מתגייסים למען נפגעי המבול
החל מ־13 בדצמבר 1951, במשך 12 ימים ברציפות, היכה בארץ אסון טבע: ארובות השמיים נפתחו וגשם חזק ובלתי פוסק הציף שטחים גדולים. רוחות עזות שנשבו בעוצמה גרמו להרס עצום ביישובים רבים בצפון ובדרום. עם שוך הסערה התברר שהפגיעה הקשה ביותר היתה במעברות, שכ־100 מהן נפגעו ברמות שונות - מממעברת חלסה (קריית שמונה) שבצפון ועד למעברת חצרים הסמוכה לבאר שבע. הסופה פירקה ונשאה עימה אלפים רבים של אוהלים, בדונים, פחונים וצריפים, סחפה איתה גם את רכושם הדל של המוני עולים והותירה רבים ללא כל.
מחלקת הקליטה של הסוכנות יהודית פנתה לציבור בקריאות דחופות לעזרה, ששודרו ב"קול ישראל". כרזות מידע הודבקו על לוחות המודעות ברחבי הארץ עבור אלה המבקשים לסייע, והנחיות נמסרו בעמודים הראשיים של כל העיתונים.
אלפי מתנדבים הגיעו לנקודות איסוף רבות ברחבי הארץ ויצאו משם לעבודות הסיוע והשיקום שנדרשו במעברות הסמוכות, ומקומות עבודה מאורגנים רבים - ממשלתיים, הסתדרותיים ופרטיים - שלחו צוותי מתנדבים שניגשו למלאכת הסיוע במעברות, בפיקוח של פקידי הסוכנות.
גם בתי ספר רבים ברחבי הארץ הפסיקו את הלימודים בכיתות הגבוהות והתלמידים נשלחו לעבודות הסיוע. נוסף על כך, אלפי משפחות הודיעו על נכונותן לארח ילדים מהמעברות שנותרו ללא קורת גג לראשם, לאחר שביתם הארעי נהרס.
ההסתדרות העמידה לרשות מבצע השיקום כ־300 בניינים ברחבי הארץ שאליהם חולצו תושבי המעברות, וגם צה"ל נרתם למפעל ההצלה והשיקום והעמיד כ־2,000 חיילים ומאות רכבים לרשות מבצע ההצלה.
ב־25 בדצמבר התארגנה בתל אביב הפגנה של כ־1,500 דיירי מעברות, שדרשו "שיפור במצב השיכון במעברה". אחרי אותה הפגנה, כמעט מדי יום נערכו הפגנות נוספות במקומות רבים בארץ. חלק מהן הפכו לאלימות ונדרשה התערבות של המשטרה.
ישראל שיאנית העולם בביקורים בקולנוע
בשבוע האחרון של 1951 פרסם כמדי שנה אונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם) את דו"ח מנהגי הקריאה, ההאזנה לרדיו והביקורים בקולנוע של עמי העולם. עם הפרסום התברר שמדינת ישראל הצעירה תופסת את המקום הראשון(!) בעולם מבחינת מספר הביקורים השנתי הממוצע לנפש בבתי קולנוע, סך של 38 ביקורים בשנה.
על פי הסקר, תושבי ישראל הובילו על אלה של תושבי קוסטה ריקה, שביקרו 30 פעמים בשנה בבית קולנוע, על תושבי בריטניה (29 ביקורים), אוסטרליה (25 ביקורים) ואפילו על ארה"ב, שתושביה ביקרו 22 פעמים בשנה בקולנוע בממוצע לנפש.
מי שהציבו את ישראל בראש הטבלה היו כמה נסיבות שחברו יחד באותה נקודת זמן. הראשונה היתה עצם היותה של ישראל מדינת הגירה, עם כ־700 אלף עולים חדשים שהגיעו משנת 1948. נטייתם של המהגרים, קרי העולים החדשים, לבקר באופן אינטנסיבי בקולנוע היתה ידועה, שכן הם מצאו בו נחמה פורתא לבדידות ולקשיי ההסתגלות שההגירה כפתה עליהם.
כמו כן, המצב הכלכלי הקשה בארץ מתחילת שנות ה־50, ובעיקר המחסור הכרוני של מטבע זר, אילץ את הממשלה לכלוא בישראל את הרווחים הגדולים של חברות הפקת הסרטים ההוליוודיים - שהיו גם מפיצות הסרטים בארץ. אלה הורשו להשקיע את רווחיהן בארץ, ועשו זאת באמצעות רכישה והקמה של בתי קולנוע משוכללים ושיפור ההקרנה בבתי קולנוע אחרים, מה שיצר בישראל חוויית צפייה נעימה, פופולרית - ובעיקר זולה. מצבת בתי הקולנוע בישראל עלתה במהלך העשור של שנות ה־50 מ־60 בתי קולנוע בתחילתו ועד ל־211 בסופו.
בירה חדשה "לגבר הישראלי"
לא רבים התרגשו כשמשקיע אמריקני תקע בתחילת חודש נובמבר 1951 שלט גדול בחולות השוממים מדרום לנתניה, שבו דיווח כי "כאן תוקם מבשלת שיכר". שלטים כאלה נצפו חדשות לבקרים בתקופה ההיא, שבה הוצפה ישראל במשקיעים מחו"ל מכל הסוגים, שחלקם הגדול היו ספקולנטים הזויים שהפנטזיות העסקיות השונות והמשונות שלהם לא הוגשמו מעולם.
אלא שבמקרה הזה, לא פחות מחודשיים מיום הנחת אבן הפינה בנתניה - הגיע לארץ בימים הראשונים של 1952 מטען של 91 ארגזי ענק, בסך כולל של 1,000 טונות, שהכיל בית חרושת שלם לייצור בירה ומשקאות קלים. בית החרושת, שפורק בארה"ב, הועבר על כל מכלוליו להקמה בנתניה, בשטח שעליו תוקם לימים חנות "איקאה".
היזם, יהודי ניו־יורקי בשם לואיס הרצברג, מיהר לכנס מסיבת עיתונאים וסיפר בגאווה כי "בית החרושת שלנו יפיק 100 מיליון בקבוקי בירה בשנה, שלצידם נייצר גם משקה לא אלכוהולי קל, מרענן, מרווה ומרזה".
כשנשאל מי בדיוק ישתה כל כך הרבה בירה במדינה בת שני מיליון תושבים, השותים בממוצע בקבוק בירה אחד בשבוע, ענה הרצברג ש"כשהגבר הישראלי יטעם את הבירה שלנו - הוא לא יפסיק לשתות"...
ואמנם, כבר באמצע 1953 יצאו משאיות ההפצה הראשונות מבית החרושת בחולות נתניה לכל רחבי הארץ, נושאות עימן את בשורת הבירה "אביר", שאכן הפכה לאהודה בקרב הגברים, והמשקה הקל "פפ", שהפך באמצעות מסע פרסום אגרסיבי בסגנון אמריקני לפופולרי בקרב משפחות.
יזמי האסבסט בורחים מעכו לנהריה
בעלי הון שעמדו להקים בית חרושת גדול לייצור צינורות אסבסט בעכו הודיעו בסוף 1951 על ביטול תוכניתם, הודעה שגרמה לאכזבה רבה בקרב תושבי היישוב מוכה האבטלה. הסיבה לביטול היתה ידיעה שהגיעה לאוזני היזמים, שבה נאמר שהשטח שאותו העניקה להם כביכול עיריית עכו, בגודל של 80 דונם, אינו בבעלות העירייה כנטען.
הנהלת המועצה המקומית השכנה, נהריה, מיהרה להציע ליזמים קרקע בשטחה, ולאחר בדיקת הנאותות בשטח החלו עבודות התשתית להקמת בית החרושת, בעוד עיריית עכו טוענת עדיין ש"תוכנית ההקמה של מפעל האסבסט אצלנו תקפה וקיימת". המפעל, שהוקם בנהריה ב־1952 בשם "ישאסבסט", נסגר כעבור כמה עשרות שנים, לאחר שהאסבסט הוכרז כחומר מסכן חיים העלול לגרום לסרטן.
אין פשרה בעין חרוד
יותר מחצי שנה עברה מאז ההחלטה על הפילוג בתנועת הקיבוץ המאוחד, ורק בעין חרוד עדיין מתחפרים הניצים משני המחנות בעמדתם. המצב מעיק במיוחד בשאלת בית הדפוס שהיווה מקור הכנסה, וכעת - בשל הסכסוך - הוא עומד סגור, ושמירה מוקפדת מתקיימת במקום 24 שעות ביממה על ידי נציגי שני המחנות, לבל ינכס אחד מהם את בית הדפוס לעצמו. בסוף דצמבר 1951 התקבלה הסכמה להקמת ועדה מטעם המרכז החקלאי, שבה ישמשו שני חברי מפא"י ושניים ממפ"ם בוררים. רק ארבע(!) שנים לאחר מכן הסכימו נציגי הוועדה על פשרה, שבה נקבע שבית הדפוס יישאר בבעלות משותפת של שני הצדדים.
צמאים למידע: אלפים נרשמו להרצאות תרבות
לא פחות מ־5,000 אזרחים נרשמו עד סוף 1951 למכוני ההשתלמות של המחלקה להשכלה של משרד החינוך ואוניברסיטת תל אביב. במכונים מופיעים מרצים מהאוניברסיטה בתחומי החברה והתרבות ולציבור נמסר כי תחילת שנת ההרצאות תהיה ב־1 במארס, 1952.
הנעלמים / עיתונים שהיו
קולנע
גרשום קומרוב, יזם תל־אביבי בתחום העיתונות, הקים בשנת 1939 שבועון חדש בשם "קולנע", שיצא לאור במשך כתריסר שנים. השבועון דיווח לקוראיו על עלילות עולם הקולנוע והתמקד בסרטים אמריקניים, בחדשות מהוליווד, בדיווח רכילותי, במידע על עלילות סרטים חדשים, במילות שירים פופולריים מסרטים ובמענה לשאלות קוראים.
הצרכנייה / פריטים מאז
דינמו לאופניים
פטנט שהומצא בגרמניה על ידי רוברט בוש, מייסד החברה הקרויה על שמו, אִפשר הצבת פנס מאיר בחזית האופניים בתקופה שבה הסוללות הקטנות עדיין לא הומצאו. בחלקו העליון של הדינמו, שהוברג לאופניים, היה גלגל שיניים שהתחכך קלות בצמיג האופניים בעת הנסיעה ובכך יצר זרם חשמלי שהועבר לספק אנרגיה, ומשם למנורת הפנס, שהאירה את הדרך בחוזק של שישה וולט.
"ממשלה מנופחת ובזבזנית"
ביום שלישי, 1 בינואר 1952, העמידה ממשלת ישראל את תקציב המדינה בסך 113,697,000 ל"י לאישור חברי הכנסת. מפלגת "הציונים הכלליים" האופוזיציונית, שייצגה את מעמד הביניים, תקפה את התקציב המוצע בחמת זעם: "מדובר בתקציב של ממשלה שמנה, המנופחת במשרדי שרים מיותרים", אמר מנהיג המפלגה פרץ ברנשטיין. באותו זמן, אגב, כיהנו בממשלה 15 שרים ושני סגני שרים. 200 ההסתייגויות לסעיפי התקציב שהגישו אנשי הציונים הכלליים נדחו אחת אחר השנייה על ידי הקואליציה, והתקציב אושר למורת רוחה של המפלגה - מה שלא מנע מ־23 מחבריה להצטרף לאותה "ממשלה בזבזנית" חודשים ספורים לאחר מכן.
בקריקטורה משנת 1951 מוצגת הביקורת של אנשי הציונים הכלליים כלפי הממשלה בהנהגת בן־גוריון, "המאשימה" את הצנע בכל נושא גם כשהיא מגלה אוזלת יד וחוסר יעילות ממשלתית.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו