לאחרונה אני מתמודד עם כמה ענייני בריאות טורדניים, ושמתי לב שהחשיבה שלי לגביהם הולכת ונעשית קונספירטיבית. בגדול, יש איזה עניין שצריך להיפתר, הוא מפוקח, ובעזרת השם הכל יהיה בסדר. אבל בתוך הראש פנימה הומה הסער. פתאום עולות בי השערות רפואיות, פתאום ניעור חשש חדש, ואני מוצא את עצמי עורך היקשים מקוריים בנושאים רפואיים שאיני מבין בהם דבר וחצי דבר.
ופתאום אני מגלה גם את הסיבה: אני צופה בימים אלה צפיית בינג' עצבנית ב"האוס", האהובה עלי מאוד. האם אני משתמש בידע שאני צובר מן הצפייה ומקיש ממנו על עצמי? לא ולא. מה שכן, אני פשוט נכנס למצב הנפשי שצפיית בינג' מכניסה אליו את הצופה, ונהיה קצת משוגע.
האמת היא שזה טבעי לגמרי. חודש לפני כן הייתי נרגן וחרדתי, הטלתי ספק בכל דבר והייתי משוכנע שכל העולם רוצה לדפוק אותי. בקיצור, הייתי ג'ורג' קוסטנזה, כי זה היה חודש הבינג' שלי עם "סיינפלד" בנטפליקס. בקיץ האחרון התייחסתי בכאב וברחמים לכל קבוצת נערים בכל קרן רחוב ודילגתי בזהירות מעל כל מה שנקרה בדרכי, כדי לא לפגוע בראיות. פעם אפילו צעקתי בבית "אווידנס!", ואנשים מסביב רצו לאשפז אותי, עד שהילדה אמרה בשקט, "אבא, תפסיק עם 'הסמויה'. זה לא עושה לך טוב".
יום יבוא וחוקרים יגלו מדעית מה עושה לנו עונת בינג'. אני נמנע בעקביות מהביקורת החינוכית־מטיפנית על ביטול הזמן ועל ההתמכרות. הניחו לי מכל זה (ואגב, יש על זה סדרה נהדרת בנטפליקס). אני מדבר על החוויה האישית שלי.
אם ארצה ואם לאו, מצבי הנפשי נקבע גם מהחוויות המדומות שאני חווה בדמיוני בכל שעות הצפייה המתוקות האלה, שבהן אני חי בצפיפות חיים של אחרים. הייתכן שחיוויתי דעה השבוע על שביתת האחיות בגלל דברים קשים שחוויתי השבוע בביה"ח פרינסטון־פליינסבורו בניו ג'רזי, מקום עבודתו של ד"ר האוס, ולא בגלל משהו שקרה באיכילוב?
מה שאני אומר זה רק: אל תמהרו לחרוץ דין. אם ראיתם מישהו מתנהג בצורה לא צפויה, אובססיבית, בלתי נשלטת - אל תמהרו להאשים. אם מישהו בסביבתכם חרד מהחורף, זה לא אומר שהוא מזדקן או מתחרפן. אולי הוא ממש באמצע "משחקי הכס", וחרדותיו נתונות בכלל למתים המהלכים. אם מישהו מזהיר מפני רודפים לא נודעים, זה לא אומר בהכרח שהוא לקח איזו פטרייה; יכול להיות שהוא מסתתר מפני איזה דיטקטיב שאוטוטו מפצח את התעלומה ומגלה את מיקומו.
האמת היא שאם ממש תתעקשו, הכל מתחבר לכלל ברזל אחר, שראוי לזכור תמיד: ריב הוא אף פעם לא על מה שנדמה שהוא. גם כעס לא. זה תמיד על משהו אחר, סמוי. כי כולם, בסופו של דבר, וסליחה על מינון הסוכר הגבוה, שרויים עמוק בבינג' של החיים עצמם.
kobiarieli@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו