מתוך החאקי מישיר רס"ן אבידַב גולדשטיין מבט קשוח למצלמה. שובל של מבוכה מהול בעמידתו של הקצין, המתנשא לגובה שני מטרים חסר ארבעה סנטימטרים. חוסר הנוחות מהחשיפה ניכר בשפת הגוף שלו ובניגון הדיבור הרך. כבר חמש שנים שהוא מקיים באדיקות את הצו "לא תשתוק", אבל הפעם הוא נרגש במיוחד לגולל את סיפורו, מפני שלראשונה הוא מתראיין במדי צה"ל.
"כשקצין בצה"ל, על מדים, מדבר על הפגיעה המינית שעבר, הוא משדר משהו", הוא אומר. "משהו שיכול להעניק השראה לאנשים שאין להם כרגע כוחות לצאת מהמקום שבו הם נמצאים - נערים או נערות, ילדים או ילדות, שנפגעו בעבר או נפגעים בהווה. יש לזה משמעות גם בהיותי גבר. גבר תמיד נתפס כפוגע ולא כנפגע, כמישהו עם כוח שצריך לשמור ולהגן על אחרים, או על אחרים מפניו. אם הוא נפגע, האם הוא גבר בכלל? אז כן, אני גבר, רב־סרן בצבא ההגנה לישראל, ונפגעתי".
• • •
את המילים האמיצות הללו הוא אומר גם בתוכנית "מצב נפשי", שתשודר בימים שני ושלישי הקרובים בכאן 11. "אני משתתף בפרק שעוסק בפוסט־טראומה, למרות שבשום שלב לא אובחנתי כפוסט־טראומטי. היום כמעט אין לי סיוטים בלילה, אבל עדיין יש לי פלשבקים ביום. אני מרגיש שאני בתהליך ריפוי, אבל יש עוד צלקת".
הוא בן 33. נולד בעיר יורק שבצפון אנגליה לאבא רופא ולאמא אחות, בן רביעי בין שמונה אחים ואחיות. ב־1992, כשהיה בן 4, עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בנוה דקלים שבגוש קטיף.
"למרות הפיגועים, זאת היתה ילדות טובה ותוססת, עם חול זהוב וים כחול ודלתות פתוחות", הוא מספר. "לא הייתי מהתלמידים הכי טובים, וזה השפיע קצת על המקום החברתי שלי, אז בכיתה ג' החליטו להצמיד לי חונך מטעם פר"ח, בחור שהיה אז בן 27 בשם שלומי כהן.
"הוא היה בן היישוב, חייל משוחרר מהצנחנים, כריזמטי מאוד וברוך כישרונות, שידע לנגן, לצייר, לגלף וגם לאמן כדורסל. זה נתן לי הרגשה מאוד טובה, שהנה יש לי הזדמנות להיכנס למיינסטרים. היינו נפגשים כמה פעמים בשבוע, משחקים כדורסל, מטיילים, מדברים. היה כיף. יש מעלי שלוש אחיות, אז הוא היה עבורי מעין אח גדול.
"בהתחלה נפגשנו במקומות ציבוריים, כמו הספרייה, המגרש או הישיבה, בשעות נורמליות. אבל לאט־לאט המפגשים עברו משעות הצהריים לשעות הערב המוקדמות, במקומות פרטיים כמו הרכב שלו והדירה שלו".
ההורים שלך לא שמו לב?
"זה היה יישוב שהילדים הסתובבו בו באופן חופשי. אבא היה חוזר מהעבודה מאוחר בלילה, ואמא נתנה לי יד חופשית, כמו שכל הילדים האחרים קיבלו. לא היתה שום מודעות למוגנות, ופגיעות מיניות לא היו נושא שמדברים עליו".
ואז התחילו הנגיעות. "הפעם הראשונה היתה בחדר שלו בישיבה. בנינו טיסנים מפלסטיק, ונרדמתי שם. כשהתעוררתי היה לי חם, והוא היה צמוד אלי. לא הבנתי מה קורה. קמתי והלכתי. בפגישה הבאה הוא התחיל ללטף אותי למטה, פעם אחרת הוא שכב עלי עירום אחרי המקלחת. מפעם לפעם זה החמיר לדברים איומים ונוראיים.
"הייתי נבוך, זה היה לי מאוד לא נעים. זה מגעיל, אתה רק מחכה שזה ייגמר. אבל לא אמרתי לו 'לא' ולא התנגדתי. לכן הוא הרשה לעצמו בכל פעם לעלות שלב.
"זו היתה תקופה שונה מהיום. פגיעות מיניות לא היו נושא שמדברים עליו. בבני עקיבא וביישוב דיברו על שמירת נגיעה מבנות, אבל אף אחד לא דיבר איתי על שמירת נגיעה מבנים. שלומי כמובן אמר לי להשאיר את זה בינינו. הוא גם דאג תמיד לשאול לפני כל פעם אם נעים לי ונוח לי. הוא עטף אותי בתוך עטיפה שאין שום דרך לצאת ממנה".
גם כשהחונכוּת הרשמית הסתיימה, כעבור כשנתיים, הפגיעה נמשכה, ואף הפכה נועזת יותר - במקומות ציבוריים. "באחד הטיולים של בית הספר שלומי יצא כמלווה. הוא ישב לידי באוטובוס, והיד שלו היתה בתוך המכנסיים שלי. בהמשך היום הוא קנה לי גלידת מגנום, עם השוקולד למעלה. המוצר הזה בדיוק יצא אז, והיה וואו. הוא ידע איך לגרום לי להרגיש הכי מיוחד שאפשר, כאילו אני הכי יקר וחשוב לו.
"היום, בהרצאות שלי, אני מסביר שפדופיל הוא שילוב של כריש ועכביש. הוא יודע לזהות ממרחק את הילדים הדחויים שזקוקים לתשומת לב, כמו כריש שיודע להריח דם ממרחק. ברגע שהפדופיל תופס את הילד, הוא טווה סביבו רשת קורים כל כך חזקה, שגם כשהנפגע כבר מבין שמשהו לא בסדר, הוא נכנס לסחרור שאי אפשר לצאת ממנו ולא יודע עם מי לדבר".
אבידב החל להבין שמשהו לא בסדר רק בגיל 12, כששמע חבר'ה בוגרים יותר מהיישוב מתלחששים על דברים ששלומי עושה לבנות. "פתאום הפאזל התחיל להתחבר לי, אבל עדיין היו חסרים בו חלקים, ובעיקר לא היתה לו כותרת. לא הכרתי את המושג 'פגיעה מינית'.
"החלטתי לספר לחבר, אחד הנערים שהיה שותף בשיחה, ששלומי 'עושה את זה' גם לי. אבל הוא לא הגיב. התגובה שלו הגיעה רק אחרי שנתיים".
בינתיים מונה שלומי לרכז הביטחון של נוה דקלים, ובמקביל, הקים חוות סוסים טיפולית לילדים. "הוא היה הסגן של אלוהים, אם לא אלוהים בעצמו", אומר אבידב. "אבל ככל שהזמן עבר, הבנתי שזה לא בסדר. בכל פעם שנפגשנו במקרה, הוא היה שואל למה אני כבר לא בא. ניסיתי להתחמק ממנו בכל מיני תירוצים. כשנגמרו התירוצים, אני זוכר את עצמי הולך לקרוואן שלו שבקצה היישוב, עולה את שלוש מדרגות המתכת, דופק על הדלת, ויודע בדיוק מה יקרה בעוד כמה דקות".
ההקלה הגיעה בסוף כיתה ח', לקראת היציאה לישיבה תיכונית. אחותו הגדולה ניגשה אליו והורתה לו להתרחק משלומי. היא סיפרה לו ששלומי פגע מינית באחות אחרת שלהם, שהגישה נגדו תלונה במשטרה.
