מוצאי חג ראשון של פסח, בבית ההארחה מרכז ציפורי ביער ירושלים. הגברים של משפחת נביס יצאו לתפילת ערבית. הנשים והילדים עמלים על ניפוח בלונים לקראת מסיבת ההפתעה לכבוד יום הולדתו ה19- של נחום. האח הצעיר, חי (,(14 הכין כתר מבריסטול ירקרק עם הכיתוב "מזל טוב, אחי" והמספר .19 בתום התפילה, כשנחום חוזר עם אביו ודודיו, מפתיעים אותו הנוכחים בשירת "היום יום הולדת" מרגשת.
לנחום נביס ולהוריו, יום ההולדת הזה ממש לא מובן מאליו. לפני שנה וחצי, כשהיה בן 17 וחצי, הוא נפצע בראשו באורח אנוש בפיגוע דריסה בגוש עציון. המחבל דהר עם מכוניתו לעבר נחום ואחותו נעם, שהיתה אז בת 20 בשירות לאומי, בעת שצעדו אל תחנת האוטובוס בכניסה ליישוב אלעזר שבו התגוררו.
נעם נפצעה באורח בינוני והיתה מאושפזת שבועיים. נחום היטלטל בין חיים ומוות במשך ארבעה חודשים, שבהם היה מונשם. הרופאים לא ידעו לומר מה מידת הנזק המוחי שנגרם לו, ואם יוכל אי פעם לחזור לתפקוד מלא ולחיות חיים עצמאיים.
אבל נחום נלחם. בתום ארבעה חודשי אשפוז הוא נגמל מצינור ההנשמה ונשלח לשיקום בבית לוינשטיין, בלי שיוכל ללכת או לדבר. כמו תינוק בן יומו, הוא נאלץ ללמוד מחדש איך להניע את גופו, להגות מילים, לקרוא ולכתוב. הוא אפילו היה צריך ללמוד להבין מחדש מה משמעות המילים שקרא.
"אני לא יכולה אפילו להסביר את התהליך שנחום עבר", אומרת האם זהבה בדמעות. "בהתחלה נלחמנו רק על תזוזה קטנה של אצבע, ואחר כך על כל היד. לא אשכח את הפעם הראשונה שנחום הרים את היד כדי לסדר את הכיפה על ראשו. זאת תנועה כל כך שגרתית, שרוב האנשים אפילו לא מקדישים לה מחשבה. אבל אצלו כל דבר כזה היה פריצת דרך, ונתן הרבה כוח להמשיך".
אנחנו נפגשים בדירה הזמנית של בני המשפחה ברעננה. הם עברו לכאן לפני שנה ושלושה חודשים, ביום שבו נכנס נחום לבית לוינשטיין. בשנה הראשונה הוא היה בא הביתה רק בסופי שבוע, אבל אחר כך עבר לשיקום יום.
הוא פותח את הדלת בחיוך מבויש. בחור צנום, שצעדיו קטנים אך בטוחים. עינו השמאלית אדומה מאוד בעקבות ניתוח שעבר לאחרונה כדי להשיב לו את הראייה, שאבדה לגמרי בעקבות הפגיעה. חלק מהגולגולת, בצד שמאל של ראשו, הוסרה. "בעקבות הפציעה היה דימום קשה במוח, והרופא החליט להוציא את החלק הזה של הגולגולת כדי להקל את הלחץ", מסבירה זהבה. "אבל כבר השתילו לו בחזרה את החלק החסר".
נעם, שמצטרפת לשיחה, נועלת על רגלה סד מתכת מייצב, ועדיין נמצאת בשיקום. לפני חודשיים עברה עוד ניתוח בברך, לשחזור הרצועה הצולבת שנקרעה ולתפירה של המיניסקוס. "מגיל שלוש אני רוקדת בלט קלאסי וחולמת לעסוק בריקוד באופן מקצועי", היא אומרת, "הפיגוע חיסל לי את החלום להיות רקדנית".
אני מלווה אותם מאז הפיגוע. זהבה סירבה להתראיין בלי בנה, אמרה שוב ושוב "נקיים את הראיון כשנחום שלי יוכל להביע את הסכמתו המודעת". נחום מחייך. "אני מסכים להתראיין, אבל אני לא מבין מה כל כך מיוחד בסיפור שלי".
שנשארת בחיים נגד כל הסיכויים, וגם הצלחת להשתקם.
"אני מודה לקב"ה שעזר לי להתקדם, ולהורים הנפלאים שלי. חוץ מזה, בית לוינשטיין הוא מקום נפלא לשיקום, וכנראה שהם עשו איתי עבודה טובה. חשוב לי שאנשים במצבי לא יוותרו לעולם ויידעו שיש בשביל מה להילחם. וחשוב לי גם להודות לכל מי שטיפל בי".
זהבה מתבוננת בבנה בעיניים נוצצות. היא שולפת את הטלפון הנייד ומראה לי סרטונים מהתהליך השיקומי שעבר נחום. "פה הוא הזיז בפעם הראשונה את האצבע, הצלחת לראות?". אני מתקשה להבחין, וזהבה מתעקשת: "יש פה תנועה קטנה בוודאות.
"ופה נחום עושה את הצעד הראשון שלו. ופה הוא מצליח לדבר עם קול, ולא רק בלחישה".
היא מדברת, והדמעות מציפות את עיניה. נחום מבקש להפסיק לצפות. "אני לא אוהב לראות את הסרטונים", הוא אומר, "הם בעיקר מזכירים לי את השיר של גלי עטרי 'דרך ארוכה'. אני מבין שיש לי עוד דרך ארוכה, ואני צריך להמשיך לעבוד קשה. לפעמים אני נשבר, אבל בסוף עושה מה שאומרים לי".
אתה כועס?
"אני כועס על המחבל, שלקח לי את החיים שהיו לי, ואני שמח שהוא כבר לא בעולם שלנו. הייתי שמח יותר אם בסביבה הקרובה שלו ימחו על הפיגועים האלה, שהורסים לאנשים את החיים. אם המחבלים יידעו שבני המשפחה שלהם ינודו או יסבלו אחרי פיגוע, אולי הם לא ימהרו לבצע אותו. עם זאת, הפציעה גורמת לי להסתכל על החיים כעל משהו שאינו מובן מאליו".
נחום נולד במארס 2002 ביישוב הקהילתי־דתי אלעזר שבגוש עציון, וקרוי על שם סבו מצד אביו. אמו זהבה (52) היא רופאת שיניים במקצועה, שעשתה הסבה לעבודה סוציאלית לפני שש שנים. היום היא עובדת במקלט לנשים מוכות של בת מלך. גם אביו נפתלי הוא רופא שיניים.
מלבד נחום ונעם יש להם עוד ארבעה ילדים: שיר (,(27 שלומדת עיצוב גרפי, נשואה ואם לתינוקת; ראם (,(24 שנמצא בשליחות בקנדה מטעם ארגון "תורה מציון", הפועל להידוק הקשר עם יהודי התפוצות; חי (,(14 ודב (.(12
נחום למד בישיבה התיכונית חורב שבירושלים, במסלול לבגרות מלאה עם חמש יחידות לימוד בביולוגיה, כימיה, אנגלית ומתמטיקה. בילדותו השתתף בחוג הישרדות ולמד לנגן בנבל.
איך ילד צעיר מגיע לנגן בכלי כל כך מיוחד כמו נבל?
"כשהייתי בכיתה ג', הלכתי עם ההורים להופעה בבית התפוצות בתל אביב, ובקונצרט היתה נגנית נבל. הכלי העצום הזה הרשים אותי, והרגשתי משיכה אליו. בהתחלה למדתי לנגן בו רק משמיעה, וכשהייתי בכיתה ז', אבא לקח אותי ללמוד אצל גתית בועזסון, שמלמדת אותי עד היום".
לפני שנתיים וחצי, קנה מכספי בר המצווה שלו עז מילד אחר ביישוב. "העז זה סיפור מצחיק", הוא מחייך באושר. "קראתי פעם שאחרי קום המדינה רצו שאנשים יגדלו את האוכל שהם צורכים. קראו לזה 'המדריך למשק עז'. הרעיון הדליק אותי, אבל בהתחלה אמא לא הרשתה לי".
זהבה: "הוא לא הפסיק לנג'ס לי שהוא רוצה לגדל עז. ולנו לא היה אפילו כלב, אז מה אני צריכה עז? בתור אמא הספיקו לי הילדים, ולא שלא היו ניסיונות בעבר. כשהיה לנו תוכי, הילדים פתחו את הכלוב והוא ברח. הדגים מתו מהר מאוד, והארנבת נהרגה על ידי ארנבים אחרים.
"בסוף נשברתי. בסוכות של שנת 2018 נחום הביא לנו את העז. נעם נתנה לה את השם תמי".
נחום: "עד הפיגוע הייתי קם כל בוקר לפני ,6 מאכיל אותה באספסת, ומשם רץ להסעה של הישיבה. אחר הצהריים ההורים היו מוציאים אותה למרעה שליד הבית, ובערב הייתי מחזיר אותה לדיר הקטן שלה בחורשה. אחרי הפיגוע ההורים העבירו אותה לסדנת שילוב לצעירים עם צרכים מיוחדים ביישוב גבעות, שם מגדלים אותה. עכשיו, כשאני כבר הולך ומתפקד, אני נוסע מדי פעם לבקר אותה. לא מזמן היא המליטה גדיה, קראנו לה תמי ."4
הפיגוע התרחש ביום שישי, 16 באוגוסט ,2019 שבועיים לפני תחילת כיתה י"ב. בתחילת אותו שבוע נסעו בני המשפחה לנופש של שבוע בקיבוץ הדתי בית רימון שבגליל התחתון. נחום חזר הביתה אחרי ארבעה ימים, לטובת מיונים לקורס טיס, ותכנן לחזור לנופש ביום שישי, ביחד עם נעם, שעשתה אז שירות לאומי.
"במקור בכלל לא רציתי להיות טייס, התכוונתי ללכת עם החבר'ה שלי לישיבת הסדר ולהתגייס איתם", הוא אומר. "אבל ברגע שקיבלתי את הזימונים, רציתי להוכיח לכולם שאני מסוגל. כשהגעתי למיונים, הבנתי שאני לא צריך להוכיח כלום לאף אחד, והכשלתי את עצמי".
ביום שישי בבוקר ארזו נחום ונעם תיקים והתכוננו לנסוע באוטובוס לירושלים, ומשם להמשיך לבית רימון. לנחום אין זיכרון מהיום הזה, וזהבה ונעם משלימות עבורו את הפרטים.
"פספסנו בדקה את האוטובוס שעובר בתוך היישוב", משחזרת נעם, "ואני האצתי בנחום, כדי שנספיק לתפוס אותו ביציאה מהיישוב. הלכנו מהר לכיוון הכניסה ליישוב, קצת יותר מ־100 מטר מהבית שלנו, ושם חצינו את הכביש לעבר התחנה. מאותו רגע אני לא זוכרת כלום. אני רק זוכרת שהתעוררתי בשיחים".
המחבל הגיע לצומת הכניסה לאלעזר במכונית גנובה סמוך לשעה 13:45 ודרס את נעם ונחום, שהלכו על המדרכה לכיוון תחנת האוטובוס. נחום, שהלך מאחורי אחותו, ספג ראשון את עוצמת המכה, הועף למרחק קצר ונחת על תעלת בטון לצד המדרכה. נעם נחתה על השיחים שלצד הכביש, וכך נמנעה פגיעה חמורה יותר.
מעוצמת המכה התהפך רכבו של המחבל. ג', שוטר סמוי ממרחב חברון, שנסע מאחוריו, הבין מייד שמדובר בפיגוע, ואף ראה את המחבל כשהוא מנסה לברוח מהחלון. הוא ירה בו והרג אותו במקום.
נעם: "התעוררתי כשאני על הגב, והיו לי בעיקר הבזקים שלא מתחברים לי לכלום. כאילו מתוך חלום. לא הבנתי בכלל מה קורה. אנשים התחילו לבוא אלי ולשאול שאלות, ואני עניתי להם אבל לא יצאו לי המילים הנכונות מהפה. סיפרו לי שכל רגע איבדתי את ההכרה. לא זכרתי שנחום היה איתי, ולכן בהתחלה לא זיהו אותו. גם לא זכרתי את מספר הטלפון של ההורים".
נעם הובהלה לבית החולים שערי צדק עם שברים בקרסול, שבר בחוליה בגב, עצם שוקה שהתרסקה ורצועות ברך קרועות. נחום הועבר להדסה עין כרם כשהוא נושם נשימות שטחיות בלבד, עם חשש לנזק מוחי. תוך כדי נסיעה איבד את הדופק, והפרמדיקים נאלצו לבצע בו החייאה.
ד"ר סמואל מוסקוויסי, נוירוכירורג, הוא שקיבל אותו, ולמעשה הציל את חייו. "נחום הגיע במצב קשה מאוד, עם אישונים רחבים ללא תזוזה", הוא מספר. "מצב כזה אומר שכנראה אין תפקוד של המוח. הנטייה במצבים כאלה היא לא להכניס בכלל לחדר ניתוח, כי הסיכוי לשרוד קטן מאוד, והתערבות כירורגית מגדילה מאוד את הסיכון להישאר במצב של צמח".
למה בכל זאת החלטת לנתח אותו?
"כי ידעתי שיש לי את הטכנולוגיה ואת הצוותים, שיעבדו איתי מסביב לשעון. יכול להיות שרופא אחר לא היה מכניס אותו, ובזה היה מסתיים הסיפור שלו. אני חושב שמה שהיטה את הכף לטובתו של נחום הוא הגיל הצעיר שלו. הרגשתי שאפילו אם יש סיכוי מאוד קטן, צריך לנסות להציל אותו, ואחר כך המוח שלו ינסה להתאושש מהטראומה שחווה".
בשעה שהופאים נאבקים על חייו של נחום, היו הוריו ובני המשפחה בטיול ליד בית רימון. לאחר קניות לשבת, הם נסעו לטבול במעיין סמוך. בדיוק כשהחנו את רכבם בכניסה, קיבלה זהבה שיחת טלפון מחברה שמתנדבת בצוות החירום של היישוב.
"היא ראתה שמעלים את נעם באלונקה לאמבולנס, והתקשרה להגיד לי שהיא ליד הבית שלנו ושאפתח לה. אמרתי לה שאני בצפון בחופשה, ואז היא התחילה לגמגם. שאלתי מה קרה, לא עברה בראשי המחשבה שקרה משהו לילדים שלי.
"בסוף היא אמרה לי שהיה פיגוע דריסה, שנעם נפצעה קל, ושהיא באה לקרוא לי כדי שאסע איתה באמבולנס. אמרתי לעצמי, אוקיי, היא נפצעה קל, אז הכל בסדר. בשנת 2004 נפצעתי קל בפיגוע בקו 14 א' בירושלים, היו לי רסיסים ברגל ונפגעה לי השמיעה. חשבתי שזה מה שקרה לנעם. כששאלתי על נחום, ואמרתי לה שהם היו ביחד, היא שוב התחילה לגמגם. אמרה שתברר ותחזור אלי.
"בניתי לעצמי בראש תסריט שבו נחום ישב בתוך התחנה, ונעם עמדה ונפצעה קל. תיארתי לעצמי שהוא מלווה אותה באמבולנס לבית החולים. לא קלטתי לאיזה סרט אני נכנסת.
"לא רציתי להלחיץ את הילדים, אז סיפרתי בשקט לנפתלי, לאמא שלי ולאחי, שהיו איתנו. אמרתי להם שנעם נפצעה קל בפיגוע דריסה.
"בבת אחת התחלנו לקבל מבול של טלפונים. אנשים ניסו לברר מה אנחנו כבר יודעים. ראש צוות החירום היישובי התקשר, וגם הרב של היישוב. כשאמרתי להם שנחום היה עם נעם, הם כבר הבינו שהפצוע אנוש זה הוא, אבל לא סיפרו לי. רק אמרו שינסו לברר ויחזרו אלי. גם בשלב הזה לא נפל לי האסימון, לא חשדתי בכלום.
"אחרי כמה דקות שוב התקשר הרב של היישוב ואמר שיש לנו מספיק זמן להגיע לירושלים עד כניסת השבת. ברוב תמימותי אמרתי לו שנעם נפצעה קל, וששיר, הבת הגדולה, שחזרה באותו שבוע מהודו ולא הצטרפה אלינו, נסעה אליה. אבל הוא התעקש שנצא מייד לדרך.
"בזמן שהתארגנו לצאת, אמא שלי קראה באינטרנט שבפיגוע יש גם פצוע אנוש כבן .20 גם בשלב הזה הדחקתי את כל המחשבות, ואפילו ניסיתי להרגיע אותה. אנחנו יצאנו לכיוון ירושלים, והיא נשארה עם הילדים הקטנים.
"במשך שעתיים וחצי שהיינו בדרך, הטלפון לא הפסיק לצלצל. ראש צוות החירום התקשר שוב ועדכן שנחום פצוע בינוני ומאושפז בעין כרם. זה השלב שבו התחלנו לדאוג, כי ידעתי שפצוע בינוני זה איבוד של אחד מאיברי הגוף. אבל היינו עסוקים בניהול האירוע.
"ביקשתי מנועה, גיסתי, שהיא רופאה בשערי צדק, שתלך להיות עם נעם. מאחי הגדול עקיבא ביקשתי שילך להיות עם נחום בעין כרם. בשלב הזה אמא שלי ואחי הקטן החליטו שהם מתקפלים עם הילדים מבית רימון, ובאים גם הם לירושלים.
"באזור לטרון פתחנו את הרדיו ברכב. שמענו רופא מהדסה מעדכן שהנער שהגיע מהפיגוע סובל מפגיעה רב-מערכתית. זה השלב שבו הפסקתי לנשום. אחי התקשר והודיע שנחום נמצא בניתוח ראש, ושנלך קודם לנעם".
בכית?
"לא, אני חושבת שעדיין הדחקתי. פשוט אמרתי לנפתלי שכדאי שנגיד תהילים. כשהגענו לירושלים, נעם התקשרה ואמרה שהיא בסדר, למרות שקצת כואב לה. נרגעתי קצת. נפתלי, שכל הדרך ניסה לנהוג בזהירות, החנה את הרכב ליד בית החולים ונתקע בעמוד".
נעם: "אמא באה למחלקה ומייד חיבקה אותי. ראיתי שהיא נרגעה כשראתה שאני בסדר. הרגשתי שהיא לא מספרת לי הכל, אבל לא שאלתי. הייתי בעצמי עם כאבים, והם מיהרו לנחום. רגע לפני שנכנסה השבת, העבירו אותי להדסה עין כרם, כדי שכל המשפחה תהיה באותו בית חולים".
ממיטתה של נעם מיהרו ההורים להדסה עין כרם. "ושם", אומרת זהבה, "המציאות טפחה על פניי. כשנחום יצא מהניתוח נכנסנו לד"ר מוסקוויסי, שעדכן אותנו על מצבו. אני זוכרת שלא הצלחתי לקרוא את הבעת הפנים שלו. הוא היה רציני ועדין, וסיפר שנחום הגיע עם פגיעת ראש קשה, עם דימומים בשני צידי הראש, ושהדימום בצד שמאל גדול. סיפר שנאלץ להסיר חלק מהגולגולת, ושהוא מקווה שהדימום בצד ימין ייספג בלי התערבות כירורגית נוספת.
"הוא הסביר לנו ש-12 השעות הראשונות הן קריטיות, ושלא כל אחד יוצא חי מהניתוח. אמר שהוא לא יכול להבטיח כלום.
"בשלב הזה, כל מה שעניין אותי זה אם נחום יחיה או ימות. כל מה שקיוויתי זה שיהיה לי גוף חם לחבק. לא ידעתי איזה נחום אקבל אם יתעורר, ומה זה אומר. ידעתי שלחיים יש מנעד רחב, אבל לא התעסקתי בזה. רק רציתי לעבור את 12 השעות האלו. כשיצאתי משם, חיבקתי את חברה שלי שהגיעה לבית החולים ולחשתי לה: ה' הוא הטוב בעיניו יעשה".
מתי ראיתם את נחום לראשונה אחרי הניתוח?
"כשהעבירו אותו לטיפול נמרץ. האחות, קלאודיה, שאלה אותי לפני שנכנסתי מתי ראיתי אותו בפעם האחרונה. אמרתי לה שביום רביעי. היינו במסעדה בצפת, נתתי לו נשיקה במצח, וביקשתי שיהיה בקשר ויעדכן איך היה לו במבדקים לטיס.
"כדי שלא אקבל שוק, הראו לי אותו בהתחלה רק מפתח הדלת. בעיניים שלי אני מקלפת את התחבושות שלו, מורידה את צינור ההנשמה, ורואה רק אותו. הוא קצת אדום בפנים, ואני אומרת לאחות, 'השפתיים שלו קצת אדומות, אבל הוא נראה מצוין'.
"ואז התפרקתי, וזעקתי ממעמקי ליבי: 'אילו אנשים רעים יש בעולם'. האחות חיבקה אותי, וכשנרגעתי, נכנסתי אליו. מייד התחלתי לנשק אותו. הוא היה חם, וזה הרגיע אותי, שהנשיקה ההיא במסעדה לא היתה נשיקת פרידה".
נחום שרד את 12 השעות הראשונות, וגם את היממה שאחריהן, ואת זו שאחריה. אט-אט הלכה והתחזקה אצל זהבה ונפתלי האמונה שהוא ישרוד את הפיגוע. הם השתכנו במלונית שבבית החולים, וחילקו את זמנם בין נחום לנעם, שאושפזה במחלקה האורתופדית.
במשך ארבעה ימים היה נחום מורדם ומונשם, והוריו דיברו אליו והשמיעו לו מוזיקה. "השמעתי לו כל הזמן מוזיקה קלאסית", אומרת זהבה. "כשהאחות אמרה לי שהוא צריך קצת שקט, התייעצתי עם ד"ר מוסקוויסי. הוא הסתכל עלי ואמר: 'את אמא שלו. אם את רוצה להגיד לו משהו, תגידי'. וזה מה שעשיתי".
בתום ארבעה ימים החלו הרופאים לגמול את נחום מההרדמה וחיכו לרגע שיתעורר. זה לקח לו חמישה ימים נוספים.
"בשבת ישבתי בחדר שלו ושרתי לו את תפילת 'נשמת כל חי'. כשהגעתי לפסוקים 'המעורר ישנים והמקיץ נרדמים, מחיה מתים ורופא חולים, פוקח עיוורים וזוקף כפופים' - זיהיתי תזוזה קלה של יד שמאל שלו.
"הייתי בשוק, ידעתי שאני לא מדמיינת. רצתי החוצה וצעקתי: 'הוא זז, הוא זז'. כשחזרתי לחדר, צעקתי לנחום: 'תסתכל עלי', ופתאום הוא פקח עיניים, הזיז אותן לאט, כמו תינוק, ונרדם בחזרה. באותו לילה לא הצלחתי לישון מרוב התרגשות".
זהבה: "הסבירו לנו ש-12 השעות הראשונות אחרי הניתוח הן קריטיות. בשלב הזה, כל מה שעניין אותי זה אם נחום יחיה או ימות. כל מה שקיוויתי זה שיהיה לי גוף חם לחבק. לא ידעתי איזה נחום אקבל אם יתעורר, ומה זה אומר"
ד"ר מוסקוויסי:"נחום הגיע במצב קשה מאוד, אישונים רחבים ללא תזוזה. מצב כזה אומר שכנראה אין תפקוד של המוח. הנטייה במצבים כאלה היא לא להכניס בכלל לחדר ניתוח, כי הסיכוי לשרוד קטן מאוד" זהבה: "בשבת שרתי לו את תפילת 'נשמת כל חי'. כשהגעתי לפסוקים 'המעורר ישנים והמקיץ נרדמים, מחיה מתים ורופא חולים, פוקח עיוורים וזוקף כפופים' - זיהיתי תזוזה קלה של יד שמאל שלו. רצתי החוצה וצעקתי: 'הוא זז, הוא זז'"
נחום: "אני כועס על המחבל, שלקח לי את החיים שהיו ל שמח שהוא כבר לא בעולם שלנו. הייתי שמח יותר אם בסביבה שלו ימחו על הפיגועים האלה. אם המחבלים יידעו שבני המשפחה שלהם יסבלו אחרי פיגוע, אולי יבצעו אותו"
זהבה: "השמעתי לו כל הזמן מוזיקה קלאסית. כשהאחות אמרה לי שהוא צריך קצת שקט, התייעצתי עם ד"ר מוסקוויסי. הוא הסתכל עלי ואמר: 'את אמא שלו. אם את רוצה להגיד לו משהו, תגידי' מה שעשיתי"
קצב ההתאוששות שלו היה מהיר. הגדירו אותו כנס רפואי. צינור ההנשמה הועבר מהפה לפתח בצוואר, ואחרי שבועיים הוא כבר התחיל לדבר. "אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים", אומרת זהבה. "עד אותו בוקר, נחום היה רק מניע שפתיים ומנסה לדבר ללא קול. באותו בוקר פתאום יצא לו קול כשהוא פתח את הפה. מייד התחלתי להגיד 'מזמור לתודה' מתהילים, והוא התחיל להשלים לי את הפסוקים. אחר כך אמרתי פרק אחר, 'כל הנשמה תהלל יה הללו יה', וכשהוא השלים לי גם פה את הפסוקים, זה היה הרגע שהבנתי שיש לי מישהו לעבוד איתו. הוא לא יישאר רק גוף חם לחבק".
בתוך חודש, נחום כבר עשה צעדים ראשונים, בעזרת הליכון. "ידעתי שמחכה לו שיקום ארוך, ושאצל 40 אחוזים מנפגעי הראש מתפתחים סיבוכים, אבל כמו תמיד, בחרתי להיות בצד האופטימי, שמאמין שהכל יהיה בסדר", אומרת זהבה.
לקראת סוף ספטמבר עבר נחום לשיקום בבית החולים הדסה הר הצופים. אבל שם ראו בבדיקת הסי.טי שיש בעיה בספיגת הנוזלים במוח, ונוצר לחץ בגולגולת. "הוא חזר אלינו במצב של סכנת חיים", אומר ד"ר מוסקוויסי. "לא הצלחנו לייצב אותו וחששנו שייגרם עוד נזק למוח. לכן נאלצנו לנתח שוב".
במשך חודשיים וחצי עבר נחום חמישה ניתוחים לייצוב ספיגת הנוזלים בראשו. הפגיעה במוח העמיקה, ונטלה ממנו עוד ועוד מיומנויות, שאותן הוא נאלץ ללמוד מחדש.
זהבה: "נחום לא היה מורדם, אבל לא הצליח לנשום לבדו. אני תקשרתי איתו רק במצמוצי עיניים. מהר מאוד הבנתי שהוא מבין אותי. הייתי אומרת לו: 'אם חם לך, תעצום עיניים', והוא היה עוצם. שוב התחלנו את כל עבודת הנמלים מאפס".
בדצמבר, ארבעה חודשים לאחר הפיגוע, הצליחו הרופאים לגמול את נחום מההנשמה המלאכותית, והוא הועבר לבית לוינשטיין ברעננה. זהבה החלה לחפש דירה סמוכה, וחברה טובה סגרה עבורה את פרטי חוזה השכירות, בלי שאפילו תראה את הדירה.
"כל מה שהיה חשוב לי זה שהמשפחה תישאר ביחד, ושהדירה תהיה מונגשת. לילדים הקטנים היה קצת קשה להיפרד מהחברים שלהם ולהיקלט בבתי ספר חדשים ברעננה, אבל ברגע שהסברנו להם שהאופציה השנייה היא לפצל את המשפחה, שהם יישארו שם ואני אגור ברעננה, הם הבינו וקיבלו את זה".
ד"ר שרון שקלאי, מנהלת מחלקת שיקום ילדים ונוער בבית לוינשטיין, מספרת כי נחום הגיע לשיקום בהכרה, אבל כשהוא סיעודי לגמרי, בכיסא גלגלים, עם חולשה בארבעת הגפיים, עיוורון בעין שמאל וקושי בבליעה.
"את האוכל הוא קיבל דרך זונדה. הוא לא הצליח להפיק קול, והיה עונה רק בהזזת שפתיים. היו לו ליקויים קוגניטיביים משמעותיים וליקויי זיכרון בטווח הקצר והארוך. כלומר, הוא לא הצליח לזכור מידע חדש. הוא זיהה את המשפחה שלו, אבל היה מאוד מבולבל, לא ידע איזה יום היום ומה השעה. בשפה המקצועית זה נקרא 'אגנוזיה': פגיעה ביכולת של המוח לפענח מידע חזותי.
"למשל, אם הייתי מראה לו כוס, המוח לא ידע לפענח שמדובר בחפץ גלילי, ושקוראים לחפץ הזה כוס. כשהראינו לו את האות א', המוח לא ידע לזהות מה זה. הוא היה יכול למשש חפצים, אבל אם היה ממשש כפית, הוא לא ידע לומר שמדובר בכפית, ושאיתה אוכלים.
"בנוסף, בגלל העיוורון בעין שמאל הוא התנהג כמו עיוור, למרות שעין ימין ראתה. שדה הראייה שלו היה מוגבל, ולא היתה לו ראיית עומק. כשהיה יורד במדרגות, הוא לא ידע איפה צריך להניח את הרגל".
אז מאיפה מתחילים?
"מתחילים מהבסיס. מנסים לעגן מידע בסיסי, כמו: למה אני פה, מי האנשים שאיתי. במקביל, עובדים על חיזוק השרירים ובקרה של התנועות, ועל חיזוק שרירי בליעה ונשימה. לאט־לאט, ועם עבודה מאוד קשה, התנועות חוזרות, הרגליים מתחזקות. הוא התחיל לעשות צעד אחד, ועוד אחד, עד שהצליח ללכת בכוחות עצמו.
"נחום נמצא כרגע רק באמצע השיקום, מחכה לו עוד תהליך שיקומי ארוך. הוא בחור מאוד חכם ואינטליגנטי, ויש לו יכולת מאמץ והשקעה, שהם לא ברורים מאליהם. הוא לא נשבר, גם כשהוא טועה, והוא תמיד מבקש עוד ועוד תרגילים. ככל שהבסיס הראשוני טוב יותר והאינטליגנציה גבוהה יותר - יכולת השיקום טובה יותר.
"גם הליווי המשפחתי הוא פקטור משמעותי בשיקום, ובכל יום שאני רואה את המשפחה האצילית הזאת, אני נפעמת. בכל יום שאני רואה את זהבה מלווה את נחום ועובדת איתו, אני מקווה שאם אהיה פעם במצבה, יהיו לי הכוחות להתמודד כמוה. היא ונחום מהווים מודל לאיך מתמודדים".
זהבה: "היה ברור לי שאני כל הזמן צריכה לדבר עם נחום וליצור לו גירוי של כל החושים. ניסינו כל דבר כדי לגרות לו את המוח. לא הפסקתי לשגע אותו. הייתי מראה לו אותיות ומספרים שוב ושוב, עד שהיה זוכר. היום הוא כבר קורא. כשהוא למד לבלוע, רצינו לגמול אותו מהזונדה. לשם כך הוא היה צריך לאכול עשרה ג'לים ביום, כדי שיראו שהוא מסוגל לאכול ועולה במשקל. כל יום שעבר, רשמנו עוד ניצחון קטן.
"מיום הפיגוע, כשנחום עוד שכב בטיפול נמרץ, המורה שלו לנבל, גתית, היתה באה לנגן לו. בתקופת השיקום בבית לוינשטיין, בגלל מגבלות הקורונה, היא היתה מעבירה לו שיעורים בזום, והוא היה מנגן על נבל קטן. לפני שבועיים הגשמנו לו חלום, ובעזרת סיוע של הסוכנות היהודית רכשנו עבורו את הנבל שהוא כל כך רצה.
"גם החברים מהישיבה לא עזבו אותו לרגע. כשלא היה אפשר לבוא לבקר, הם שלחו לו בכל יום סרטון מחבר אחר.
"באוגוסט שעבר, יום השנה לפיגוע, לקחנו אותו לסוף שבוע בצימר בצפון, ושם ערכנו סעודת הודיה, שהיתה מאוד מרגשת. חלק מהמשתתפים היו נוכחים בזום".
לפני חודשיים עשה נחום עוד קפיצת מדרגה, כששוחרר מבית לוינשטיין לאשפוז יום. הוא עדיין זקוק מדי פעם לעזרה בהתמצאות במרחב ולהשגחה בירידה במדרגות. אמו, שחולמת על חיים עצמאיים עבורו, מלמדת אותו מאפס איך לקפל כביסה, לטאטא את הבית, לקרוא מתכון ולאפות. "הוא מכין קרקרים מלוחים עם כל מיני סוגים של גרעינים ועוגיות שוקולד צ'יפס. הוא אפילו מקלף בשבילי ירקות למרק.
"היום ידוע שהמוח יוצר חיבורים חדשים של העצבים, ואזורים אחרים במוח יודעים לקחת תפקיד של אזורים שנפגעו", היא אומרת. "הכי חשוב זה שכל הזמן יהיה מגע ויהיו גירויים מכל הסוגים, אז אני עושה כל מה שאפשר כדי לסייע למוח שלו להתגבר על הפגיעה שעבר. לא הייתי מצליחה לשרוד את התקופה הזאת בלי נפתלי ובלי התמיכה של המשפחה, הקהילה, הצוות של הדסה עין כרם והצוות בבית לוינשטיין. הם הפכו למשפחה, שתמיד תישאר איתנו".
בינתיים, סדר היום של נחום גדוש פעילויות. "אני הולך כל יום בתשע בבוקר לבית לוינשטיין, ולומד שם אנגלית, מתמטיקה וריפוי בעיסוק", הוא מספר. "אני מתאמן בחדר כושר ועושה טיפולי הידרותרפיה במים. שם אני הכי מרגיש כמו נחום של לפני הפיגוע".
מה החלום הגדול שלך?
"ללכת לישיבת הסדר ולהתגייס לצבא. אבל אם זה לא יקרה, הייתי רוצה להיות בעלים של חווה ולגדל בה גמלים ביחד עם תמי, העז שלי".
michali100@gmail.com טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו