נרטיב נולד: עד מתי שקרנים יעלוזו?

איך נרטיב נולד? כמו תינוק, בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה, וכולם בשוק, ופתאום איזה יופי, הוא הולך לבד.

נרטיב נולד. נרטיב פרעות תשפ"א, שהופך אצל דוברים מרכזיים בחברה הערבית לאירוע גבורה, לאינתיפאדה, למשהו להתגאות בו. הנרטיב, שמפיצים דוברים מרכזיים כמו מוחמד ברכה, מספר על היהודים שקמו על שכניהם הערבים, ואלה עמדו והגנו על עצמם בעוז. הם הקורבנות, כמו תמיד, ובשם הנרטיב החדש דורשים את שחרור הפורעים העצורים מהכלא.

זה יפה לראות נרטיב בלידתו, כי בניגוד לנרטיב הנכבה, שאותו רובנו לא ראו כשנולד, אי אז ב־48', פה האמת היתה לנגד עינינו דקה אחר דקה. ראינו מה קרה, ראינו איך התפרצה השנאה העצורה בבת אחת, כמה חלושה היתה התגובה היהודית וכמה מפוחדת מיועצים משפטיים, כמה מסורסת על ידי המשטרה האומללה. לנו ימכרו את הנרטיב העלוב הזה? תודה. מדף הנרטיבים השקריים מלא, כבר אין מקום לעוד אחד.

יש אמת ויש נרטיב. האמת היא שאבותינו ואימהותינו, ששבו לציון, לא באו לגזול את אדמתו של איש. לא היו להם בכלל מאוויי שליטה. הם לא באו לריב. הם באו לקנות אדמה מבעליה בכסף טוב, להתיישב עליה, לקיים יחסי שכנות טובים. תראו את תמונת מקימי "השומר". כערבים התלבשו, עם כאפייה וגלימה והכל. השתוקקו להתערות.

אבל הערבים היו אז, כמו היום, תקועים בחברה חמולתית, שונאת זרים, גזענית לתפארת, אלימה ורצחנית, ולא רצו לקבל את העולים החדשים אל הארץ, שהיתה דלילה עד מאוד בתושבים. בכך הם גזרו על עצמם מאה שנה של דם, עוני, פיגור, שנאה, נחשלות. תארו לכם שהיו מקבלים את העולים היהודים כפי שמקבלים האירופים את המהגרים הערבים. איזו מדינה היתה כאן לכולנו.

זאת האמת. כל השאר, כל מה שקרה, הוא השתלשלות של החטא הקדמון המתמשך הזה. וכן, הערבים בישראל חוו אלימות, לעיתים גם בזויה ובלתי חוקית, אבל רק כי הם התחילו, ומתחילים כל פעם מחדש. הפעם האחרונה שהם התחילו היתה בתשפ"א. זאת האמת, ושיקפוץ לי הנרטיב. "נרטיב" פירושו בעיניי הקטע שהשתבש בתוכנית להרוג את כל היהודים.

הנרטיב הבא ייוולד כשתתלקח מלחמת אזרחים בגדה, כשאבו מאזן ייפול. אז ייצא כל הנשק, ומלחמת הכל בכל תתחיל ותדליק את החבר'ה פה. זאת עלולה להיות מלחמת־פנים מרה, כמו ב־48'. האם נלמד לקח 48'? האם הפעם נמצא דרך להיפרד מכמה שיותר פלשתינים שהם בגדר "אויבים תושבים"? האם יש דרך כזאת ב־2021? בקרוב נרטיב חדש.

אבטחה

געשנו השבוע סביב עניין האבטחה שבוטלה לבני משפחת נתניהו, וחשבתי לי כמה עצוב שיש אנשים רבים שרוצים את המאבטחים, שמעוניינים להיות מוקפים כל היום וכל הליל, שכל הזמן יהיו בסביבה גברים צעירים וקשוחי מבט - בבית, באוטו, ברחוב.

כשאני חושב על עצמי בתור שר בכיר, ראש ממשלה, נשיא, קיסר, שמש העמים, אני יודע מייד שזה ממש לא בשבילי, בגלל המאבטחים. לא רוצה בודקה עם בנאדם בכניסה לבית. פתאום אתה חי עם בנאדם שחייב לחיות איתך ולשמור עליך ולהצר צעדיך ולחשב מהלכיך ולאשר תוכניותיך, ולטוות סביבך כלוב שבו אתה כביכול מגשים את חלומך לכוח ושררה, ובפועל מאבד את חירותך ואת הזכות שאיש לא יידע היכן אתה ומה אתה עושה.

נכון, האדם הנע בעולם עם אבטחה צמודה, ורכב שחור, וצ'קלקה, מרגיש חזק ומרומם מעם, ומאוד בטוח. אבל כדאי לאדם הנהנה מכל הטררם סביבו לעצור שנייה ולשאול: מי אני בלי המאבטחים? למה אני בכלל צריך מאבטחים? האם אני צריך שמירה צמודה כל הזמן, או שמעגל המאבטחים רק מנפח עבורי את תדמיתי, שבעיניי היא קטנה, חלשה, מפוחדת? אולי הסרת האבטחה היא דווקא הבטחה לצמיחה, לחזרה לחיים כמו האנשים הרגילים שאין להם אבטחה?

ואולי חבל שאין להם אבטחה, לאנשים הרגילים, כי בהרבה מקומות בארץ צריך היום אבטחה צמודה. בקניון בבאר שבע, במלון באילת, בחוף בכנרת, בחדרי מיון. אנשים מותקפים על לא עוול בכפם, ואין להם אבטחה כלל. הייתי מצמיד מאבטח לכל אזרח באזורים אדומים, וכמובן מאבטח לכל מאבטח. שיהיה בטוח לגמרי.

מקצוע המאבטח מבטיח עתיד תעסוקתי. ככל שיש יותר מאבטחים, יורדת תחושת הביטחון. ככל שיורדת תחושת הביטחון, צריך יותר מאבטחים. שלא כמו הקופאיות בסופר, שיוחלפו בקרוב על ידי עגלות חכמות, שום טכנולוגיה לא תחליף מאבטחים. אני לא סגור על רמת הסיפוק בעבודה הזאת, אבל מאבטחים ועושי מצבות יידרשו תמיד.

אם תוכניתי החדשה בטלוויזיה, בקרוב, לא תצליח, אשקול קריירה באבטחה. אם היא כן תצליח, מאוד מאוד, אולי ארשה לעצמי מאבטח על חשבוני.

למ"ד

אני גר בשכונה נעימה. בתיה נאים, רחובותיה קטנים, שכניה טובים, על פי רוב. אלא שפגם אחד יש בשכונתי, והוא קרבתה למשרד הרישוי, לנקודת הזנקת הטסטים. כיוון שכך, הפכה השכונה למסלול ענק ללימוד נהיגה. בכל רגע נתון יש יותר מכוניות עם למ"ד על פדחתן מכלי רכב של תושבי השכונה.

יש בזה כבוד. הנה רחובות צרים, שאינם מוליכים לשום מקום מיוחד, הופכים לרחובות המוכרים לכל לומד נהיגה במרחב דן, רחובות סלבס. החניה שבפתח ביתי היא מגרש האימונים של עשרות לומדי רוורס ביום. מה יש לי להלין? וכשאני למדתי נהיגה בירושלים, לא הפכו רחובות השכונה שליד משרד הרישוי לאותו מסלול לימוד? האם לא הכרתי כל חניה בתלפיות? כל זינוק בעלייה בבקעה? ברור שכן. אז הפעם אני בצד השני, המארח. אי אפשר להתלונן על כל דבר.

אלא שלעיתים האדם נחפז. ואז, שיעור ראשון בעצירה ב"עצור" במכונית שלפניך עשוי להיות עיכוב מטריד. חשוב ללמד בני ישראל "עצור", אך חשוב מזה להגיע לבית הספר של הילדה. כי בשעת צהריים צלצל הטלפון, ועל המסך היה כתוב: "מזכירות בית הספר". כתובת שאדם אינו מעוניין לראות על מסכו באמצע יום הלימודים.

עניתי בחשש. אמרה המזכירה הנחמדה: "הילדה נפצעה בשעת משחקה, נא לבוא לקחת לטיפול רפואי". והילדה בוכה ברקע.

טסתי למכונית, התחלתי בנסיעה הדחופה, והנה לפניי למ"ד הססן, הנהג והמורה מנהלים שיחת עומק על תמרור העצור ומשמעויותיו. הדאגה האבהית שוטפת אותי והופכת לחוסר סבלנות קיצוני, והנה אני עושה עבירה, עוקף לפני צומת, וממהר לדרכי.

עד שהגעתי לבית הספר אכל אותי המצפון. איזו דוגמה הראיתי לנהג הטרי? מה הוא למד מהתנהלותי? ואני יודע שבאמריקה לא הייתי מעז, ובהולנד לא הייתי חושב על זה. ואני רואה איך שימת הקצוץ על החוק מגיעה גם אלי, אפילו שיש לי תירוץ טוב והכל. הילדה בחיים, ואני לא טיפול נמרץ.

בחזרה לעניין הלמ"ד. יש 32 משרדי רישוי בארץ. לכל אחד צמודות בממוצע 2.4 שכונות, המשמשות זירת טסטים. 77 שכונות, שרחובותיהן מופקעים לטובת לימוד נהיגה. אני מציע שאחת לעשר שנים יעברו כל משרדי הרישוי לכתובת אחרת. לצד אחר של העיר. צדק חלוקתי, קוראים לזה.

אבל האמת היא שבעוד עשר שנים כבר ניסע כנראה ברכבים אוטונומיים, והטסט יהיה נחלת העבר, כמו פנקס תלושים בצנע. אז יש לי עוד עשור בסך הכל להזדחל. נזדחל בסבלנות.

avrigilad@gmail.com