"זה היכה בי בכמה רבדים. לראשונה שמעתי את המילה 'פגיעה מינית'. הבנתי שאני לא הכי מיוחד עבור שלומי, כמו ההרגשה שהוא נתן לי. וסוף־סוף, אחרי כל כך הרבה שנים, היתה לי סיבה להפסיק ללכת אליו. והפסקתי".
לא סיפרת לאחותך שהוא פגע גם בך?
"לא היו בי הכוחות".
• • •
אבידב החל ללמוד בישיבה תיכונית ביישוב כוכב השחר שבבנימין, הרחק מביתו. באחד הימים קיבל שיחת טלפון מפתיעה.
"זה היה החבר ההוא, ששיתפתי במה ששלומי עשה לי. הוא שאל, 'אתה זוכר את השיחה שלנו?', ולמרות שזכרתי היטב, אמרתי שלא, וניתקתי. אבל הוא התקשר שוב וסיפר ששלומי פגע גם בו, וששלוש בנות ביישוב התלוננו עליו במשטרה. הוא אמר שאם אנחנו רוצים שזה יצליח ושהוא יקבל עונש, אנחנו חייבים להצטרף אליהן".
בסוף השבוע נפגשו השניים בתחנת אוטובוס בנוה דקלים, והחליטו לספר להוריהם מה עברו. "להטיל את הפצצה, ואללה הוא אכבר", בלשונו הציורית של אבידב. "הדרך הביתה היתה ההליכה הכי ארוכה בעולם. אמא שלי היתה בבית, וביקשתי לדבר איתה בחוץ. הסתובבנו יחד ביישוב, דיברתי על כל מה שעלה לי בראש, רק לא על זה. בסוף היא שאלה מה אני באמת רוצה להגיד לה. ואז סיפרתי לה שמה ששלומי עשה לאחותי, הוא עשה גם לי".
איך היא הגיבה?
"לקחה את זה מאוד־מאוד קשה. בכתה. היום, כשאני אבא, אני טיפה מתחיל להבין מה היא עברה. אמא סיפרה לאבא, והוא לקח אותי לשיחה והסביר לי מה נכון ובריא במיניות ומה לא".
אבידב והנער האחר ניגשו להגיש תלונה במשטרה, כל אחד בנפרד עם הוריו. הם נחקרו על ידי חוקר ילדים, ושלומי הורחק מתפקידו ומהיישוב. "אחרי כמה חודשים קיבלנו הודעה שכל התיקים נסגרו מחוסר ראיות".
למרות שהיו נגדו חמש תלונות?
"ככה זה", מחייך אבידב חיוך מריר. "לצערנו, 90 אחוזים מהתלונות על תקיפה מינית נסגרים בלא כלום".
שלומי חזר ליישוב כמנצח. "כמובן שכולם ביישוב כבר שמעו על הסיפור, ואנחנו הפכנו לחבורה של חמישה ילדים, בנות ובנים, שמעלילים עליו עלילות, שמדברים לשון הרע ומוציאים שם רע. הוא התקבל בזרועות פתוחות, כמו לוחם שחזר מהקרב, והסתובב ביישוב כמו טווס. אני הסתובבתי כמו מצורע.
"חברים שלי ביישוב אמרו לי שאם זה לא הוכח בבית משפט, זה לא קרה. בשלב הזה כבר התחלתי להגיד לעצמי, אולי זה באמת לא קרה? ואם זה קרה, בטח אני אשם. הרי אף אחד לא הכריח אותי ללכת אליו. אני דפקתי על הדלת שלו.
"התחלתי לאכול את עצמי. כלפי חוץ הייתי ציני וקשוח, ומשדר עסקים כרגיל, אבל בפנים הייתי רקוב, ממש מת מהלך".
דיברת עם מישהו?
"בכיתה י' היתה לי בת זוג בשם הדר, האהבה הראשונה שלי. היא ידעה על המקרה שלי, כולם ביישוב ידעו. אבל לה סיפרתי בפירוט מה עברתי, היא היתה בין הבודדים שדיברתי איתם על זה. והיא האמינה לי, לא כמו החברים האחרים שחשבו שאם התיק נסגר, זה לא קרה.
"ההורים שלי רצו שאלך לטיפול פסיכולוגי. הלכתי לכמה פגישות, אבל לא הרגשתי שזה עוזר במשהו, אז הפסקתי. עברתי שנים מאוד־מאוד קשות".
הטראומה האישית שלו התמזגה עם טראומת הפינוי מגוש קטיף. "בחופש הגדול בין כיתה י' לי"א פינו אותנו. גרנו שמונה חודשים במלון בירושלים, ואחר כך במגורים זמניים ביישוב ניצן. הכל ביחד היה מערבולת שלמה, שהביאה אותי למקומות מאוד קשים עם עצמי. סיוטים בלילה, פלשבקים והמון שנאה עצמית.
"היה לי פתיל קצר מאוד. פעם מישהו אמר לי משהו מעליב, ודפקתי לו כיסא בראש. רצו להעיף אותי מהישיבה, אבל הבינו שאני נמצא בתקופה קשה בגלל הפינוי.
"בקושי סיימתי תיכון, עם בגרות מינימלית. 'פק"ל שלומי' היה עלי בכל מקום שאליו הלכתי. סחבתי את האלונקה הזאת לבד".
• • •
בתום לימודיו בישיבה התגייס אבידב לשירות קרבי בגולני. "בצבא היו לא מעט רגעי משבר. כל מיני דברים שהציפו בי את הפגיעה שוב ושוב. בעיקר היה לי קשה עם המקלחות המשותפות. חוויתי את זה כבר קודם, בטיולים בתנועת הנוער, אבל בצבא זה התעצם. גם כל מגע היה קשה לי, בטח היאבקויות ומשחקי מכות של גברים".
סיפרת למישהו מה עברת?
"לא. אבל בסופו של דבר, הצבא הוא מסגרת שכופה עליך סדר וארגון. המשמעת הקשוחה סידרה לי את הראש והרגיעה קצת את הפתיל הקצר שהיה לי. אין לך יותר מדי זמן לחשוב, אתה כל הזמן בפעילות או בלו"ז, ואתה עייף וישן כל כך חזק, שאין סיכוי שתתעורר מסיוט. מה גם שלכל אחד יש הצרות והשריטות שלו. אז מרמים את הראש וממשיכים הלאה. בשירות קרבי, ובטח בפיקוד, אתה נותן את המאתיים אחוז שלך, וכל השאר נדחק הצידה".
הוא עלה בסולם הדרגות, יצא לקורס קצינים, וחזר לפקד על מחלקה בחטיבה. בהמשך מונה למ"פ באיסוף הקרבי, משם עבר לענף קשרי חוץ בזרוע היבשה. כיום הוא עומד בראש מדור בזרוע היבשה.
במקביל, הילד שבקושי סיים תיכון למד תואר ראשון במדעי המדינה, ובימים אלה סיים תואר שני במדעי מזרח התיכון.
פגשת את שלומי שוב?
"כן, בכל פעם שהגעתי הביתה לחופשה. הוא גר אז ארבעה בתים מהמקום שבו גרנו. הייתי נתקל בו גם כשהייתי הולך לשחק כדורסל במגרש ביישוב. תמיד שיחקתי בקבוצה היריבה, ותמיד ניצחנו. בכל זאת, הייתי השחקן הכי גבוה על המגרש", הוא צוחק במבוכה. "זאת גם היתה הזדמנות 'לפוצץ' אותו קצת במכות כאילו לא מכוונות. היו לי גם כמה עימותים איתו, שקיללתי אותו מחוץ למגרש".
באחד מאותם מפגשים אקראיים, ב־2013, משהו נשבר בו. "ראיתי את שלומי מחבק ומנשק תינוק, והתחלחלתי. אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו. הלכתי להורים שלי ואמרתי להם שאני חוזר להיאבק בו. פניתי לעו"ד דורון ויינרייך, והתחלנו בהליך אזרחי של תביעה לפיצויים, שעדיין מתנהל, למרות שאין סיכוי שאראה ממנו שקל, כי כבר עיקלו לו נכסים. אני עושה את זה רק כדי לסגור מעגל.
"עורך הדין שלי בדק ומצא שהעילה לסגירת התיק נגד שלומי שונתה מחוסר ראיות לחוסר אשמה, מה שאִפשר לו להוציא תעודת יושר ולהפוך למורה לחינוך גופני. הוא עבר לגבעת וושינגטון ובהמשך לבית חורון, ולימד בבתי ספר במרכז. נתנו לחתול לשמור על השמנת".
כחלק מהתביעה האזרחית, פנה אבידב אל אחותו וביקש ממנה לכתוב תצהיר על הפגיעה בה. היא התנתה את הסכמתה בכך שילך לטפל בעצמו. "בהמלצת חבר הגעתי למאמנת אישית, שהיום אני חייב לה את חיי. הבנתי שכל מה שעברתי יושב על נקודה של אהבה עצמית. כילד דחוי חיפשתי מישהו שייתן לי תשומת לב ותחושה שאני מיוחד. שלומי ניצל את זה. בעקבות הפגיעה שעברתי, רגשות האשמה, הגועל, היחס של הסביבה - תיעבתי את עצמי. היה בתוכי מנגנון של השמדה עצמית.
"בזכות הטיפולים, השכבות ירדו לאט־לאט ואִפשרתי לאהבה להיכנס פנימה. כי אם אני לא אוהב את עצמי, אני לא יכול לאהוב אחרים או להיות נאהב".
• • •
במהלך 2015 קיבל אבידב כמה שיחות טלפון מהורים מודאגים. הם שמעו שמועות על המורה לספורט בבית הספר של ילדיהם, וביקשו לברר מה הוא עשה בנוה דקלים. את דפוס הפעולה שתיארו - איך הוא קונה להם ממתקים, מחבק אותם ונצמד אליהם בטיולי בית הספר - הכיר אבידב היטב. הוא המליץ להם להורות לילדיהם לשמור מרחק מהמורה המסוכן.
בינואר 2016, כשאבידב כבר היה מ"פ באיסוף הקרבי, חלה התפנית בפרשה. "אמא שלי צלצלה אלי ואמרה לי להיכנס מהר לאתרי החדשות. הכותרת היתה: 'מורה לספורט באזור המרכז נעצר בחשד שפגע בתלמיד'. היא אמרה לי שזה הוא. אני זוכר שרעדתי כולי.
"בהמשך פרסמו את שמו, כי הבינו שיש פה יותר ממקרה אחד. ואז פורסם גם על חמישה בני משפחה מאזור הדרום, שהגישו תלונה על פגיעה והתעללות מינית. ניסיתי לברר במי מדובר, כי רציתי להצטרף לתלונה שלהם, אבל לא הצלחתי להבין מי הם".
שלומי כהן נידון ל־44 חודשי מאסר בגין עבירות מין בקטין. אחרי הרשעתו התלוננו נגדו חמישה אחים, שתיארו מסכת התעללות מחרידה לאורך 13 שנים. הפרקליטות הגישה כתב אישום נוסף, חמור במיוחד, על מעשי סדום, מעשים מגונים, ניסיונות אינוס ועבירות מין נוספות. תוך כדי המשפט, אחד האחים שם קץ לחייו בעת שירותו הצבאי. ארבע שנים אחרי הגשת כתב האישום, נשלח כהן ל־20 שנות מאסר.
"כששמעתי על ההתאבדות שלו, היתה לי תחושה מאוד קשה. הוא אמנם היה צעיר ממני בהרבה, אבל הכרתי אותו, שיחקנו כדורסל יחד. חשבתי שאם הוא היה יודע שגם אני נפגעתי, אולי היה נעזר בי. החלטתי שאני חייב לצאת עם זה החוצה מייד בתום השבעה".
אבידב ישב וכתב את סיפורו כמעט לילה שלם. כתב ומחק, ובבוקר העלה פוסט אמיץ לפייסבוק. היתה זו הפעם הראשונה שבה מ"פ בצה"ל, בשמו המלא, מתאר מסכת עצובה של תקיפה מינית, שלוותה בעצימת עיניים ובהכחשה של מנהיגי ציבור ורשויות.
"קיבלתי תגובות מאוד חמות ואוהדות, ולאט־לאט הרגשתי שאני כבר לא סוחב לבד את האלונקה עם 'פק"ל שלומי'. פתאום עוד אדם ועוד אדם נכנסים מתחת לאלונקה, עד שהרגשתי שהסיפור הזה לא יושב עלי יותר. שהוא כבר לא מגדיר אותי. בעקבות הפוסט גם ישבנו יחד כל המשפחה - ההורים, האחים, האחיות והגיסים, וסיפרתי להם בפעם הראשונה מה עבר עלי. התקיים שיח משפחתי פתוח. הם הקשיבו לי ואמרו שהם תומכים בי".
אילו תגובות קיבלת בצבא?
"מדהימות. המפקדים והפקודים שלי ממש חיבקו אותי ותמכו בי. לקחתי את כל הפלוגה שלי ועשיתי להם שיחה, הסברתי מה היה שם, כדי ששום דבר לא יישאר מתחת לשולחן. שהדברים יהיו ברורים. יותר מזה, הורים של חיילים התקשרו אלי ושלחו לי הודעות. התחושה היתה מאוד חמה ולבבית, זאת היתה חוויה מאוד טובה.
"לא הרגשתי שזה השפיע על הקשר שלי עם החיילים, אבל כן הרגשתי שהם נבוכים. שזה משהו שנמצא באוויר וקצת מביך לדבר עליו.
"אני זוכר שנכנסה אלי חיילת שעברה פגיעה מינית, והיא הרגישה הרבה יותר נוח לספר לי, כי היא יודעת מה עברתי. באופן כללי, חיילות הרגישו הרבה יותר נוח לדבר איתי ולהתייעץ על כל מיני דברים שעברו. הן כנראה הבינו שמי שנפגע, מפתח רגישות למצוקות של אחרים".
• • •
הטראומה שעבר השפיעה גם על היכולת שלו לפתח קשר זוגי. "היה לי קשה אפילו עם השאלה הפשוטה מתי לספר על מה שעברתי. באיזה שלב של הדייט. אולי בגלל זה גם היה לי כל כך קשה ללחוץ על כפתור 'פרסם' בפייסבוק. שאלתי את עצמי, 'מי תרצה אותי אחרי זה?'
"שלושה חודשים אחרי הפרסום, חבר התקשר אלי ואמר לי, 'מצאתי את אשתך'. אמרתי לו שאשמח לדעת מי זאת, כי גם אני כבר מחפש אותה הרבה זמן. החבר הציע לי לחדש את הקשר עם הדר, אהבת נעוריי. התברר שהוא פגש אותה בשבת, בירושלים, ונזכר בקשר שהיה לנו.
"אמרתי לו, 'שחרר, אחי, היה ונגמר״, הוא צוחק. אבל החבר לא הרפה.
"למרות שלא נפגשנו 11 שנה, זכרתי את הטלפון שלה בעל פה. התקשרתי וקבענו להיפגש.
"נסעתי מהדירה שלי בנחלאות לאסוף אותה. כשהיא יצאה מהבית, הלסת שלי נשמטה מרוב התרגשות. כשהיינו בתיכון שמרנו נגיעה, פעם אחת המרפקים שלנו נפגשו בטעות וזה היה פחד מוות.
"יצאתי מהרכב ושאלתי אותה אם אפשר לחבק אותה. היא הסכימה. החיבוק הזה היה הכי שלם בעולם, באותו רגע היה ברור שזאת חתונה. הדר גם עברה דברים בדרך וגם עבורה החיבוק בישר שלמות.
הם נישאו ביולי 2017. רעייתו היא היום ד"ר הדר קלפר גולדשטיין, סיימה לימודי דוקטורט במחקר ומסיימת סטאז' ברפואה ולקראת התמחות בבית החולים הדסה הר הצופים.
יחד הם מגדלים את בנם הבכור רא"ם (ראשי תיבות של שמות סביו וסבותיו), בן השנתיים ומצפים כעת לאח/אחות לרא״ם.
"רא"ם הוא הניצחון שלנו. מייד כשהוא נולד, עטפתי אותו והבטחתי לו שנשמור עליו, שנהיה שם בשבילו, שהוא לא יהיה לבד".
• • •
לאחר פרסום הפוסט, הפך אבידב לכתובת עבור נפגעים ונפגעות. הוא ניסה לסייע לכולם, עד שחש מוצף. "חשבתי שאני יכול להציל את העולם, עד שהבנתי שזה מביא אותי למקומות קשים ומציף מחדש את הפגיעה.
"היום אני עסוק בהעלאת המודעות בעזרת הרצאות. אני מסתובב בכל הארץ ומעביר הרצאות בחינם לבני נוער, להורים ולאנשי מקצוע כמו שוטרים, סטודנטים למשפטים ורבנים. חשוב לי שישמעו את הסיפור ויכירו את הסטטיסטיקה המזעזעת.
"על פי המחקרים, עד גיל 12 - ובחלק מהמחקרים גם עד גיל 14 - הפגיעה בבנים שווה בהיקפה לפגיעה בבנות. בישראל, אחד מכל חמישה בנים נפגע מינית. אבל כמה בנים נפגעי תקיפה מינית אנחנו מכירים? הרבה פחות מנשים שחלו בסרטן השד, למרות שזה אחת משמונה.
"זה אומר שלמרות הנתונים הקשים, לא מדברים מספיק על הנושא. כמה הורים מדברים עם הילדים שלהם על פגיעות מיניות? אנחנו משאירים את זה לבית הספר, אנחנו לא יוצרים את הגשר הזה כדי שהילד יוכל לבוא לדבר. אם הנושא לא מדובר בשגרה, למה שהוא ידובר בחירום?"
מה שעברת השפיע על הקשר שלך עם הדת?
"היום אני לא יכול להגדיר את עצמי כדתי ולא הולך עם כיפה ביום־יום, למרות שאני שומר שבת וכשרות. קשה לי מאוד עם הממסד, עם המתווכים. שלומי הוא כהן, הוא גדל לברך את כולם ולהעלות לתורה וללמד ילדים לבר המצווה ולהיות שליח ציבור. הוא הולך עם ציציות בחוץ וכיפה גדולה. היום הוא יושב בכלא, ולפי מה ששמעתי, לומד לבחינות לרבנות. ואני שואל את עצמי, לאיזו דת בדיוק?
"בזמנו הוא עבר למבוא חורון, שזה יישוב מאוד דתי, בהמלצת אחד הרבנים בנוה דקלים. אני מאמין שלרב הזה יש דם על הידיים, ממש ככה. לכן קשה לי עם הגדרות וסממנים חיצוניים.
"אמנם הציבור הציוני־דתי עבר שינוי, והיום מדברים על הנושא הרבה יותר מבעבר, ויש רבנים ומנהיגי ציבור שמטפלים בפרשות כאלה. אבל עדיין יש דרך לעבור, יש עוד הרבה השתקה".
מה חשבת על ההתאבדות של חיים ולדר השבוע, בעקבות 22 העדויות נגדו על תקיפה מינית?
"לא צר לי עליו ועל חבריו הפוגעים. הקורבנות שנפשותיהם נרצחו על ידי אותם עברייני מין ימשיכו לסחוב את צלקת הפגיעה עד יומם האחרון, בעוד חיים ולדר ויהודה משי זהב בחרו בדרך הקלה והפחדנית, ולא התמודדו עם ההשלכות של מעשיהם הנפשעים. חיי הקורבנות חשובים לי מחיי הפוגעים. אסור שאירועים כאלה ישתיקו קורבנות ויעצרו אותם מלהתלונן".
yifater1@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו