מאז שאני זוכר את עצמי, לא היה לי רגע שבו לא ידעתי אם אני "חלבי" או "בשרי". בכל הבתים שהתגוררתי בהם היו מערכות כלים כפולות. זה קצת טרחני. אבל לא יותר מבדיקות החסה הפרטניות, האורז שנברר גרגר־גרגר, ועדיין לא אמרנו מילה אחת על פסח.
כבר מילדותנו היה ברור שאנחנו לא אוכלים בכל מקום, ולא כל צלחת היא גם הצלחת שלנו. על רוב הדברים שראינו ברחוב אפילו לא שאלנו. אחד הדברים הראשונים שידעתי על עצמי ועל המשפחה הוא זה. אנחנו "שומרי כשרות".
מה זה בדיוק אומר, להיות שומר כשרות? מה זה בדיוק עושה לך? זאת שאלה טובה, ומאוד תלוי את מי שואלים. אשתי שתחיה, למשל, חושבת שזה בעיקר מבאס את הטיולים לחו"ל. אחרי אי־אלו שנים ביחד, אני כבר לא משלה את עצמי שיש בעולם טיעון שיגרום לה להבין למה שבן אדם יוותר על פירות ים.
מצד שני, לפעמים, כשאנחנו לא באמצע מריבה איומה, היא מסוגלת לפרגן לעיקרון שאומר שלא כל דבר בעולם חייב להיות האוכל שלי. ושיש משהו בגישה של שומרי הכשרות, שהיא הגרסה הקולינרית של "קשה להשגה".
למה אני מזכיר את זה? כי כבר כמה חודשים אני חושב שהפתרון היחיד לבעיית תאונות העבודה ואסונות העבודה בישראל - הוא תעודות כשרות. המספרים מטורפים לחלוטין. יותר מ־30 הרוגים באתרי בנייה בשנה האחרונה. פחות משישה תיקים שנחקרים בשנה. צוות מיוחד במשטרה שהוא קטן עד כדי כך, שפשוט לא נעים לנקוב במספר. וכן, יש גם את המספרים הגדולים: כמו התעודות המזויפות. מפקחי בטיחות מזויפים, ומפעילי עגורנים מזויפים. כאן כבר מדובר במאות ויותר מכך.
ונכון שבזמן האחרון הוגשו כתבי אישום, סוף־סוף, ויהיה מי שיתחיל לשלם את המחיר על החרפה הזאת. אבל עדיין, רמת בטיחות העובדים בישראל, ובעיקר בתחום הבניין, משרטטת תמונה ששייכת יותר לעולם השלישי מאשר למקום שבו נדמה לנו שאנחנו חיים.
אז אולי נתחיל לשמור כשרות גם בתחום הבתים? אם רבים כל כך מאיתנו התאמנו כל חייהם להיות לקוחות בררניים, אולי נלמד לשאול, גם בדרך אל הדירה, שאלות כמו: של מי הכשרות, ומי השגיח על הפיגומים ועל הנהלים? ואם כל קומה, תקרה ומרפסת היא פיקוח נפש, אז לא תודה.
מחירי הדירות בישראל הם טירוף. על כך אין בכלל מחלוקת. גם בנוגע לפתרונות שוררת הסכמה די רחבה. כדי להוריד את מחירי הדיור צריך לבנות מהר, ולבנות הרבה. ואיך עושים את זה? ובכן, באופן מפתיע למדי, גם כאן יש קונצנזוס: כדי לבנות מהר צריך לקצר תהליכים, ובעיקר לטפל בביורוקרטיה, שהיא הרגל מחורבן שהמדינה הזאת גוררת איתה עוד מילדות.
והדברים נשמעים כל כך פשוטים ומתקבלים על הדעת, שלא ברור מה נשאר עוד להסביר. בשבועות האחרונים עובר השר זאב אלקין מאולפן לעיתון, ובין ראיון אחד למשנהו הוא חוזר על אותה בשורה. אנחנו נקצר תהליכים. נייעל. נאפשר הרבה יותר התחלות בנייה. נציף את השוק. המחירים כבר יירדו.
אבל השאלה שכמעט תמיד שוכחים לשאול, היא אם במקרה חלק מההתייעלות המבורכת כרוכה גם בהמשך משיכת הכתפיים החפיפניקית כלפי שרשרת האסונות הבלתי נסבלת שמשאירה אותנו חצי אדישים - בעיקר בגלל שאין חשש שטובי בנינו ייצאו לעבוד בענף הבניין.
ובקיצור, לא החלטת ממשלה תשנה את תמונת המצב המבישה של תאונות העבודה בישראל. הממשלה להוטה מדי לבנות. קשה להאמין שהתקשורת תתגייס. יש לה, לתקשורת, סדר יום אחר לגמרי. זה בטח לא ישתפר מאליו. גם אם ייצא לישראל שם של מקום עבודה מפוקפק שסכנת נפשות לעבוד בו, העובדים ימשיכו לנהור באלפיהם ולעבוד פה. עד כדי כך מייאשים החיים במקומות שהם מגיעים מהם.
מה יעזור? רבנים שהלב שלהם במקום הנכון, ושעדיין מאמינים שחיי אדם הם לב ליבה של האמונה היהודית, ועיקר העיקרים שלה. שילמדו את החומר, וישתמשו במיומנות היהודית העתיקה להשגיח בשבע עיניים ועל פרטי פרטים. ויכריזו מה כאן פסול ומה כשר. נדמה לי שהמון אנשים טובים, שבדרך כלל לא מגלים עניין ברבנות או בשמירת כשרות, יתחילו להסתכל אחרת על כל העניין.
בנקודה אחת אין ספק שיירשם שיפור: ברגע שתחום הבטיחות יהפוך להיות חלק מעולם הכשרות, מספר המשגיחים יוכפל.
• • •
מתפתחת לאחרונה במקומותינו מין גישה שאומרת, או לפחות רומזת, שכל מי שמעז להעביר ביקורת על תרבות הדיבור של ח"כים מסוימים הוא גזעני. לא פחות. מה לעשות שיש אצלנו כמה פרלמנטרים שנוהגים להמטיר קללות, ארס וגידופים בכל הזדמנות ולכל עבר. בחלק מהמקרים האוזן פשוט לא יכולה לשמוע. בכל המקרים אין טעם לנסות.
מדובר לא רק במפגע אסתטי, אלא גם בתקלה שמאיימת על היכולת לדון או לנהל תקשורת אנושית כלשהי. אבל ברגע שמישהו מרהיב עוז ואומר שזה בלתי נסבל בעיניו, מייד קמים מולו ואומרים שהוא עצמו הבעיה. הוא והביקורת המתנשאת והגזענית שלו.
כזה אני! - אומר בעל הג'ורה - אמיתי, אותנטי ושורשי. וכן, גם אם זה לא מוצא חן בעיניך, ככה מדברים אצלנו. וכשאומרים "אצלנו" אף פעם לא ברור למה הכוונה ומהו אותו "אצלנו". אם זה אצלנו במפלגה, אצלנו בשכונה או שמא אצלנו בעדה, ואז ירחם ה' וחבל לכולנו על הזמן. כך או כך, הרמז שב"אצלנו" ברור ועבה מספיק כדי שאנשים יעדיפו לשתוק ולא להסתבך.
הנה כי כן, הערה אחת קטנה. "דברי חכמים בנחת נשמעים", אינו פתגם פופולרי שתורגם מיידיש. גם יהודים שחיו בארצות החום והתמר, העי"ן והחי"ת, האמינו מכל לב ששיחה נאה היא ממאפייניו של החכם, ואילו צעקנות כרונית הן תמרור "כסיל לפניך". מי שטוען שהקריאה לתרבות שיח היא קפריזה אשכנזית מפונפנת שמולדתה בפלונסק פינת פינסק, משתעשע במניפולציה שריח כבד של הנחות גזעניות עולה ממנה. וממש לא משנה מה שם משפחתו.
• • •
ולסיום. הידיעה המרגשת של השבוע, מבחינתי, שייכת לשלום אסייג. זה קרה באתר הצילומים של הסדרה "מנאייכ". בזמן הפסקת הצהריים, חשבו לתומם הניצבים שמצטלמים לסדרה שהם במעמד אחד עם השחקנים הבכירים - והתיישבו לאכול. מישהו בצוות העובדים הזדעזע מהשערורייה והוציא להם את הצלחות מהידיים, תוך שהוא מזכיר להם את מקומם בסולם המזון. הם לא שחקנים אלא ניצבים, ולכן לא צלחות אלא חמגשיות. ושבו בשקט!
מי שהציל את המצב היה שלום אסייג, שהודיע להם שאם הניצבים לא מוזמנים לאכול, הוא עוזב מייד את אתר הצילומים. במעשה האצילי הזה אסייג שמר לא רק על כבודם של החברים הניצבים, אלא גם על כבודה של האמנות. כבר שנים שיותר ויותר אנשים מפקפקים בהנחה היומרנית שהאמנות היא מקומן של התרבות והאנושיות. הם אומרים "תוכיח!". ולפעמים כל מה שצריך זה אמן אחד כמו שלום אסייג בזמן הנכון ובמקום הנכון.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו