"תודה רון, שאתה שומר לנו על הלב של יגל".
אביבה יוסף יושבת בסלון ביתה, מסדרת את המטפחת לראשה. יש לה חיוך עדין ופנים נעימות, וכשהיא מודה לרון גבע, שקיבל את הלב של בנה, יגל, הדמעות חונקות את הגרון.
יגל היה בן 15 ושמונה חודשים כשנסחף במערבולת בים. הוא הוצא מהמים לאחר דקות ארוכות שבהן לא הגיע חמצן למוחו, ומאז לא שב להכרתו. אחרי שבוע בבית החולים רמב"ם קיבלו אביבה ובעלה שמואל החלטה הרואית לתרום את איבריו. חייהם של ארבעה אנשים השתנו בזכותם: כליה אחת של יגל הושתלה בנער בן 16, הכליה הנוספת והכבד הושתלו בגבר בן 25, הריאות הושתלו באישה בת 58, והלב - הלב נמצא אצל רון.
רון סבל מגידול סרטני ברגלו, וטיפולי הכימותרפיה שעבר פגעו בליבו, עד שנזקק להשתלה. במשך שנה וחצי הוא היה מחובר ללב מלאכותי, משאבה קטנטנה שהושתלה בגופו והיתה מחוברת לסוללות, שאותן נשא בתיק קטן על הגב. הוא היה מנוּע מלרחוץ בים, שאותו כל כך אהב, ואפילו ממקלחת שלמה, כי מגע עם מים עלול להשפיע על פעילות המכשיר.
אבל בשבעת החודשים האחרונים, מאז שקיבל את הלב של יגל, רון שוב נהנה מכל מקלחת. הוא מתאמן, התחיל להרים משקולות ועושה עליות מתח.
עכשיו הוא יושב מול אביבה על מסך הזום, הוא באילת והיא במגדל העמק, מודה לה ללא מילים על החיים שהעניקה לו. ילד שקט, ביישן, שנותן לאמו אתי להשלים את התשובות. לולא המרחק והגבלות הקורונה, שממנה הוא חייב להישמר במיוחד, הם היו נפגשים פנים מול פנים. אבל המפגש המיוחד בזום מאפשר להם לראות זה את זה ללא מסיכות, חושף את החיוך הגדול של אביבה ואת החיוך הנבוך של רון.
"הייתי מאוד רוצה שניפגש, שתוכלי להניח את היד על החזה של רון ולהרגיש את הלב של יגל פועם", אומרת אתי לאביבה ומניחה יד על החזה של בנה. "זה כל כך מרגש להרגיש את הלב פועל. כשרון היה מחובר ללב המלאכותי לא היה לו דופק, כי המשאבה מזרימה את הדם באופן קבוע, ולא בפעימות. עכשיו שוב יש לו דופק".
אביבה מתעניינת בשלומו של רון ושואלת אם חזר לבית הספר, ואם הוא יכול לחזור לעשות ספורט. רון, בחיוך מבויש, מספר שהשבוע קיבל אישר להתאמן קצת. "אני לא יכול לרוץ, אבל יכול לעשות הליכה, קצת להרים משקולות". אחר כך יספר לה שהוא לומד בתוכנית "קדימה מדע" של משרד החינוך, המיועדת לתלמידים חולים שאינם יכולים להגיע למערכת החינוך, ואמא אתי תוסיף שהם מחפשים לו חונך, כדי שיוכל להשלים את הבגרויות.
"מה זה להשלים כמה בגרויות, אחרי מה שעברת", מעודדת אותו אביבה, ומספרת שגם יגל שלה קיבל במתנה סט משקולות לכבוד סיום שנת הלימודים הקודמת. "הוא כל כך רצה להתאמן, אבל לא הספיק להשתמש בהן. לפחות אתה תתחיל להרים משקולות".
שתי אימהות, בקצוות שונים של הארץ. ספק אם היו נפגשות לולא היכתה בהן המציאות. אבל היום מאחד ביניהן לב אחד.
"אדם שמסיים את חייו באופן שבו הוא יכול להמשיך חיים גם אחר כך, כשהוא לא פה, קיבל זכות מהקב"ה", אומרת אביבה. "ואנחנו - כאחים, כילדים, כהורים - לא יכולים למנוע ממנו את הזכות הזאת, לתרום ולשנות חיים של מישהו אחר. זו לא גדלות נפש, ואני לא מחפשת תודה.
"אני יודעת שכשישבתי ליד המיטה של הילד האהוב והמושלם שלי, היה ברור לי שאעשה הכל כדי שאמא אחרת לא תחוש את הכאב הזה. לתרום תרומה כזאת, זה קודם כל להחיות את יגל. גם מבחינה פיזית, כי האיברים שלו נותנים חיים לנתרמים, וגם מבחינת המהות של יגל, כי הוא היה כזה שנותן כל הזמן לאחרים".
"חשבנו שחוזרים לשגרה"
כל אחת מהן גילתה את זהות האחרת לאחר שפנו למרכז הלאומי להשתלות וביקשו להיפגש, חמישה חודשים אחרי התרומה. שתיהן מודות שבהתחלה היו להן חששות. "כבר מהיום שהודיעו לנו שיש לב, היינו ברגשות מעורבים", אומרת אתי לאביבה. "ידעתי שיש משפחה שאיבדה את הילד שלה, בזמן שאנחנו קיבלנו חיים. לא ידעתי מה להגיד, רק רציתי לראות ולחבק. היום כשאנחנו מדברות, אני רואה שיש בינינו חיבור מיידי".
"הייתם בלב שלי מהרגע הראשון של ההשתלה, עוד לפני שידעתי מי אתם", עונה לה אביבה. "בהתחלה חשבתי שהפנייה צריכה להגיע מכם, ורק כשדיברתי עם המרכז הלאומי להשתלות, הבנתי שזה תלוי גם בי. בדיעבד, הזמן שעבר היה נכון בשבילי. יש תהליך שבן אדם צריך לעבור עם עצמו מבחינה נפשית כדי להיות בשל לפגוש את הצד השני".
ימים אחדים לפני השיחה המרגשת, רון מגיע לביקורת במחלקה הקרדיולוגית בבית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה. הוא נותן יד אחת לאמו ויד שנייה לאביו, מנסה לדלג במורד המדרגות. הלב כבר עומד בעומס, אבל הגוף עדיין חלש, והוא גורר צליעה קלה ברגלו הימנית, שאריות מהניתוח שעבר להסרת הגידול, עוד לפני שליבו כשל.
כבר שלוש שנים שהמשפחה קרועה. האח איתי (10) והאחות ירין (19) נשארו לאורך כל התקופה באילת; בשנה האחרונה התגייסה ירין לצה"ל, והיא משרתת בבסיס חיל הים בעיר. האב ארז (45), בקר קרקע בארקיע, נשאר איתם ומגיע למרכז לסירוגין, להיות עם רון. האם אתי (43), מתאמת משאבי אנוש במלון דן פנורמה באילת, נצמדה לבנה בכל תקופת הטיפולים והיטלטלה איתו בין בתי החולים. לפעמים עוד הצליחה לעשות את עבודתה מרחוק. ציפורניה צבועות באדום: על הקמיצה ביד שמאל מצויר לב, ועל הקמיצה ביד ימין סימן של דופק עולה־יורד. "זה הפך כבר להיות סמל בשבילנו, הסימן של הדופק", היא צוחקת.
עכשיו, כשרון קיבל את חייו מחדש, אתי מרשה לעצמה לצחוק. אבל השנתיים וחצי האחרונות היו קשות. קצת לפני בר המצווה שלו, שאותה תכנן לחגוג בשיט עם חברים בים האדום ובחופשה משפחתית בברצלונה, הוא החל להרגיש כאבים עזים ברגל. בבדיקות בבית החולים יוספטל התגלה גידול בגודל 6 סנטימטרים מסוג אוסטאוסרקומה - גידול ממאיר בעצמות.
לאחר התייעצות עם רופא מבית החולים רמב"ם, הוחלט להעביר את רון לטיפול ביחידה האורתופדית־אונקולוגית בחיפה. "הרופאים אמרו לנו שנוכל לעבור את טיפולי הכימותרפיה בבית חולים לבחירתנו, והחלטנו על סורוקה. עברנו לגור ליד המשפחה שלי בשדרות. ארז נשאר עם איתי וירין באילת, ובסופי שבוע הם היו באים לשדרות".
כחודשיים לאחר תחילת הטיפולים הכימותרפיים, עבר רון ניתוח להסרת הגידול ברמב"ם. אחריהם המשיך בכימותרפיה לעוד חצי שנה. הוא מרים את הג'ינס הארוכים עד הברך, חושף צלקת עמוקה לאורך השוק, שם החליפו את העצם בעצם מטיטניום. בברך נותר שקע, שעד היום מקשה עליו את ההליכה.
בסוף פברואר 2019 קיבל את הטיפול הכימותרפי האחרון. הוא מחייך כשהוא נזכר בדובי הגדול ובבלונים שקיבל מעמותת "גדולים מהחיים", ובעוגה המעוצבת שעליה כתר, שהביאו לו חבריו באילת. הוא חזר סוף־סוף הביתה.
"חשבנו שחוזרים לשגרה", אומרת אתי. "השיער שלו צמח שוב, הוא הצליח להיפגש עם חברים, להרגיש כמעט כמו נער רגיל. אבל הוא היה כל הזמן עייף. אחרי כמה ימים שבהם הנשימות שלו היו כבדות והוא הרגיש חולשה, נסענו לבית החולים יוספטל. עשו לו בדיקות מקיפות, כולל תפקודי ריאות ובדיקות דם, והכל היה תקין. המליצו לנו לעשות בדיקות מקיפות יותר בסורוקה. למחרת נסענו לבאר שבע, ושם עשו לו אקו לב".
"ישבתי לבכות, כרגיל"
אתי עוצמת את עיניה בחוזקה, נזכרת איך כמעט קרסה כששמעה שהלב של רון לא מתפקד. אחד הרופאים הביא לו כיסא גלגלים, הודיע לו שעדיף שינוח. הוא אושפז למשך עשרה ימים במחלקה לטיפול נמרץ בסורוקה, מעורפל הכרה ועייף, כשצינורית קטנה מנקזת נוזלים שהצטברו בגופו בגלל התפקוד הלקוי של הלב. אחרי עשרה ימים הועבר באמבולנס למחלקת טיפול נמרץ בשניידר.
"הרופאים אמרו לנו שזה מאוד נדיר שמידרדרים למצב כזה במהירות כזאת", היא מספרת. "הם העריכו שזו תופעת לוואי של הכימותרפיה. כשהעברנו אותו, הוא התחיל לבכות, נבהל. אני לא חושבת שבאמת הבין מה קורה. בשניידר עשו לו סדרת בדיקות ונתנו לו עוד תרופות ללב ועירוי לעורק".
במשך שבועיים שכב רון במחלקה לטיפול נמרץ, כשאמו ישנה במיטה לצידו, ואביו מגיע לסירוגין מאילת. הרופאים אסרו עליו לקום מהמיטה כדי לא לאמץ את הלב. הם הסבירו שאם ליבו יקרוס, יצטרכו לחבר אותו ללב מלאכותי - משאבה קטנה ששואבת דם מהלב ודוחפת אותו אל אבי העורקים, וכך מספקת דם לכל הגוף. אחרי כמה ימים, ליבו קרס.
הוא הוכנס מייד לחדר הניתוח. הניתוח ארך שבע שעות, ובסיומו הועבר לטיפול נמרץ. אתי ישבה מחוץ לחדר, ולא ידעה את נפשה מרוב דאגה.
"רון היה מורדם, ואני ישבתי לבכות, כרגיל", היא אומרת בשקט. "כל הזמן חשבתי איך אספר לו, כשיתעורר, שמעכשיו הוא מחובר למכשיר קטן, שבלעדיו לא יוכל לחיות.
"יום אחרי הניתוח, בערב, התחילו להעיר אותו, ואז סיפרתי לו. כנראה בגלל התרופות הוא לא באמת הבין מה קורה. שאלתי אותו, 'איך אתה מרגיש עם זה שאתה מחובר ללב מלאכותי?', והוא ענה: 'אם זה מה שיציל אותי, אז בסדר'".
המתנה מורטת עצבים
אחרי חודשיים של אשפוז, שוחרר רון משניידר ועבר לגור עם אמו בבית אורנית, מרכז תמיכה וסיוע לחולי סרטן של "עזר מציון" בפתח תקווה. הם לא יכלו לשוב הביתה לאילת בגלל ההכרח להגיע לביקורת רפואית כמה פעמים בשבוע. "רק פעם אחת הצלחנו לטוס הביתה לסוף שבוע", צוחקת אתי. "זה היה כשאחד הרופאים שלו נסע עם המשפחה לחופשה באילת, ואמר שיהיה זמין עבורו במידת הצורך".
רון רועד כשהוא נזכר בלב המלאכותי. "היה קשה לסחוב את כל המכשור שנלווה לזה. הייתי הולך כל הזמן עם תיק שבו שתי סוללות בגודל של קלטות וידאו, ועוד בקר, שהוא בערך חצי מגודל של סוללה. בכל כמה שעות הייתי צריך לבדוק שהכל עובד כמו שצריך, ושהסוללות מספיק טעונות. הלב המלאכותי מחובר כל הזמן לשתי הסוללות, וכדי להטעין אותן צריך להחליף לסוללה אחרת או להתחבר לחשמל. בלילה הייתי צריך להיות מחובר ישירות לשקע חשמל.
"בכל פעם שהדופק שלי עלה - למשל, אם התלהבתי בזמן משחק במחשב - המכשיר היה מצפצף כדי להתריע. הפריע לי שאני לא יכול ללכת לים, או אפילו להתקלח כמו שצריך. זאת הרגשה נוראית".
ב־19 בינואר 2020 בשעת ערב, תשעה חודשים אחרי שרון חובר ללב המלאכותי, הטלפון של אתי צלצל. על הקו היתה האחות במכון הלב בשניידר.
"היא אמרה לי: 'יש לב לתרומה שמתאים לרון, תגיעו לבית החולים'. אמרתי לרון להתארגן מהר, כי יכול להיות שיש לב בשבילו. הרי עד שלא עושים את כל הבדיקות, גם לרון וגם ללב, אי אפשר לדעת שזה ודאי. הוא התרגש מאוד, ובקושי הצליח לדבר. ארז הגיע בטיסה מאילת, כולנו היינו בשיא ההתרגשות. עוד באותו לילה רון נכנס לחדר הניתוח".
אחרי שעה וחצי של המתנה מורטת עצבים יצאו הרופאים מחדר הניתוח והודיעו לאתי ולארז שעוד לפני שהחלו את הניתוח, התברר שהלב שנתרם מכוסה שכבת שומן שאינה מאפשרת לבצע את ההשתלה.
"אחרי שהעירו אותי מההרדמה, אמרו לי שההשתלה בוטלה", נזכר רון. "התחלתי לבכות, כעסתי מאוד. הבנתי שאני צריך לחכות ללב אחר. זה הרס אותי. לא הבנתי למה זה קורה לי, למה דווקא אני עובר את מה שאני עובר".
"יגל נאבק במים"
אתי לוקחת נשימה עמוקה. "יש תחושה נוראית בהמתנה לאיבר שאת יכולה לקבל רק מאדם שנפטר. בלי להתכוון, את שומעת על תאונות נוראיות, ומצד אחד מתפללת שהנפגע יהיה בסדר, אבל מצד שני לא יכולה להשתחרר מהמחשבה שאולי זה מוות מוחי, והלב הזה יהיה שלנו".
במשך שנה וארבעה חודשים חיכה רון ללב. "בהתחלה היו רופאים שעוד נתנו תקווה קטנה שהלב שלו יחזור לעצמו, ויוכל לתפקד בלי המכשיר שהיה צמוד אליו", אומרת אתי. "אבל עשו לו בדיקה תחת צנתור, שהראתה שהלב לא חזר לפעולה".
רון המשיך להמתין. באותה עת התחיל סגר הקורונה, ונתוני התחלואה במרכז הארץ היו גבוהים. אתי וארז קיבלו אישור מהרופאים לחזור לאילת, שם היו שיעורי תחלואה נמוכים. "כבר ידעתי לתפעל את כל מה שצריך", היא אומרת. "סוף־סוף חזרנו הביתה".
"הביתה", היא מגלגלת את המילה בפיה, ורון חוזר אחריה. הוא אוהב את הבית באילת. את האוכל שאמא מבשלת, את המחשב שלו ואת כיסא הגיימרים המושקע, את האוויר מהים ואת המשפחה והחברים, שאליהם התגעגע יותר מכל.
ביולי האחרון חגג יום הולדת 15. ההורים הזמינו הביתה שף פרטי וכמה חברים. "ניסינו לפצות על כל התקופה הנוראית הזו", אתי מחייכת. "אמרתי לו שהמתנה שאני רוצה בשבילו היא שהלב שלו יחזור לתפקד, ואם זה לא ילך, שימצאו לו לב חדש".
כשרון חגג באילת, יגל עוד נהנה מחופשת הקיץ. כמו רון, גם הוא אהב כדורגל ואהב את הים.
אביו שמואל (46) הוא מורה בכפר הנוער רמת הדסה. אמו אביבה (41) מלווה ומדריכה הורים ב"פותחים עתיד", חברה בת של הסוכנות היהודית. כבר שמונה שנים הם גרים במגדל העמק. יגל היה בן אמצעי, בדיוק כמו רון - אחיהן של הילה (19) וגפן (13).
"הוא היה ילד אהוב ומוכשר, שהחיוך לא מש מפניו", מספרת אביבה ומחייכת. "הוא למד בישיבת 'תקווה יעקב', הישיבה התיכונית במושב שדה יעקב, כתלמיד אקסטרני. ידענו תמיד שהוא עושה טוב, לכולם - למשפחה, לחברים, אפילו לאנשים שלא הכיר. ולא רק שהוא חיפש לעשות טוב, הטוב חיפש אותו. תמיד נקרו בדרכו הזדמנויות לעשות טוב".
עיניה נוצצות כשהיא מספרת על שבת אחת שבה היה בדרכו לבית הכנסת, כשאישה מבוגרת ביקשה ממנו ללוות אותה הביתה. "הוא הסכים, כמובן, לקח את ידה וליווה אותה הביתה, ומשם המשיך לבית הכנסת.
"פעם, כשנסענו להופעה באולפנה של הילה, יגל נתקל בכניסה באישה עם ילדה בכיסא גלגלים, שלא הצליחה להיכנס. הוא עזר לה להרים את כיסא הגלגלים ולהיכנס. כשסיפר לי את זה, אמרתי לו: 'יש לך לב כל כך גדול, ואתה כל כך אוהב לעזור, שהקב"ה מזמן לך הזדמנויות'. ואני מרגישה שזה מה שקרה גם עכשיו. שהוא קיבל את הזכות הזאת גם במותו".
ב־2 באוגוסט 2020 נסעה המשפחה לחוף מעגן מיכאל. יגל שיחק עם מטקה וזרק אותה לים, כדי לרוץ למים ולהחזיר אותה. "המטקה נסחפה במים, וכשיגל נכנס לקחת אותה, הוא נקלע למערבולת. המערבולת תפסה אותו והעיפה אותו, והוא לא הצליח לחזור", היא עוצמת את עיניה.
"הוא קרא 'אבא', נאבק במים. בזמן ששמואל נכנס, הוא הרגיש את הזרמים במים וצעק לנו 'תזמינו אמבולנס'. הוא הצליח להוציא את יגל, אבל הוא כבר היה בלי הכרה. עובר אורח עזר לנו ועשה לו החייאה. מד"א הגיעו, ואחרי דקות ארוכות הצליחו להחזיר לו את הדופק. זה היה אחרי הרבה זמן שחמצן לא הגיע למוח.
"שבוע לפני האירוע יגל סיפר לילדים של קרובי משפחה מה צריך לעשות אם נקלעים למערבולת. הוא ידע מה לעשות, אבל לא ברור באמת מה קרה לו באותו רגע".
יגל פונה לבית החולים רמב"ם מחוסר הכרה ואושפז במחלקת טיפול נמרץ ילדים, מורדם ומונשם.
"בימים הראשונים עוד היתה תקווה", אומרת אביבה. "אצלי, לפחות, היתה תקווה. כי את לא מאמינה שדבר כזה יקרה לילד שלך. היום אני מבינה שלא היתה תקווה. כולם יודעים מה קורה כשלא מגיע חמצן למוח.
"אחרי כמה ימים הבנתי שאין סיכוי שהוא יתעורר. הרופאים אמרו לנו שיגל עומד לסיים את המצב שלו. אמרנו לרופאים שאנחנו רוצים לתרום את האיברים שלו. אני יודעת כמה זה חשוב, אחי וגיסתו תרמו כליה. אחותי שימשה אם פונדקאית. גדלנו על הנתינה הזאת.
"שמואל היה צריך לשמוע שהרבנים מעודדים תרומה. החברים ביררו ואמרו לו שהרבה רבנים מתירים תרומות, ושיש גם כאלה שאומרים שזו מעלה עצומה. מה שבסופו של דבר נתן לו את האישור שזה הדבר הנכון לעשות היה ילדה בת 8, שראינו במסדרון ברמב"ם כשהיא מחוברת לדיאליזה. באותו רגע הוא הבין את המשמעות של אדם שזקוק לאיבר, וכמה זה יכול להציל את חייו".
היה לכם זמן להיפרד מיגל?
"כן. ליטפנו אותו, נישקנו אותו, שרנו לו, אמרנו לו כמה אנחנו אוהבים אותו, ושחררנו אותו. הרופאים ברמב"ם לקחו אותו לתרומה. היה לי כואב, ועצוב, אבל היה חשוב לי לדעת שהאיברים שלו הושתלו כמו שצריך. למחרת, כשמתאם ההשתלות התקשר אלי וסיפר שההשתלות עברו בשלום, נרגעתי קצת. הצלנו חיים".
"הרופא אמר: 'צאי לדרך'"
ב־9 באוגוסט, בשעה 12 בצהריים, קצת אחרי שהוריו של יגל הסכימו לתרום את איבריו והרופאים ברמב"ם החלו לבצע בדיקות התאמה, צלצל הטלפון של אתי. על הקו היה ד"ר בן בן אברהם מהיחידה לאי־ספיקת לב בבילינסון, שטיפל ברון בעבר.
"הוא הודיע לי שיש כנראה לב שמתאים לרון, ושכדאי שנתכונן להגיע לשניידר להשתלה, למרות שעדיין עושים בדיקות לוודא שהלב אכן מתאים. התרגשתי מאוד, אבל לא נתתי לעצמי להתלהב יותר מדי. אולי זה שוב לא מתאים, כמו שהיה חצי שנה לפני כן.
"התקשרתי לארז ואמרתי לו שלא יספר לרון כלום עדיין. חזרתי הביתה והתחלתי בשקט לארגן דברים. ב־2 בצהריים הרופא התקשר אלי שוב ואמר: 'אתי, צאי לדרך'. במילים האלה. התקשרתי לירין שתחזור מהצבא כדי לשמור על אחיה הקטן, ואישרו לה לצאת מייד".
רון שיחק במחשב כשאמא שלו נכנסה לחדר ואמרה לו להתארגן, כי נוסעים לבית החולים. "לא הבנתי מה היא רוצה", הוא מחייך. "אמרתי, 'מה בית חולים, אני מרגיש טוב', והיא הסתכלה עלי ואמרה: 'יש לב'.
"איך שהיא אמרה את זה, התחלתי לבכות. פחדתי. ידעתי שאולי זה שוב לא יקרה, כמו בפעם הקודמת".
"אמרתי לו שאין זמן לבכות, שנבכה בדרך", אתי מניחה יד רכה על כתפו. "לא מצאנו טיסה זמינה, והחלטנו לנסוע ברכב. יצאנו מאילת ב־3 בצהריים, וב־7 בערב כבר הגענו לשניידר. היינו עם אדרנלין מטורף. ארז ואני התקשרנו מהדרך למשפחה ולחברים לספר שיש לנו לב, התרגשנו מאוד.
"ב־2 בלילה הכניסו אותו לניתוח. לפני ההרדמה הוא היה מבוהל. הוא פחד שלא יתעורר, שאל מה יקרה לו אם הניתוח לא יצליח. אמרתי לו שזו לא פעם ראשונה שהרופאים מבצעים ניתוח כזה, ושהוא יתעורר עם לב חדש. הוא נרגע קצת. הצטלמנו איתו בכניסה לחדר הניתוח והתיישבנו לחכות בחוץ.
"הבוקר עולה, את רואה אנשים מתחילים להגיע לצנתורים קטנים, חדר ההמתנה מתמלא, ורון עדיין בניתוח. רעדתי ללא הפסקה, למרות החום. האחות נתנה לי שמיכה מרוב שהיה לי קר".
עשר שעות מאוחר יותר, רון יצא מחדר הניתוח. "נרגענו כשראינו אותו בריא ושלם, אבל הוא עדיין היה מורדם ומונשם. ב־9 בערב הלכנו לבית אורנית כדי לנוח קצת, ידענו שיעירו אותו רק למחרת. ב־5 בבוקר קיבלתי טלפון מטיפול נמרץ ונבהלתי, הוא היה אמור להיות עדיין מורדם. התברר שהתעורר לבד וניסה להבין מה קורה איתו.
"מייד נסענו אליו. כשראינו אותו ער, התרגשנו מאוד. הוא ניסה לדבר אבל לא הצליח, כי היה עדיין מחובר להנשמה. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו: 'רוני, הכל בסדר, הניתוח עבר בהצלחה. יש לך לב חדש. אין יותר מכשיר'. דיברתי, וזלגו לי דמעות מהעיניים.
"ב־8 בבוקר הורידו אותו מההנשמה, והוא התחיל לשאול שאלות. רצה לדעת איזה יום זה, הרי הוא לא ידע בכלל כמה זמן עבר. רצה לוודא שהכל בסדר, שהוא כבר לא מחובר ללב המלאכותי. היינו נרגשים מאוד, וגם מותשים מאוד".
אתי זוכרת איך ארזה במזוודה גדולה את הלב המלאכותי והציוד הנלווה, והלכה להחזיר את המכשיר למרפאה. "צחקתי עם כולם שהנה, אני הולכת להזדכות על הלב".
ד"ר עמיחי רוטשטיין, רופא בכיר במכון הלב בשניידר, שליווה את רון לאורך כל הדרך, אומר כי תופעת הלוואי שממנה סבל בליבו אינה שכיחה בקרב ילדים. "כשרון הגיע לטיפול נמרץ, הוא היה תלוי בתמיכה תרופתית. ליווינו אותו כל הדרך להשתלה של הלב המלאכותי, ואחר כך בכל משך ההמתנה. התרגשתי מאוד כשהגיע הלב, וכשהניתוח הצליח ורון נפרד מהלב המלאכותי".
אחרי עשרה ימים בבית החולים שניידר, השתחרר רון מבית החולים. במשך שלושה חודשים וחצי הוא ואתי עוד היו בבית אורנית, קרוב לשניידר, שם עבר בדיקות דם וצנתורים כדי לוודא שהכל תקין. רק בנובמבר חזר הביתה, לאילת. למרות החורף, והסגר, היה יוצא לסיבובים מסביב לביתו, ואפילו יצא לשיט בסירה קטנה של חברים - נהנה מהידיעה שכבר אינו תלוי במכונות או ברופאים.
"חיבור מיוחד"
אתי גילתה קווי דמיון בין בנה לבין יגל. נקודת החן בצד הפנים, צבע העור המעט שחום, האהבה לים. "יש אפילו תמונה של יגל שבה הוא לובש חולצה לבנה עם פס בצד, ולרון יש חולצה דומה", היא אומרת, ואביבה עוצמת את עיניה בגעגועים.
בכל יום שישי היא מבקרת את יגל בבית העלמין, עם שמואל ושני ילדיהם. "על המצבה של יגל מופיע הסמל של אדי (עמותה לקידום השתלות בישראל). אני אומרת לו: 'יגל, הצלת חיים' כי אנחנו בחרנו בחיים, ואנחנו ממשיכים את הנתינה ואת הרוח של יגל על ידי מיזמים שתורמים לקהילה. זו הדרך הטבעית שלנו לצד הכאב, שהפך להיות דייר קבע".
"תרומת איברים מספקת משמעות למשפחות התורמים", אומרת ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות. "היא מעניקה רסיסים של הקלה ונחמה בתוך הכאוס של הכאב והיגון. הורה שכול אמר לי פעם שתרומת האיברים עבורו היא כמו משחה להקל את הכאב".
"אין ספק שרון קיבל את הלב הכי גדול בעולם", אביבה מצמידה את כפות ידיה זו לזו ופונה לאתי. "כל הזמן התפללתי שהאיברים יישמרו טוב כדי שנוכל לתרום אותם ולהציל חיים. כשסיפרת שרון נכנס כבר פעם לניתוח והלב לא היה מספיק טוב עבורו, הבנתי שיש משהו הרבה יותר גדול מאיתנו שעושה את כל החיבורים האלה. כנראה רון באמת חיכה ללב של יגל, או שיגל חיכה לתת לו את הלב".
אתי: "אנחנו מרגישים שהחיבור הזה כל כך מיוחד, ואנחנו יודעים שרון ישמור על עצמו, וישמור על הלב של יגל. אומרים שאחרי 30 שנה צריך להחליף את האיבר המושתל. אנחנו מתפללים שהמדע יתקדם ושרון לא יצטרך להחליף את הלב הזה, כי זה לב מיוחד, שנועד בדיוק בשבילו".