"יש שיחות שאני יוצאת מהן נפעמת", מתארת פנינה ביאליק, מרפאה בעיסוק במקצועה, את מעגלי השיח שהיא מנחה ב"בית נועם", מרכז לבעלי מוגבלויות של אלין בקריית אונו.
"היה לי חלום שתהיה מצלמה קבועה שתתעד את השיחות, כדי שיאמינו שזה אפשרי. זה חסד אלוהי, משהו גדול ומופלא. אני לא זוכרת את עצמי נהנית כך בשיחות עם אחרים. האמת היא שהרבה יותר קל לי איתם. ברגע שהם מתחילים להיות דומים לנו, עם כל המסיכות והמחיצות, זה מעצבן אותי. אני אומרת להם: 'תפסיקו להיות כמו הנורמליים' - כדי שיחזרו להיות מי שהם".
כעשרה מבוגרים שסובלים מפגיעות שכליות ופיזיות קשות מאוד יושבים סביב ביאליק. חלקם מבטאים את עצמם רק בהצבעה על סמלים בלוחות שצמודים לכיסאות הגלגלים שלהם. אחרים מדברים לאט ובצלילים קשים לפענוח. ביאליק מצליחה, בסבלנות אין קץ, לשאוב משפטים שלמים מכולם, גם ממי שמילותיו שבורות.
יחד הם משוחחים בכנות ובאומץ על שאלות עמוקות ונוקבות. למשל, מה זה אומר להיות מפגר. "אני יודע שאני מפגר", אומר אחד החניכים. "אני לא יכול לברוח מהאמת שלי. זאת האמת, שאני כזה".
"הוא מפגר?", שואלת ביאליק את שאר חברי הקבוצה.
"לא, הוא דווקא חכם", עונה אחד החניכים.
"הוא בן אדם פשוט טוב", קובע חניך אחר.
"האמת שאני מפגר", חוזר שוב החניך הראשון. "בעצם, כולנו קצת", הוא מחייך - וצחוק מתגלגל ומשחרר ממלא את החדר.
• • •
בכל בוקר ביאליק (74) משכימה קום ונוסעת כשעה וחצי מביתה במושב רם־און שבחבל התענכים לקריית אונו. היא אם לשלושה: קרני (49), גדי (47) ורעות (43), וסבתא לשבעה. לגמלאות כבר היתה יכולה לצאת מזמן, אבל היא לא באמת מסוגלת להיפרד מהחניכים בבית נועם, 72 במספר.
"הגעתי לבית נועם אחרי שנים שעבדתי עם ילדים עם מוגבלויות. הכל נורא יפה ומתוק עם הקטנים, גם כשהם סיעודיים. עד שהתעוררתי לשאלה 'מה הלאה?', ועברתי למבוגרים, מה שכולם פחות אוהבים. גיליתי שמשהו פורח החוצה דווקא כשהם מגיעים לגיל 40".
אחרי שלמדה הנחיה טיפולית, הקימה קבוצות טיפוליות בבית נועם, ביחד עם הפסיכולוג ד"ר מרק בורץ. "כשפוגשים אנשים פגועים כל כך קשה פיזית ומוטורית, מחפשים מהם הצדדים האפשריים שלהם", מסבירה ביאליק איך נולדו השיחות.
"אני מאמינה שהגוף לא משנה, רק הנפש. בהתחלה, כל מי שנכנס לשיחה כזו חשב שזה טירוף מוחלט. הושבנו יחד 12-10 חניכים, חלקם יכולים לתקשר רק עם מלווה צמוד, שקורא בקול את הסמלים שהם מצביעים עליהם. היה צריך ללמד אותם לא להתפרץ, ולהקשיב איש לרעהו. זה לא היה קל. היום יש דממה כשהאחר מדבר, ואני לומדת מהם איך מקשיבים באמת".
אחד הנושאים הרגישים שהועלו לדיון בשיחות הקבוצה היה המושג "הולדה בעוולה" - מונח משפטי שמשתמשים בו בתביעות רשלנות רפואית שמגישים הורים לילדים שנולדו עם מומים.
לשאול בני אדם פגועים "האם זו היתה טעות להביא אתכם לעולם", זה מאוד נוקב.
"לא כך שאלתי אותם. אחרי שהם הבינו את המושג 'הולדה בעוולה', אמרתי להם: 'בואו נדבר על זה רגע. דמיינו שאמא שלכם יושבת כאן מולנו. אתם בתוך הבטן שלה, ואתם יודעים שמשהו לא הולך להיות טוב. מה היא אומרת לכם? ומה אתם אומרים לה?'"
חלק מהחניכים ענו בכנות שלא היו רוצים להיוולד, אילו ידעו מראש שייאלצו להתמודד עם נכות קשה. חניכה אחת, שזוכה לתמיכה מיוחדת מאמה, השיבה שהאם היתה אומרת לה משפט מעצים: "אין דבר כזה ילד מושלם. אני תמיד אוהב אותך ואטפל בך".
ביאליק: "אפשר היה לשמוע את כל הדעות בין החניכים, אבל בסופו של דבר סיימנו את השיחה באווירה טובה, ואפילו בצחוק. הרי כולנו יושבים יחד, וזה סימן שכולנו רוצים לחיות, אחרת לא היינו מדברים פה".
• • •
אני מסתובבת עם ביאליק בין החניכים, שמתרפקים עליה באהבה, ומהרהרת מה סוד קסמה. היא מדברת איתם ללא פחד, לעיתים נוזפת, לעיתים מחבקת, אך תמיד באופן ישיר מאוד.
"אני כזאת כי אני אדם מאוד ישיר. אני חושבת שזה גם בעוכריי, לפעמים. זה משהו מאוד עמוק מבפנים, משהו שמאמין בהם, נקודה. אני מאמינה בהם אפילו יותר משאר בני האדם, כי אצלם יש איזה יושר פנימי. הם יודעים שלידי לא משחקים משחקים. כשאני פוגשת רוע או צביעות - לא כדאי להיות לידי, כי אני לא יכולה לשאת את זה ואני לא שותקת.
"להיות אדם ישיר ובלי מסננים, זה לטוב ולרע. זה עוזר לי בהנחיית הקבוצות האלה, אבל לא בטוח שקל לחיות לידי ביומיום. יש לי חברה, קלינאית תקשורת, ואנחנו עובדות כבר שנים יחד. היא תמיד אומרת לי: 'אני לא מבינה איך יש לך כל כך הרבה סבלנות אליהם, וטיפת סבלנות אלי אין לך'.
"זה נכון. יש לי המון סבלנות, אבל אני גם נורא קצרת רוח. הסבלנות והאמונה בחניכים הן סוג של דת, ודת זה לא משהו שאפשר ללמד. כמטפלת, או שיש לך את זה בפנים או שאין לך. בי יש אמונה עמוקה שאפשר לדבר עם אנשים בעלי מוגבלויות על הכל".
ביאליק מסבירה שקבוצות מעגלי השיח נבנות באופן מגוון. יושבים בהן זה לצד זה בעלי מוגבלויות מדברים - וכאלה שאינם מדברים. "אנחנו נושיב ליד הבחור המדבר והחכם גם מישהו שבשפה בוטה אפשר לכנותו 'צמח'. מישהו שבוודאי יש לו מה לומר, אבל אנחנו לצערנו לא מצליחים להוציא את זה ממנו. עם הזמן הם למדו להבין שלכולם יש רצונות וצרכים. הם למדו לפענח את התחושות של מי שנראה כצמח. הם מסתכלים עליו ואומרים: 'נראה לי שהוא מרגיש טוב היום'. זה מופלא שהם רואים את האחר".
מה החלום שלך?
"למות בשקט, לפני שרי", היא מחייכת ומלטפת באהבה את הכלבה הלבנה שלה, שצמודה אליה כל היום. שרי הקשישה היתה כלבת נחייה של אישה עיוורת, וכשהזדקנה - ביאליק אימצה אותה. "ראיתי בחיי כבר הכל, ואני גם מרגישה שהשארתי חותם בעולם. יש היום בבית נועם מתנדבים ואנשי מקצוע נהדרים. הם יוכלו להמשיך אחריי את השיח הפתוח, כך שאני באמת יכולה למות בשקט. באמת שטוב לי עם מה שאני עושה, הכי שמח וגם הכי עצוב".
מה עצוב?
"עצוב לי על ההורים. אני 'גיבורה' גדולה להיות כאן לא כהורה. לגדל ילד עם מוגבלות זאת מכה. יש לנו בבית נועם חניכים שהם היום בני 60. ההורים שלהם, אם הם בחיים, כבר בני 80 פלוס. את כל חייהם הם הקדישו להם. יש לי צמרמורת כשאני חושבת על זה".
yifater1@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו