"הריצה נותנת לי אנרגיה, המון אנרגיה. וגם שלווה", מנסה דינה גולן להסביר איך גם בגיל 61 היא לא מפסיקה לרוץ אחרי הגביעים. "אני רצה מגיל 10. אחרי ריצה אני מרגישה מאושרת, כאילו יש לי כנפיים ואני יכולה לכבוש את העולם. בימים שאני לא רצה אני מרגישה כבויה. הריצה עושה טוב לגוף ולנפש. עברתי כל כך הרבה משברים בחיים, כך שאם לא הייתי רצה הייתי צריכה ללכת לפסיכולוג בכל יום".
אחד המשברים שפגשו את דינה במהלך חייה היה הסרטן. בגיל 29, כשהיא אמא לשתי פעוטות, היא זיהתה גוש בשד. הרופא אמר לה שזה שום דבר, אבל הפנה אותה לממוגרפיה. שיהיה. אחרי הביופסיה התקשרו אליה מקופת החולים ובישרו לה - בשיחת טלפון - שיש לה גידול ממאיר.
"חשבתי שאני מתה", היא משחזרת. אבל אחרי הבהלה הראשונית, החליטה להילחם. היא עברה ניתוח להוצאת הגידול וחודשיים של הקרנות, וניצחה את הסרטן. כשסיימה את סבב ההקרנות התחילה ללכת, ובתוך שבועות אחדים חזרה לרוץ. "הריצה הצילה אותי, החזירה אותי לחיים".
היום, ממרום גילה, היא לא רק קוטפת גביעים בתחרויות בכל רחבי הארץ ומשאירה אבק לצעירות ממנה, אלא גם מלווה ומאמנת בהתנדבות נשים כמוה, ששרדו או שעדיין נלחמות במחלה.
"לקראת גיל 60 החלטתי להגשים חלום, ונרשמתי לקורס למאמני ריצה באוניברסיטת תל אביב. אני יותר אוהבת את האימון האישי ופחות את הקבוצתי, אני מעדיפה להתמקד באדם אחד ומכלום לעשות משהו. אבל בכל זאת היה לי חשוב לאמן קבוצה של נשים שמתמודדות עם סרטן.
"פניתי לעמותת 'גם אני רצה' - עמותה של נשים מחלימות מכל רחבי הארץ שרצות, ובגלל שהייתי מאמנת בתחילת דרכי וגם מבוגרת יחסית, הייתי צריכה להילחם כדי לקבל קבוצה. הציעו לי לנסות להקים מחדש קבוצה שהתפרקה ברעננה, והסכמתי מייד.
"הסיפוק הכי גדול הוא להקים מחדש קבוצה שנסגרה. זאת קבוצה לא קלה. פעם זאת לא יכולה לבוא, ופעם ההיא לא יכולה. אני צריכה להחזיק אותן קצר. אבל כבר כמעט שנה שאנחנו רצות יחד, עשר נשים שמחלימות. יש כאלה שעוד עוברות ניתוחים שונים, יש כאלה שצריכות להיבדק כל הזמן ואחרות עוד מתמודדות עם תופעות לוואי של המחלה".
האימון עצמו מתחיל בהליכת חימום של 700 מטר. אחר כך היא מעבירה להן תרגילי חימום ואז הן רצות 4 קילומטרים, או הולכות הליכה מהירה. "אני זורמת איתן. כל אחת עושה את זה בקצב שלה, בלי לחץ. האימון אמור להיות שעה, אבל הרבה פעמים הוא נמשך יותר. לפעמים שעה וחצי. בסוף הריצה אנחנו עושות עוד תרגילי מתיחה וכוח. קניתי במיוחד על חשבוני אביזרים: משקולות, גומיות, כדורים. ולפעמים אנחנו נשארות עוד, סתם כדי לפטפט. אני מרגישה שזה עושה להן מאוד טוב, ולי כיף לתת מהטוב שלי".
אם בקבוצות ריצה רגילות הדגש הוא על בניית הכושר וההתקדמות בריצה, בקבוצה של דינה הדגש הוא על עידוד ועל תמיכה הדדית. "הן מספרות לי על הבעיות והקשיים שלהן, לפעמים בפני כל הקבוצה ולפעמים באופן אישי יותר, ואני משתדלת להקשיב ולתמוך. בסוף כל אימון הן אומרות לי, 'דינה, הגענו בלי כוח, בלי חשק, אבל אנחנו יוצאות מכאן עם המון אנרגיה. כשאנחנו רואות איך בכל שבוע את הולכת לתחרות אחרת, אנחנו נדבקות במרץ שלך'".
• • •
אנחנו נפגשות בביתה שבכפר סבא. את הדלת היא פותחת לבושה בבגדי ריצה קצרים ובשיער בלונדיני פרוע. אם הייתי רואה אותה כך ברחוב, הייתי נותנת לה מקסימום 40. אבל 60? בשום אופן לא.
לצד הריצה שממלאת את כל חייה, היא אמא לשירן (34) ולמורן (32), וסבתא לשני נכדים. כשהיא לא רצה היא עובדת כגננת, ונדמה שרק הזאטוטים יכולים לעמוד בקצב שלה.
בסלון הבית נחשף עומק השיגעון: 300 - לא פחות - גביעים בגדלים שונים, נוצצים מבעד לשלוש ויטרינות עמוסות. את הגביע האחרון קצרה במרתון טבריה במקצה של 10 קילומטרים, שם הגיעה למקום הראשון בקטגוריה שלה (מעל 60) ולמקום ה־38 מכלל המתחרות. כמה שבועות לפני כן, במירוץ בגדרה, קטפה את גביע המקום הראשון מבין כלל הנשים שהתחרו במקצה 5 קילומטרים. גם במירוץ תל אביב הגיעה למקום ראשון בקטגוריה שלה.
על הספה יושבות תעודות ממוסגרות, ממש כאילו היו אורחות חשובות במיוחד, וליד הדלת שורה של מדליות תלויות על הקיר.
אבל את המדליות היא לא אוהבת. "לתחרות שאין בה גביעים אני לא רוצה להגיע. מארגני התחרויות מכירים אותי, הם יודעים מי זאת דינה גולן. כשיש רק מדליות, אני מתקשרת אליהם ושואלת, 'מה זה, למה אין גביעים?'
"לתחרות בגדרה, למשל, הזמינו אותי כי המארגנים יודעים שאני מביאה איתי עוד אנשים, ושאני משוגעת וחייבת להתחרות בכל הזדמנות. המארגן של התחרות אמר לי, 'אין גביעים, אבל בשבילך יהיה אחד. באתי, זכיתי - וקיבלתי גביע. אני חולה על הגביעים. זאת ממש מחלה קשה. אני אובססיבית לזה".
וממחלת הגביעים אני מחזירה אותה אל המחלה האמיתית, שואלת אם היו גם רגעי ייאוש. "ברור שהיו", היא עונה. "אבל לא היה לי זמן להתעסק בחרדות שלי. הייתי עם שתי ילדות פיציות. בנוסף, השלמות והמראה של הגוף שלי היו חשובים לי תמיד, ופתאום נאלצתי להתמודד עם סרטן וניתוח וצלקות בגוף. בהקרנות עצמן את עירומה מול גבר זר, וזו לא תחושה נעימה.
"במקביל לסרטן גם עברתי תהליך לא פשוט של גירושים, ובתוך כל הצרות הללו לא יכולתי לרוץ. בהתחלה נכנסתי לחרדות, אבל אני בן אדם עם חשיבה חיובית ואני גם מאמינה בבורא עולם. הוא תמיד הציל אותי מהדברים הכי קשים. בכל פעם שראיתי את המוות מול העיניים, הוא הציל אותי. אני מדברת המון עם אלוהים, גם על הפחדים שלי, ואני אומרת לו שאני יודעת שהוא אוהב אותי אז בבקשה שיעשה רק טוב לי ולמשפחה שלי".
הסרטן לא היה המשבר היחיד. במהלך השנים סבלה גם מפריצת דיסק חמורה. הרופאים הודיעו לה שאין סיכוי שתוכל לחזור לרוץ, אבל דינה, בנחישות האופיינית לה ובעזרת תרגילי פיזיותרפיה שהיא מקפידה לעשות מדי יום בחמש בבוקר - הצליחה להתאושש.
לפני חודשיים גם חלתה בקורונה, למרות שהתחסנה פעמיים. אחרי שבועיים קשים הצליחה להתגבר על המחלה, לחזור לכושר ואפילו לשפר את השיא האישי שלה, שאותו קבעה לפני חמש שנים - את 10 הקילומטרים במרתון טבריה היא סיימה ב־48 דקות.
• • •
עד לפני שנה, אף אחד מלבד בני משפחה קרובים לא ידע שחלתה בסרטן. "זה היה משהו שהעדפתי לא לדבר עליו. אבל בגיל 60 החלטתי שאין לי עוד כוח לשמור סודות. החלטתי שאני משנה את דפוס החיים הזה, שאין לי במה להתבייש.
"היום יש יותר מודעות, ויש גם הרבה יותר נשים חולות. חשוב לי להראות לכל הנשים האלה שלא צריך לשקוע, שהן צריכות להיות חזקות, שיש חיים אחרי המחלה".
yifater1@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו