לקבל כסף מהגרמנים?
ב־10 במאי 1949 התקבל במשרד החוץ מברק מאת שגריר ישראל במוסדות אירופה, מיכאל עמיר, ובו הודיע עמיר, שישב בהולנד, שבגרמניה המערבית ניכרת התאוששות כלכלית מדהימה (שלימים נקראה "הנס הכלכלי"). לכן, "זו העת להגיש לגרמנים חשבון מטעם העם היהודי לפיצויים על ההרס שנגרם, העושק שבוצע והרכוש שנשדד בתקופת השואה".
רק כעבור 20 חודשים, בינואר 1951, עלתה הצעת השגריר עמיר לדיון בממשלה, שדחתה פה אחד את רעיון ההתקרבות וניהול דין ודברים ישיר עם גרמניה.
באפריל 1951 ציווה ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, על מנכ"ל משרד האוצר, דוד הורוביץ, לפתוח ערוץ משא ומתן והידברות ישיר וחשאי עם קנצלר מערב גרמניה, קונראד אדנאואר, שנמשך לאורך כל אותה שנה.
ב־2 בינואר 1952 הודיעה ממשלת ישראל על כוונתה "לבקש את אישורה של הכנסת לפעול על פי שיקול דעתה בנושא הסכם השילומים עם גרמניה".
במקביל, הועלתה דרישה לקיים משאל עַם בנושא, אך העניין דרש לחוקק סדרת חוקים בפרוצדורה מסובכת, והנושא דעך. העיתון "מעריב", שהיה בזמנו הנפוץ במדינה, הודיע שהוא עומד "לקיים מבדק בקרב הקוראים בשאלת פתיחת משא ומתן עם גרמניה". ביום שישי, 4 בינואר 1952, הדפיס העיתון בעמודו הראשון גלוית דואר, שבצידה האחד יכלו עד שני קוראים להביע את דעתם, ובגבה צוינה כתובת למשלוח, ללא צורך בבול דואר. 12 אלף קוראים נענו למשאל, וכ־80 אחוזים מהם שללו קיום מגעים עם גרמניה.
אולם ב־9 בינואר 1952 אישרה הכנסת, ברוב קטן, את החלטת הממשלה בדבר קיום משא ומתן ישיר עם גרמניה המערבית. הסערה שפרצה מייד אחר כך בחברה הישראלית הגיעה לשיאה בקריאתו המפורסמת של מנהיג תנועת "חרות", מנחם בגין, למרי אזרחי.
בספטמבר 1952 חתמו ישראל וגרמניה המערבית על הסכם, שבמסגרתו העבירה גרמניה בשנים 1965-1953 פיצויים ("שילומים") בסך של כ־3 מיליארד מארק.
פקחים, משרוקיות וקללות: השוק השחור בת"א
בצומת הרחובות לילינבלום והרצל בתל אביב הלך והתפתח מאמצע 1951, נוסף על שוק המטבע הזר, גם "שוק שחור" של סחורות, שבפי האזרחים כונה בשם המרוכך "השוק החופשי".
בפינת רחוב לילינבלום, בצד הפונה להרצל, התרכזו מדי יום סוחרי שוק שחור והציעו בלחישה לעוברים ושבים סחורות מבוקשות וקשות להשגה, דוגמת שוקולדה, קפה, אבקת חלב, סוכר ועוד.
בשל העובדה שהסחר במקום נחשב ללא חוקי, נדרשה מידה רבה של זהירות במגע בין הצדדים לפני הוצאת המכירה אל הפועל: הסוחר סקר היטב את פני הנוכחים, וכשהבחין בתנועת ראש קלה מצד הלקוח הפוטנציאלי, הוא הוביל אותו לאחת החצרות בסביבה, שם הסתיר מבעוד מועד מלאי מהמוצרים המבוקשים.
בתום משא ומתן מהיר ניתנה הסחורה בתמורה להושטה חשאית של שטרות כסף - ואז הסוחר והלקוח הלכו במהירות איש־איש לדרכו, כאילו לא נפגשו מעולם.
הדברים לא נעלמו מעיניו של שר המסחר והתעשייה, דב יוסף, שהתרה באנשי אגף הפיקוח ודרש "למגר מייד את תופעת השוק השחור בלב העיר תל אביב". ואכן, החל מ־6 בינואר 1952 החלו פקחי משרד המסחר והתעשייה לפשוט מדי יום על סוחרי השוק החופשי בלילינבלום פינת הרצל.
כעבור כמה ימים הבחינו הסוחרים הממולחים שמדי יום מגיעים למקום אותם שלושה פקחים, באותה מכונית, וחיש קל הצטיידו הסוחרים במשרוקיות שאותן ענדו על צווארם. ברגע שאחד מהם זיהה את מכונית הפקחים מתקרבת - הוא שרק מייד, ובתגובה הקיפו עשרות הסוחרים את המכונית בצעקות ובקללות, והבריחו את הפקחים המבוהלים מהמקום.
אחרי שהסצנה חזרה על עצמה מדי יום במשך שבועיים, הודיע השר יוסף על כוונתו להקים "משטרה כלכלית שתאכוף בקשיחות את הוראות החוק - ותחסל את השוק השחור".
"יש אוצר בתוך ביצות החולה"
במלאת שנה להשקת מפעל ייבוש החולה, ב־29 בינואר 1951, התכנסו בתחילת ינואר 1952 במלון אלתר שוורץ שבראש פינה כל המעורבים בפרויקט, ובהם אנשי קק"ל וקרן היסוד, אנשי אגף המים במשרד החקלאות, מהנדסי החברה האמריקנית "זנזיבר־דקר" (שנשכרה להיות המבצעת בשטח) ועוד.
אל יומו השני של המפגש הגיעו שלושה מדענים מרחובות, במטרה לשתף את המתכנסים בתוצאות מחקר שבוצע על ידיהם במשך שמונה חודשים, בנושא "ניצול ערכי הטבע בחולה לאחר סיום שלב הייבוש".
מהסקירות המקיפות שהציגו המדענים אפשר היה לטעות ולחשוב שהמטרה שעמדה בלב תוכנית הייבוש - הוספת 60 אלף דונם למאגר האדמות לעיבוד חקלאי בגליל העליון - היתה משנית לחלוטין. שכן, כפי שדיווח המדען ד"ר חיים רוזנפלד למאזינים המרותקים: "מתחת למי החולה ממתין לנו אוצר בלום של מיליוני טונות כבול, בשכבות ענקיות ודחוסות של רקב צמחים שישמשו דשן ודלק מסוג סולר לאוטומובילים ולחימום הבתים, בכמות שתספיק ל־50 השנים הבאות לפחות".
המאזינים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה, אולם כשהמים בביצת החולה נוקזו ושכבת הכבול התגלתה - התברר שהכבול מתייבש, מתפורר, הופך לאבק ונישא ברוח למרחקים, וכל החזיונות של המדענים היו "חלומות באספמיה".
במהלך השנים, ובראייה לאחור, התברר שייבוש החולה היה משגה היסטורי ובכייה לדורות, כשהנזק האקולוגי והכלכלי שהצטבר מהייבוש עלה בהרבה על תועלתו.
הפקידים בזבזו חשמל
במבצע אכיפה שניהלו בתחילת ינואר 1952 פקחי חברת החשמל הירושלמית, נמצאו בחדרי הפקידים במשרד המסחר והתעשייה תנורי חימום מחוברים לחשמל. זאת בניגוד לצו שהופץ שבוע לפני כן, שהגביל את השימוש של מכשירים זוללי חשמל במשך היום. כעונש נותק הזרם בבניין לארבע שעות, אך שר המסחר והתעשייה, דב יוסף, דרש למנוע את יציאת הפקחים מהבניין עד שהנושא יובהר בינו לבין שר המשפטים, חיים כהן. בשיחה טלפונית שהתנהלה בין השניים ענה השר כהן ליוסף ביובש: "חוק הוא חוק, וצו הוא צו".
"פיצוי למוניות בשבת"
כמעט 1,000 מוניות בכל רחבי הארץ הצטרפו לשביתה שהכריז "איגוד בעלי הטקסי בישראל", שהחלה ב־4 בינואר 1952. הסיבה: סירוב השלטונות להיענות לדרישת בעלי המוניות להעלות את תעריפי הנסיעה בשבת ב־30 אחוזים. יו"ר איגוד בעלי המוניות, מאיר גבאי, מסר ש"מספר מצומצם של מוניות יעמדו לרשות רופאים ואחיות, ובמקרים של פיקוח נפש הם מתבקשים להתקשר לטלפון 4754". גבאי הוסיף ש"בעל מונית הוא לא עבד נרצע, וגם לו מותר לבלות את השבת עם משפחתו. אם כבר נכפית עליו תורנות שבת - לפחות שיהיה לו פיצוי הוגן על הפגיעה במשפחתו".
משבר בחנויות הדולר
משפחות רבות בישראל קיבלו סיוע חודשי קבוע מקרוביהן בארה"ב, בצורת שובר דולרי (שנקרא "סקריפט") שאיתו אפשר היה לרכוש מוצרים בחנויות מיוחדות שנקראו "חנויות דולר". והנה, לנוכח עליית המחירים ברוב מוצרי המזון, כפי שנרשמה מתחילת 1952, ביקשו רוב המשפחות מהקרובים באמריקה לא לשלוח אליהן יותר שובר, אלא את מוצרי המזון עצמם. "בנוסף לעליות המחירים השתנה גם שער הדולר, וכעת אני יכול לרכוש בשובר של 50 דולר רק שני שלישים ממה שרכשתי בחנות עד לפני חודשיים", הסביר האזרח אפרים פירושנסקי לכתב העיתון "חרות" בפתח חנות דולר בירושלים.
הנעלמים / מכוניות מפעם
זכות לאסקורט
מכונית הפורד אסקורט המשפחתית הפכה באמצע שנות ה־70 לפופולרית מאוד בישראל, וכל מי שרכש מכונית מדגם זה נדרש להמתין עשרה חודשים עד להגעתה. יזמים זריזים, שמצאו דרך להכנסה צדדית נאה, נרשמו לרכישת האסקורט אצל היבואן, שילמו את דמי הקדימה - וכחודש לפני קבלת המכונית בפועל פרסמו מודעה בעיתון: "למכירה - זכות לאסקורט". זכות זו נקנתה במהירות על ידי אזרחים שחשקו במכונית, אך לא רצו להמתין חודשים עד לקבלתה.
הצרכנייה / פריטים מאז
שעון יד דיגיטלי
פריט שסימל את הצונאמי הצרכני של מוצרים מהמזרח הרחוק, החל מסוף שנות ה־70. מדובר היה בשעון בעל צג עם כפתורים, לחצנים ופונקציות שונות נוסף על הצגת השעה, כולל משחק דיגיטלי זעיר (לרוב "סנייק"), שאיתו אפשר היה להעביר שעות של הנאה בהמתנה בתור או בזמן שיעור בכיתה. השעון הפופולרי היה מתוצרת "קסיו" היפנית, ובהמשך הגיעו סוגים נוספים של יצרנים סינים שונים.
הצעת חוק: חובה ללמוד עברית
ב־15 בדצמבר 1951 הודיע שר החינוך והתרבות, בן־ציון דינור, ש"משרד החינוך עמל על הכנת חוק שיחייב כל אזרח ישראלי, בדגש על העולה החדש, ללמוד עברית". השר דיווח שב־2 בינואר 1952 ייפתחו ברחבי הארץ מאות כיתות להוראת עברית למבוגרים, והדגיש שעל פי החוק החדש, זכויות מסוימות בעבודה יינתנו רק לעובדים ששולטים בשפה. החוק לא נחקק לבסוף, אך יותר מ־25 אלף מבוגרים נרשמו ללימודי העברית בתחילת ינואר 1952. בצילום: כרזה שמזמינה ללמוד עברית, עם איור המחשה של "מפתח לשון" שיבטיח עתיד כלכלי לכל הלומדים את השפה.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו