70 שנים אחרי

תכנון: עיר חדשה בנגב

"הנגב פורח, ובקרוב גם תוקם בו עיר" - כך סיכם יו"ר "ועדת הנגב", יצחק צ'יזיק, את דיווחו בפני ראשי הוועדה, שהתכנסה ב־10 בדצמבר 1951 בבאר שבע, כדי לסכם את תנופת הפיתוח בדרום הארץ.

צ'יזיק, שלימים עברת את שמו לחרפי, היה חלוץ, איש חזון ומעשה. ב־1949 מינה אותו ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, לעמוד בראש "ועדת הנגב" לפיתוח הדרום, ובתקופת ניהולו זינק הנגב בעשרות פרויקטים שהוא יזם, תכנן והוציא לפועל.

בסקירתו דיווח צי'זיק, בין השאר, על חזרתו הצפויה לפעילות של מפעל האשלג בים המלח, ששבת ממלאכה מאז 1948. בדצמבר 1951 הוא עודד את הממשלה להקים חברה חדשה בשם "חברת מפעלי ים המלח בע"מ", שלבסוף הלאימה את מפעל האשלג ורכשה (ב־1952) את כל נכסיו.

צ'יזיק תכנן להקים עיר ל־15 אלף תושבים בשטחה של ממשית שליד דימונה, אבל התוכנית לא קרמה עור וגידים. במהלך 1951 יזמה "ועדת הנגב" בראשותו, בין השאר, את הקמת המכרות החדשים בתמנע, וחידשה את פעילות כריית הנחושת במקום. כמו כן קידמה תוכניות להקמת מעגן לפריקה וטעינה באילת, הקימה מחנה עובדים בנגב (בתמונה), שהתפתח לעיירה מצפה רמון, והובילה עשרות עבודות מחקר ופיתוח ששירתו כעבור שנים את מקימי קריית גת (1954), דימונה ואופקים (1955) ומצפה רמון (1956).

צ'יזיק הלך לעולמו מהתקף לב ב־1958, בגיל 51, בעת ששימש קונסול ישראל בשיקגו. הוא נקבר בקריית גת. בנו, המלחין והזמר הישראלי שמואל (שמוליק) צ'יזיק ז"ל, הלך לעולמו מהתקף לב ב־1987, בגיל 41.

מסורת נולדת: "יום האם" נחגג בארץ לראשונה

ב־31 באוקטובר 1951 דיווח ראש עיריית חיפה, אבא חושי, לחברי מועצת העיר על השקת חג חדש בשם "יום האם", שיתקיים, לדבריו, מדי שנה "ביום שני של חג החנוכה".

יום האם הראשון צוין בחיפה ב־12 בדצמבר 1951, ובימים שקדמו לו תלתה העירייה כרוזים על לוחות המודעות, ובהם הנחיות בנוגע לחג החדש. בין השאר צוין ש"ביום חגה תהיה האם פטורה מעבודה ועמל, ואת מקומה בעבודת הבית ימלאו האבות והילדים, שגם יגישו לה במשך היום מתנות צנע נאות".

חלונות הראווה בחנויות ברחובות הראשיים של העיר הציגו מוטיבים וקישוטים, שנועדו להאדיר את מקומה של האם בחברה הישראלית. רדיו קול ישראל פתח את שידוריו מחיפה, וליווה לאורך היום אירועים שונים שהתקיימו ביום החגיגי בעיר.

במרכז הכרמל השתתפו נשים רבות בנטיעות הראשונות של גן ציבורי בשם "גן האם והילד", שתוכנן במקום, והשתיל הראשון ניטע על ידי אשת ראש העיר, חנה חושי, שהיתה יו"ר ארגון אימהות עובדות בחיפה. לגן הוקצה שטח של 50 דונם, ובמרוצת השנים שונה שמו ל"גן האם" - והוא התרחב לפארק גדול של 400 דונם, שחבר ליערות בכרמל.

בכל מוסדות החינוך בחיפה עמד נושא האישה העברית במוקד, ובערבו של היום אירחו בתי הקולנוע בעיר, ללא תשלום, אלפי נשים לאירוע תרבותי שבסיומו הוקרן סרט להנאת המשתתפות.

מלחמה נגד "ספסרי הקולנוע"

ב־9 בדצמבר 1951 הוקמו ברוב הערים בישראל ועדות ציבוריות ל"מלחמה בספסרות כרטיסי הקולנוע", אחרי שבעיתונות פורסמו כתבות שביקרו את הליך מכירת כרטיסים אלה. "הרוצה לבקר בקולנוע חייב לעבור שבעה מדורי גיהינום", נכתב למשל בעיתון "דבר". "השגת כרטיס בקופת בית הקולנוע במחיר הרשמי מלווה בעמידה מייגעת בתור ארוך, ויכוחים סוערים וספיגת קללות, דחיפות ובמקרים רבים גם מכות. כשמגיעים בנתיב הייסורים לקופה, לא פעם מורד החלון ועליו השלט שמודיע: 'כל הכרטיסים נמכרו'".

הוועדות הציבוריות הוקמו בהשתתפות נציגי העירייה, המשטרה, התאחדות בעלי בתי הקולנוע ונציגות מקרב עובדי בתי הקולנוע, שחברו יחדיו למצוא פתרון לבעיה. זאת לאחר שהתברר שרק חמישית מהכרטיסים נמכרים בקופת בית הקולנוע, ושאר 80 האחוזים נמכרים על ידי קואופרטיבים של ספסרים, עשרות מהם בכל עיר, במחיר כפול ואף משולש מהמחיר הרשמי הנקוב בקופה.

בתום דיונים יצאו הוועדות בהמלצות הבאות: תביעה מהמשטרה להתערב ולעצור את הספסרים; דרישה מבעלי הקולנוע להתחייב למכור לפחות 70 אחוזים מהכרטיסים בקופות; קביעת שתי קופות לפחות בחזית כל בית קולנוע; והקצאת כרטיסים לקופות ברכישה מוקדמת (בתמונה), תוך פיקוח על עמלת המכירה.

הנשיא ויצמן שוב חולה

באמצע נובמבר 1951 נפל למשכב נשיא המדינה, חיים ויצמן, פעם נוספת, ובארץ ובעולם היהודי כולו עקבו בדאגה אחרי הנעשה בביתו ברחובות, שנקרא בפי כל "ארמון הנשיא". בחזית הבית הוצבו שוטרים שאסרו על עוברי אורח להתקרב יתר על המידה. הטלפון בביתו של הנשיא (במספר החיוג 256) היה תפוס רוב שעות היום, משום שהמונים מהארץ ומחו"ל התקשרו לדרוש בשלום ויצמן. יגאל קמחי, שלישו ומזכירו של הנשיא, הוציא מדי יום עדכונים מטעם רופאי הנשיא, והללו פורסמו בקול ישראל ובעיתוני הערב. מצבו הבריאותי הרעוע של הנשיא היה ידוע מיום היבחרו למשרה הרמה ב־1948, וב־1952 הוא הלך לעולמו, בגיל 77.

דואגים לילדי המעברות

500 ילדים מגיל 5 עד 12, שחיו במעברות בצפון, הועברו ב־10 בדצמבר 1951 ל"מחנה ילדים פיקודי", שהוקם ליד חיפה על ידי צה"ל במסגרת מבצע "קורת גג לילדי המעברות". במחנה הקים הצבא מבנים חדשים, כיתות לימוד ובית חולים, והסוכנות היהודית סיפקה, מצידה, את כל צורכי המחנה, כולל מיטות, מזרנים, שמיכות ועוד. חינוך הילדים הופקד בידי תנועת המזרחי והרבנות הראשית, והילדים שהו במקום עד אפריל 1952.

תגרת חברים בעין חרוד

במסגרת הפילוג בתנועה הקיבוצית נותר עדיין, בדצמבר 1951, קיבוץ עין חרוד ללא החלטה בנוגע לשאלה מי אמור לעזוב ומי יישאר - מבין אוהדי מפ"ם ומפא"י שהתגוררו בקיבוץ. עד לגיבוש ההחלטה במרכז החקלאי מיהרו הקיבוצניקים והקימו בכל מקום אפשרי "חומת הפרדה", לרוב לוח דיקט או וילון, שחצצה בין היריבים האידיאולוגיים, כולל הפרדה ברכוש המשותף. גם בלול העופות נבנתה מחיצה, וב־9 בדצמבר 1951, בלילה, פרצה תגרה בין הניצים, כשחברי מפא"י תפסו חברי מפ"ם מעבירים עופות משטח הלול של מפא"י לשטחם. שני המחנות הציבו עד מהרה שומרי לילה בלול.

הנעלמים / מפעלים שהיו

סלורה

בתחילת שנות ה־70 חיפשו ראשי קיבוץ כפר מסריק פתרון לתעסוקת החברים הוותיקים. במסגרת זו נחתם הסכם עם חברה לייצור טלוויזיות בשם סלורה, מפינלנד, ופס להרכבת טלוויזיות הוקם בחדר האוכל הישן, בפיקוחם של נציגי סלורה. בהמשך ייצר כפר מסריק טלוויזיות צבעוניות, שזכו למוניטין טוב בשוק, ובשיאו העסיק מפעל הטלוויזיות כ־100 חברים. עם כניסת מוצרי האלקטרוניקה הביתית מהמזרח, בתחילת שנות ה־80, חדלה סלורה להיות רווחית - ונסגרה.

הצרכנייה / פריטים שהיו

פורט כסף

כל מי שחי בארץ בשנות ה־50 ואילך זוכר את פורט הכסף, בעיקר באוטובוסים, ואת קול שקשוק המטבעות שנלווה להפעלתו. הפורט היה עשוי מכמה צינורות אנכיים שהכילו כל אחד מטבעות מסוג אחר, ולחיצה ידנית על המנוף שבתחתית כל צינור שחררה ממנו בכל פעם מטבע אחד. את המכשיר השימושי המציא ב־1952 נהג אוטובוס בשם משה גולדברג. נכדו, ניר, מייצר אותו עד היום להנאת אספנים ומתגעגעים אחרים.

חסמב"ה מעלה הילוך

בדצמבר 1951 יצא לאור הספר לבני הנוער "חסמב"ה וילדי ההפקר", אחד משלושה ספרי חסמב"ה שיצאו באותה שנה (בצילום). שני ספרי הבכורה בסדרה ראו אור ב־1950, על בסיס סיפור בהמשכים שפרסם יגאל מוסינזון ב"משמר לילדים". חסמב"ה, חבורת סוד מוחלט בהחלט, פעלה ממניעים ציוניים למען המדינה ונגד הפשע, בשלל הרפתקאות שתוארו ב־44 ספרים שכתב מוסינזון עד מותו ב־1994. ב־1971 הפך "חסמב"ה וילדי ההפקר" לסרט בכיכובם של זאב רווח (הנבל אלימלך זורקין) ושלמה ארצי (מפקד חסמב"ה ירון זהבי), שקיבל מעמד פולחני ושודר בטלוויזיה שוב ושוב.

מודעות שהיו

יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org