום, כשהמצחצחים המבוקשים יותר היו משתכרים סכום מכובד ביותר של 8-6 לירות.
בעקבות התלונות עשתה עיריית ירושלים סדר: כל מצחצח ותיק קיבל רישיון, ובו צוינה נקודת העבודה הקבועה שלו במרכז העיר. המצחצחים החדשים, לעומת זאת, נשלחו לעמוד במקומות הומים אחרים, דוגמת שכונת רחביה, הכניסה לבנייני המוסדות בעיר ועוד. בכך הושב הסדר על כנו, וכל המצחצחים המשיכו להתפרנס ללא הפרעות.
נהגי הטקסי לא רוצים נשים
שוק המוניות בישראל הגיע בפברואר 1951 לנקודת רתיחה, עם פרסום דו"ח של ועדת חקירה שמינה משרד התחבורה, במטרה לבדוק את רווחיות ענף המוניות - ולקבוע על פיה את תעריפי הנסיעה. בעלי ה"טקסי" זעמו לאחר שהוועדה קבעה שבעל מונית ממוצעת מכניס בכל חודש 450-350 לירות - סכום שנחשב עצום באותם זמנים.
ארגון בעלי המוניות כינס מייד מסיבת עיתונאים בתל אביב, והיו"ר שלו, אברהם (אבול'ה) פשרמן, הצהיר בזעם: "בלאי במונית לא נכנס לחישוב אצל אצולת הפקידים? ובנזין ושמן וחלקי חילוף ועוד ועוד - את כל הוצאותינו אנחנו מקבלים במתנה ממישהו?"
עוד באותו יום שלח הארגון מברק לשר התחבורה, דב יוסף, ובו דרש "לקיים פגישה דחופה בין השר לבין ראשי ארגון המוניות - אחרת נשבית את תנועת המוניות ברחבי הארץ ונחסום כבישים".
נהגי המוניות מחו גם נגד תופעת ההצטרפות של נשים לענף המוניות. היו אלה חלק מכ־3,500 נשים שהתנדבו בזמן מלחמת העולם השנייה לחיל העזר לנשים של הצבא הבריטי, ורבות מהן רכשו שם את כישורי הנהיגה.
עוד 8 עיתונים למפא"י
בסוף פברואר 1951 הופתע שוק העיתונות בישראל, כשהתברר שהמפלגה השלטת, מפא"י, קיבלה אישור ממשרד הפנים להוציא לאור שמונה עיתונים חדשים. ההפתעה לוותה בזעם רב, שכן באותם ימים היתה שקועה העיתונות העברית במשבר, עקב מחסור חריף בנייר. בשל כך נאלצו מערכות לסגור את שעריהן, ואחרות חילקו גיליונות בגודל דף אחד, וגם זאת רק 4-3 פעמים בשבוע. מפא"י מיהרה להסביר שהעיתונים דרושים לה כדי לסייע לעולים חדשים להבין בשפתם את המתרחש בארץ, אבל המטרה היתה ברורה: הבחירות לכנסת השנייה עמדו בפתח, ומפא"י ביקשה לקרב אליה באמצעות העיתונים את אוכלוסיית העולים החדשים בארץ.
ד"ר אלדד דורש פיצויים
ד"ר ישראל שייב (לימים אלדד), מראשי לח"י לשעבר, תבע בפברואר 1951 ממשרד החינוך לשלם לו בעבור החודשים שבהם לא עבד במקצועו כמורה - אחרי שלטענתו הודר מבית הספר "מונטיפיורי" שבתל אביב עקב דעותיו הימניות. שייב דרש לקבל את התשלום אחרי שבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, פסק לטובתו וקבע ש"למשרד החינוך לא היתה כל זכות להפסיק את עבודתו באמצע שנת הלימודים". הנהלת בית הספר הזדרזה להודיעה לשייב שהוא רשאי לשוב לעבודתו בשנת הלימודים הבאה - "בתנאי שמשרד החינוך לא יביע התנגדותו לכך".
דליקטס במפרץ חיפה
בשורות טובות התקבלו מחיפה בסוף פברואר 1951, כשהתברר שמפעל חדש לעישון דגים הולך ונבנה במפרץ העיר. מהמפעל נמסר שהוא "לא יזדקק למטבע זר, שכן חומר הגלם מצוי בשפע ובחינם במימי הים התיכון. עובדה זו תשפיע לטובה על מחירי הדגים המעושנים, שיענגו כל חך, מגדול עד קטן, מאילת ועד דן".
הנעלמים / להקות צבאיות שהיו
להקת גייסות השריון
הצרכנייה / פריטים מאז
עריסה לסבון
סבונים תוצרת הארץ היו בזמנו מהסוג ה"פרקטי", כאלה שעשו את עבודת הניקוי ושירתו את המשפחה לאורך זמן. בשנות ה־50 המאוחרות החלו לייצר כאן סבונים איכותיים שנארזו בעטיפות נייר איכותי ומרשרש, בעלי צבע בהיר ואחיד - ושלל ריחות נעימים. היו אלה הסבונים של ה"ביוקר", וכדי שהסבון לא יושאר במי האמבטיה בתום הרחצה ויתמוסס - ייצרו מין "ערסל" מחוט ברזל עבה שצופה בפלסטיק, ושם הונח הסבון והתייבש, עד לרחצה הבאה.
התרופה לשפעת הבריטית: תפוז מישראל
בחורף 1951 גאתה הפופולריות של התפוזים הישראליים בשוקי אירופה, אחרי שבבריטניה השתוללה מגיפת שפעת קשה שהפילה למשכב יותר מ־2 מיליון איש - ורופאי הממלכה המליצו על אכילת תפוז אחד ביום כסגולה לריפוי. עקב הביקוש הגבוה האמירו מחירי תיבות תפוזי "Jaffa" בלונדון מ־18 שילינג לתיבה ל־50 שילינג, ומברקים דחופים נשלחו לפרדסנים בארץ, בתחינה לספק להם באופן בהול "כל כמות פרי אפשרית". בצילום: בית אריזה לפרי הדר בשרון, סוף שנות ה־40.
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו