"אני רוצה שגם לילדים בלי בית יהיה סיכוי בעולם"

"חזרתי שלוש פעמים מהמתים ביום ההוא", קולו של דורון זקצר רועד קלות כשהוא משחזר את רגעי הנפילה ששינתה את חייו; את הטיול המשפחתי בחג פסח בנחל פרס, באפריל 2019, בנוף מדבר אביבי ופורח שהסתיים עבורו בטרגדיה.

דורון (48) צעד במרומי צוק, כשאחת האבנים ניתקה תחתיו מהקרקע, והוא צלל מטה. "התגלגלתי שלוש פעמים עד שהגעתי לתחתית הערוץ, נפילה של 20 מטר. כל הקרקפת שלי נפתחה, נשברו לי עשר צלעות. הרגשתי כאילו בכל דקה דוקרות אותי שתי חרבות בגב. רציתי לעצום עיניים, אבל קיבלתי החלטה מודעת - לא לאבד הכרה.

"מייד הבנתי שכנראה לעולם לא אחזור ללכת. אשתי ושני ילדינו לא ראו את הנפילה עצמה, אבל בהמשך הבינו שמשהו קרה. טוב שלא נתנו להם לרדת אלי. הבנתי שהמחזה היה נורא".

שעה ו־40 דקות חלפו עד שהובהל לבית החולים. תחילה הגיע אליו מתנדב מד"א שטייל במקום, אחר כך צוות חילוץ ערבה, ולבסוף מסוק עם צוות של 669, שהצליח לחלצו מהנחל בסיוע כבל. במסוק, בשל מצבו האנוש, קיבל שני עירויי דם. עד שהגיע לסורוקה איבד את הכרתו.

כשפקח את עיניו, בחלוף שעות, לא ידע הצוות הרפואי לאמוד את רמת הפגיעה המוחית שספג. לתדהמת כולם, דורון פנה בחדר לאחיו בקול חלוש, וסיפר לו שבעוד יומיים הוא צריך לצאת למילואים, כרס"פ בשריון. כשביקש מהאח שיעדכן את המפקד שלא יוכל להגיע הבינו הרופאים שדורון לא נפגע בראשו.

• • •

הוא גדל בקיבוץ אשדות יעקב איחוד, הסמוך לכנרת, וכיום מתגורר בקיבוץ חצור שליד אשדוד. לפני פציעתו עבד בהיי־טק, ובמקביל היה פעיל חברתית בפרויקטים שונים. הוא נשוי לגפנית (45), יועצת פנסיונית לקיבוצים, וביחד הם מגדלים את עופרי בת ה־12 וסהר בן ה־8.

אחרי שבוע בטיפול נמרץ הועבר למחלקה אורתופדית. מקץ שבועות של התאוששות הזמין את מחלציו לבית החולים, ואף הודה לכל אחד מהם במכתב אישי. בהמשך גם ארגן ערב כיף מיוחד להם ולמשפחותיהם.

"היה לי חשוב שבני המשפחות יבינו שכל הקפצה באמצע חג פירושה הצלה של חיי אדם. כשהם פוגשים אותי ואת משפחתי הם מבינים שבלי המחלצים זה היה נגמר בעוד משפחה מרוסקת, שכל שנותר לה הוא לפקוד את בית הקברות. בזכותם, ורק בזכותם, חיי אדם ניצלים ומשפחות הפצועים מצליחות להשתקם".

במקביל להכרת הטובה למחלציו, החליט דורון שבכל שנה, בתאריך תאונתו, 22 באפריל - יעשה משהו טוב לעולם. תקופת הקורונה עיכבה מעט את הרעיון, אבל באפריל האחרון ארגן פרויקט שכולו נתינה - שאליו הצליח לרתום מאות אנשים.

את דורון, שמתנייד בכיסא גלגלים, אני פוגשת בפנינת מדבר ירוקה בלב מדבר - חלום שלו שהפך למציאות: גינה קהילתית בכפר הנוער נרדים שבערד. עצי פרי, ספסלי עץ, דשא סינתטי, בית קפה קטן וסככה רחבת ידיים. את כל אלה הקימו מתנדבים ותורמים שדורון גייס באפריל האחרון.

"את הקשר הראשוני לנרדים עשה יורם ריאטי, חבר ביחידת החילוץ שהגיע אלי ביום הנפילה. זכרתי אותו מצוין, כי הוא כל הזמן צעק עלי, כדי שלא אאבד הכרה. יורם הוא איש מיוחד שמלווה את נרדים כבר שנים, והוא חיבר אותי למקום המדהים שמציל ילדים וילדות הלכה למעשה.

"לשמוע את סיפוריהם של הילדים, על אלימות, תקיפות, סמים ורעב, זה לא קל. בחוץ העולם שלהם חסר סיכוי, והכפר הזה מעניק להם את האפשרות להיות משהו. בזכותו, ילדים שלא היה להם אוכל בבית מסיימים היום בגרות, הולכים למכינה ורוצים להתגייס לתפקיד משמעותי בצבא". 

בינתיים נקשרה נפשו של דורון בנפשם של 82 צעירי הכפר, שהוצאו בצו בית משפט מהוריהם הביולוגיים, והוא ממשיך ללוות את המקום בפרויקטים שונים. הפרויקט הגדול הבא שלו עימם מתוכנן לעוד שנתיים: מסע של 20 נערים ונערות מנרדים להר הגבוה באפריקה - הקילימנג'רו.

"תכננתי לחגוג בת מצווה עם הבת שלי בטיפוס לשם. אחרי הפציעה אמרתי בצער לאחד החברים שזה כבר לא יקרה. ואז הוא שאל: 'למה לא? מה הבעיה לארגן כמה חבר'ה מהמילואים שיסחבו אותך'. משם התגלגל הרעיון לארגן מסע כזה לקראת גיל 50 שלי".

עד מהרה התארגנה קבוצה של חברים ובני משפחה מתוך החבורה הגדולה שעוטפת את דורון מאז הפציעה. אחד החברים הוא עמיחי מהמילואים, שגם התנדב להסיע הבוקר את דורון לנרדים.

"כשראיתי שנוצרה קבוצה גדולה שיוצאת למסע, נולד הרעיון לקחת איתנו גם 20 חבר'ה מנרדים. לקראת הנסיעה הם עוברים הכשרה שכוללת מסעות ותוכנית מנהיגות. את המימון לנסיעתם של הילדים אנחנו מגייסים בימים אלה".

אני שואלת את דורון אם הוא עדיין סובל מכאבים, והוא מהנהן. "אין איבר אצלי שלא נפגע. בהתחלה כל בליעת רוק היתה כמו רימון שמתפוצץ בתוך הגוף, ורק חיכיתי למנת המורפיום הבאה. למזלי, תפיסת החיים וסולם הערכים שלי לא השתנו, אפילו לא לרגע. מעולם לא עסקתי בשאלה למה זה קרה לי".

יש רגעי משבר?

"בטח. יש רגעים שבא למות. השתחררתי מבית החולים עם התמכרות קשה למשככי כאבים, וכבר חודשים שאני במלחמה, מנסה להוריד מינונים. ברכבת ההרים של החיים, הגיהינום לוחץ לך לפעמים יד. אותי מפילים בעיקר הדברים הקטנים, של היעדר העצמאות הגופנית. לפעמים לוקח לי יום שלם עד שאני מוצא מחדש את הכוחות".

מהיכן תעצומות הנפש?

"אחרי הפציעה אני מרגיש שקיבלתי הרבה מתנות. הכרתי את עולם הנכים, מצאתי חברים חדשים, התוודעתי לצוות הנהדר של נרדים ולילדים בכפר.

"המעבר מגובה מטר שמונים למטר שלושים עשה בי שינוי גדול. פתאום אני רואה את החריץ ברצפה, את אתגר הנגישות, ומגלה עולם שלם שלא ראיתי קודם. גיליתי גם כמה אנשים טובים יש סביבי, שלא עוזבים אותי לדקה. אשתי סופרוומן וילדיי מקסימים. אני בר מזל. יש המון מתנות וניצחונות קטנים שעליהם אני אומר תודה".

• • • 

הפרויקט שמוביל דורון בנרדים הוא חלק מתוכנית "שותפות ומנהיגות", שמקדם האגף החוץ־ביתי במשרד הרווחה והביטחון החברתי. "המטרה שלנו היא להפוך את הילדים כאן למנהיגים בחברה הישראלית", מסביר יניב יהב, מנהל הכפר. "אנחנו מוסד גדול, עם עשרה משפחתונים, אבל משתדלים להיות כמה שיותר ביתיים, לתת מענה לילדים ולסייע להם להתמודד עם מופעים של אלימות וחרדות. הפרויקט של הקילימנג'רו, שמוביל דורון, מלמד אותם לקבל החלטות ולהגשים חלומות".

הילה טישלר, רכזת הגיוס בכפר, מלאה מחמאות לדורון: "הוא פלא היצירה, מפעל של איש אחד. יש לו קשרים ענפים, חשיבה מקורית ויכולת נדירה לסחוף אחריו אנשים. דורון דוחף פה דברים קדימה בצורה בלתי רגילה. הילדים מעריצים אותו. מבחינתם, הוא השראה אדירה".

yifater1@gmail.com