חומת אור: כך ננצח את האיראנים

בסוף תהיה מלחמה, קשה ונוראה מכל המלחמות שידענו. האיראנים לא משחקים, הם משקיעים את כל מה שאין להם בחיסול מדינת ישראל. רק בשבוע שעבר אמר איזה בכיר שם שגם אם הם יתפוררו, את ישראל הם יחסלו.

מלחמה על כל הקופה חייבת להיות הנחת העבודה של כל ממשלה וכל אזרח בישראל, והיא תפרוץ כנראה אחרי שנעשה ניסיון, מוצלח או פחות, לפגוע ביכולות הגרעיניות שלהם. כל הכוחות שהם הכינו מסביבנו יעשו את מה שהם התאמנו עליו שנים, ישגרו לכיווננו אינספור טילים מכל מיני צבעים. חיזבאללה, חמאס, חות׳ים, כל האסלאמו־נאצים ינסו למחות מעל פני האדמה את ההצלחה המסחררת של הפרויקט הציוני, שמוציאה להם את העיניים כבר יותר מ־120 שנה.

אם נתקוף עכשיו, הם יתקפו בחזרה בכל הכוח. ברור שכיפת ברזל לא תיתן הגנה מספיקה: לא משנה כמה מיירטים ייוצרו - מול גשם של טילים, המערכת לא תחזיק. ואחרי 100 אלף טילים, ישראל תיראה אחרת לגמרי, משהו בסגנון חומס.

כדי שזה לא יקרה, ניאלץ להשתמש בסוד הקטן שלנו. זה שכולם יודעים, ותודה לשמעון פרס. לא תהיה ברירה. ואז, אחרי מחיקת טהרן, נהיה המצורעים הרשמיים של העולם. איש לא יעשה איתנו עסקים, נוחרם מכל כיוון, הבום הכלכלי שאנחנו חיים בו יתפוצץ כבועת סבון. תסריט בלהות, אך אפשרי.

רק מערכת יירוט שחוסמת מבול של טילים תבטיח את קיומנו, כפי שאנחנו מכירים ודי מחבבים. זה הפתרון הטכנולוגי שחייב להיות מקודם עכשיו במלוא הכוח: קרן הלייזר שמחממת טילים במעופם וגורמת להם להתפוצץ ברקיע. לא ברור למה הפרויקט הזה מתעכב כל כך, אבל עכשיו, כשהטכנולוגיה כנראה הבשילה, חייבים לשפוך את כל הכסף על המערכת הזאת ועל ייצור כמות גדולה של מיירטי לייזר. בדמיוני מטר של אלפי טילים נתקל בקרן בוהקת מעל מטולה ונמס בשמיים. נסראללה מתחרפן, באלביט פותחים שמפניות. על כיפת ברזל לא הצטערנו, לא נצטער גם על "חומת אור", שם שאני מרשה לעצמי להציע למערכת.

ברגע שתיגמר פריסת "חומת אור" בכל הגבולות, והמערכת תהיה מבצעית, ייפול בעזרת השם השלטון המעוות באיראן, ושלטון חדש יוקם, ושגרירויות ייפתחו, ופרויקטים יושקו. והמערכת תיגנב על ידי גנבי מתכות מהנגב, אבל לא יהיה אכפת, כי יהיה לנו כבר משהו אחר לדאוג ממנו.

משפחות

הגברים האומללים האלה, שעולה להם הזרע לראש, זורעים סביבם הרס ברמות של פצצת מצרר לחיים של משפחה. נגיד, הסגן אלוף שצילם חיילות, ומשה חוגג - לשניהם ילדים ואישה. לא מכיר אותם, מתאר לעצמי מה עובר עליהם, בייחוד שבכל יום מסתעפות העלילות ומבססות את החשד שהאבא הגיבור הוא בעצם עבריין שלא רואה ממטר - לא את הנשים הצעירות, לא את החוק, לא את המוסר, לא את האנושיות, לא את המשפחה שלו. חוגג.

אני בטוח שהמשפחות של האנשים האלה, ואחרות במרחב הישראלי המתחדש בסוטה חדש בכל יומיים, עוברות גיהינום. כשבן הזוג שלך או האבא שלך יוצא סוטה מול כל העם, זה הכי מבזה שיש. בן־רגע נעלם הגבר של הבית ומתחלף בבושה של הבית. תארו לעצמכם את הדמות המשמעותית בחייכם נחשפת פתאום כסוטה. ריסוק פנימי.

איכשהו יש לי תחושה שהסביבה שקרובה למשפחות לא חוסכת מבני המשפחה הבלתי מעורבים עלבונות וביזיונות. לא יודע מה קורה בבתי הספר של הילדים, בטוח שהבוסר שאכל האבא מקהה את שיני הילדים. וברשתות חוגגים, והודעות מעליבות, והתרחקות של חברים, ותחושה של בדידות וכעס ושבר נוראי. הלוואי שאני טועה.

בני משפחה של פוגעים מיניים הם נפגעים מינית בעצמם. כמו עישון פסיבי. המשפחה שלהם מקבלת קונוטציה מינית לתמיד. כמו, להבדיל אלפי הבדלות, מוניקה לוינסקי. האישה הזאת, שברגע שקראתם את שמה חשבתם על משהו מיני, היא מוטרדת מינית קבועה, הטרדה במחשבה. גם בני משפחה של סוטים למיניהם הם פגועים, וצריך קודם כל לחבק אותם. להבהיר להם שמה שעשה אב הבית לא משליך עליהם, ושיש שותפות בכאבם.

חיפשתי קבוצות תמיכה לבני משפחה של עברייני מין. אין. הם כאילו לא קיימים, אבל על כל נפגע או נפגעת יש פוגע, וכשהוא נתפס, כל המשפחה נופלת.

צריך להפגין חמלה יתרה, להבין שמאוד יכול להיות שבבית לא היה זכר לכל המופרעות המינית הזאת. אנשים יודעים לייצר מצג שווא של חיים נורמטיביים בבית, וציד אינסופי בחוץ, בכל השיטות הידועות למדע.

בכל יום מישהו מתגלה. בכל יום מתרסקת משפחה. אם אתה פוגע עכשיו, תחשוב שנייה על הילדים שלך. על ההלוויה שלך. על הקדיש. תחליט להפסיק. עכשיו.

חופש

ביקרנו בחוות החופש אשר בעולש. באנו להתיידד עם מגוון חיות משק, שמסיבות שונות זכו שמאכלת השוחט ויתרה עליהן, ואנשים טובים הציעו להן חיים חדשים, לא בתוך תעשיית הבשר אלא בתנאי חופש יחסי. חופש לטייל, לרוץ, להתרועע, לשחק, לנוח, לשמוח.

בחוות החופש אשר בעולש יש פרות, ועיזים, ותיישים, וחזירים, ותרנגולות, וכל בעל חיים שהאדם מתאווה לבשרו, לחלבו, לפרוותו, רק לא לנשמתו, כי לחשוב שיש לבעלי חיים נשמה קצת מקלקל את התיאבון. למרות ששמענו שם סיפור על משפחה שבאה, והתרגשה, ושיחקו וליטפו והצטלמו, וסיימו את הביקור ונסעו לאכול במסעדת בשרים סמוכה. כמה משוכלל מנגנון ההדחקה וההפרדה במוחנו.

החיות בחוות החופש הן חיות רגועות. אין עליהן הלחץ של לגדול מהר, להניב הרבה. הן סתם חיות. וכשנחשפים לחיות האלה במצבן הטבעי יחסית, מגלים חיות אחרות משלימדו אותנו ומשראינו בביקורים במשקי חי. למשל, ראיתי עז שמומחית בפתיחת מנעולים. כן. אין שער שהיא לא מתירה את שלשלאותיו ופותחת לרווחה. העיזים האחרות מצטופפות ליד השער, מחכות לה, ואז היא מגיעה, מפנים לה מקום, היא פותחת וכולן עוברות. אז חלב היא לא נותנת, אבל היא מנעולנית, מקצוע עם עתיד.

וראינו פרות שוכבות. נכון שברפת הן תמיד עומדות? ברור, מי רוצה לשכב על הפרשותיו? אבל כשנקי להן, הן רובצות פרושות על הקרקע, עטיניהן אינם נפוחים ומודלקים, והן נענות בשמחה למגע, למשחק אפילו.

והתרנגולות? כאלה חמודות. באות, שמות ראש, מתלטפות, חברות. מי ידע ששניצלים, גרונות ופולקע יכולים לתת מופע של חיית מחמד מובחרת? ונחשו מה עושים עם הביצים שהן מטילות, לא בכל יום כמובן, אלא שלוש פעמים בשנה בלבד, כדרכן? עושים מהן סלט ביצים עם הקליפות. מי אוכל אותו ככה? התרנגולות עצמן, וכך משיבים להן את הסידן שנלקח מגופן כשהיו מטילות מסחריות בלול סוללה. איזו מחשבה יפה. אפילו את תוצרי התרנגולות לא לוקחים לתועלת האדם.

יש אנשים ממש טובים. את הלב שלי זה מחמם.

שתי בנותיי נקשרו בקשרי אהבה עם שני טליים חמודים, ובילו איתם זמן רב בליטוף ובחיבוק ובמלמול דברי אהבה. צלעות טלה כבר לא יהיו אופציה בשבילן לעולם. כשהצלחתי לקרוע אותן מחיבוקי הטליים כדי לשוב הביתה, סחה לי ילדה אחת: "אבא, זה היה היום הכי טוב בחיים שלי".

avrigilad@gmail.com