טיל פטריוט: אריק זמור רוצה לכבוש את צרפת

ימים קשים עוברים על אריק זמור. דומה כי הנסיקה המטאורית של העיתונאי והסופר היהודי־צרפתי - או כפי שהוא מעדיף לומר, צרפתי־יהודי, כדי להדגיש את קדימות הלאום על פני הדת - נקלעה לצרות, עוד לפני שהודיע השבוע רשמית על כוונתו להתמודד לנשיאות צרפת. חמישה חודשים לפני הבחירות לנשיאות מצביעים הסקרים על ירידה בכוחו של זמור, שמוצג בידי יריביו הרבים כמועמד הימין הקיצוני, לעומת התחזקות מחודשת של מנהיגת המחנה הלאומני הוותיקה, מארין לה פן.

רק לפני כמה שבועות חזו הסקרים שזמור יצליח להעפיל לסיבוב ההצבעה השני במקום לה פן, ויקרא תיגר על המשך נשיאותו של עמנואל מקרון. אבל הכוכב החדש של הימין הלאומני הצרפתי, שקיווה לחבר במועמדותו בין הבורגנות השמרנית הצרפתית לשכבות העממיות כדי להבטיח את דרכו לארמון האליזה, מאבד במהירות מזוהרו. סקרים אחרונים מעניקים לו 15-12 אחוזים, לעומת 17 אחוזים בתחילת אוקטובר. הסיבות נעוצות, בין היתר, בשורה של אמירות שנתפסות בקרב יהודי צרפת כשכתוב ההיסטוריה האנטישמית של מדינתם ויצירת נרטיב שקרי.

זמור (63), שמתפאר בידע ההיסטורי הנרחב שלו, הצהיר למשל שחפותו של הקולונל אלפרד דרייפוס אינה ודאית, ו"בכל מקרה, הוא לא הותקף כיהודי, אלא כגרמני". דרייפוס, כזכור, היה קצין שהואשם בסוף המאה ה־19 בבגידה בצרפת והעברת סודות צבאיים לאויב הגרמני, נמצא אשם על לא עוול בכפו ונידון לשלילת דרגותיו ולמאסר ב"אי השטן". הוא היה פטריוט צרפתי, למרות מוצאו מחבל אלזס, שהשליטה בו עברה לאורך ההיסטוריה בין צרפת וגרמניה. פרשת דרייפוס נחשבת עד היום לאירוע אנטישמי מכונן בצרפת ובעולם.

זמור טוען גם כי מי שעמד בראש משטר וישי, הגנרל פיליפ פטן, ששיתף פעולה עם הנאצים, "פעל להציל את היהודים הצרפתים ומסר לידי הגרמנים רק יהודים זרים". בכך הוא מעניק רוח גבית למחנה הימין הלאומני בצרפת, שדבק בטענה שמשטר וישי לא היה שותף פעיל לשואה – בניגוד לצרפת הרשמית, שהודתה אחרי עשרות שנים באחריות הצרפתית לשואה.

זמור אומר שהגיע הזמן להפסיק להאשים את צרפת במעשי העבר, כדי לאפשר לה לחדש את גדולתה. הוא דורש לבטל את החוקים שמפלילים התבטאויות גזעניות ואנטישמיות, שעל בסיסם הוא עצמו נמצא אשם פעמיים בהפצת אפליה גזענית, ומנוהלים נגדו כמה הליכים בגין הסתה גזענית ודתית.

ואם לא די בכל אלה, הוא הביע ביקורת על החלטת משפחותיהם של הילדים שנרצחו ב־2012 בפיגוע הטרור האסלאמיסטי בבית הספר היהודי בטולוז לקבור את ילדיהם בישראל. זמור דיבר בנשימה אחת גם על ההחלטה של משפחת המפגע לקבור את בנה, שנהרג על ידי כוחות הביטחון הצרפתיים, באלג'יריה. "רוצחים או חפים מפשע, קצבים או קורבנות, אויבים או חברים - כולם רצו לחיות בצרפת, אבל כשבחרו את מקום מנוחת עצמותיהם, הם לא בחרו בצרפת. מעל לכל, הם היו זרים, ורצו להישאר כאלה גם לאחר מותם".

הרב הראשי לצרפת, חיים קורסייה, כינה את זמור "אנטישמי וגזען". ואילו ראש המועצה הייצוגית של המוסדות היהודיים בצרפת, פרנסיס קאליפה, תיאר אותו כ"יהודי שימושי" (ביטוי נפוץ בצרפתית ליהודים שמאפשרים להשתמש בהם באופן שמנוגד לאינטרסים של היהודים) וכ"מנהיג הרביזיוניזם ההיסטורי בצרפת", וקרא לכל יהודי צרפת להימנע מלהצביע לו.

• • •

זמור נולד בקיץ 1958 במונטרויי, פרבר מזרחי של פריז, להורים יהודים שעזבו את אלג'יריה בעקבות מלחמת האזרחים העקובה מדם בין תנועת העצמאות הלאומית לשלטון הצרפתי. יהודי אלג'יריה שמרו ברובם על נאמנות מוחלטת לצרפת, שהכירה בהם כצרפתים בסוף המאה ה־19.

זמור גדל בבית שומר מסורת, ולדברי מקורביו, הקפיד שנים רבות לצום ביום כיפור ולהימנע מאכילת בשר חזיר. באמצע שנות ה־80, עם תום לימודיו הגבוהים במכון ללימודים פוליטיים של פריז, החל לעבוד כעיתונאי - תחילה ביומון "קוטידיין דה פארי", ומאמצע שנות ה־90 כפרשן פוליטי של היומון השמרני "לה פיגארו".

הפריצה הגדולה שלו לתודעה הציבורית התרחשה כשהחל להשתתף בתוכניות פוליטיות בטלוויזיה לפני כ־20 שנה. הוא התבלט שם כבעל עמדות ימניות ופטריוטיות וכמתנגד לאסלאמיזציה הגוברת בצרפת. עד היום כתב שישה ספרים פוליטיים, שכמה מהם, על מצבה של צרפת, הם רבי מכר.

תופעת אריק זמור נפלה על הקהילה היהודית הצרפתית בעיצומו של משבר זהות עמוק. בשני העשורים האחרונים נרצחו בצרפת יהודים בגלל יהדותם, בידי קיצונים מוסלמים. במקום שהרשויות יגנו על היהודים ויפעלו במלוא המרץ להעניש את המפגעים, הן הפגינו אוזלת יד, ובמקרים רבים נטשו את היהודים לגורלם, כשהן מסרבות להכיר באופי האנטישמי של הרציחות.

תחושת אי הביטחון גרמה ליהודים רבים להגר למקומות בטוחים יותר בצרפת או מחוצה לה, להתכחש ליהדותם, או לחלופין להסתגר בתוך מסגרות קהילתיות. הם חדלו להרגיש שיש להם בית ועתיד בצרפת, אף שהם עדיין מאוד קשורים לצרפת ולתרבותה. יהודים שהגיעו לצרפת מצפון אפריקה ועשו הכל כדי להיטמע בחברה הצרפתית, רואים כיצד הם נדחקים החוצה בידי קהילות מהגרים ערביות ומוסלמיות, שאינן מתאמצות להיקלט בחברה הצרפתית אלא מייבאות את אורחות חייהן.

זמור תוקף את האסלאם וקורא לעצירת ההגירה ההמונית ולגירוש מהגרים המעורבים בפשיעה. על רקע הפחדים והתסכולים הגוברים של הקהילה היהודית במדינה וחוסר האונים של המערכת הפוליטית, ההתקפות הללו מתקבלות בתמיכה נרחבת למדי של יהודים. רבים מהם לא יודו בכך בפה מלא, מחשש שינודו ממעגליהם החברתיים, אבל למרות "סטיותיו" של זמור בהקשר להיסטוריה האנטישמית של צרפת והתנגדותו המוצהרת לקהילתיוּת, הם עדיין רואים בו את נציגם למאבק בבעיות הקיומיות שלהם. מנגד, יהודים אחרים רואים בו את הבעיה הגדולה של צרפת כעת.

העובדה שהוא מותקף מכל עבר - מימין ומשמאל, ממרכז המפה הפוליטית ומקצותיה, מצד יהודים, מוסלמים ואנטישמים כאחד - בשל עמדותיו מעוררות המחלוקת בענייני מהגרים, מוסלמים, ההיסטוריה הצרפתית וזהותה הנוצרית של צרפת - חיזקה את תדמיתו של זמור כיריב הבודד של "הממסד הפוליטי".

כבר בקיץ האחרון החלו להתרוצץ השמועות על כוונתו להשתתף במרוץ לנשיאות. בספטמבר יצא לאור ספרו החדש "צרפת לא אמרה את מילתה האחרונה", שכבש בתוך ימים ספורים את צמרת מכירות הספרים. הספר ומסע ההרצאות הנרחב, שזמור ערך ברחבי צרפת תחת הכותרת "על פרשת דרכים", נראו כבר כחלק ממערכת בחירות מתוזמרת. אבל ההמתנה הארוכה מדי להודעתו אם ירוץ לנשיאות גרמה לו לאבד מומנטום. רק השבוע הוא קפץ למים הפוליטיים הרותחים.

על פי הדיווחים בתקשורת הצרפתית, זמור מתקשה לגייס 500 חתימות של נבחרי ציבור, הדרושות על פי החוק לאישור מועמדותו, ושעליו לפרסם בעוד כחודשיים. המשימה לא פשוטה, מאחר שכל מפלגות הימין לוחצות על נבחריהן שלא לתמוך בו. אחד המממנים הראשיים שלו, המיליונר שארל גאב, המזוהה עם גורמי ימין לאומניים, החליט להפסיק את תמיכתו בו, בין היתר לאחר ששניים ממקורביו של זמור הונו את בתו. והפוליטיקאי הבכיר ביותר שתמך בו - פיליפ דה וילייה, איש הימין האולטרה־שמרני ומועמד לשעבר לנשיאות צרפת - הודיע כי לא ישתתף באירוע הגדול שמארגן זמור ביום ראשון הקרוב בפריז, מאחר שאינו מאמין עוד בסיכוייו, וחושש שעמידה לצידו תפגע בהכנסות של פארק שעשועים היסטורי שהקים.

זמור קיווה לזכות גם בתמיכתה של מאריון מרשל, אחייניתה של מארין לה פן, פוליטיקאית לאומנית בפני עצמה. זו היתה יכולה להיות מכה משמעותית עבור לה פן; אבל האחיינית, שהיא בעלת השפעה רבה בחוגי הימין, נזהרת מנקיטת עמדה חד־משמעית. רק ז'אן־מארי לה פן, אביה של מארין וסבה של מאריון, מייסד "החזית הלאומית", הרעיף שבחים על זמור והודיע שיצביע עבורו, אם יהיה המועמד המוביל של המחנה הלאומני. אלא שתמיכה של לה פן בן ה־93 היא יותר קללה מברכה: אפילו בתו סילקה אותו משורות המפלגה שאותה הקים, ושינתה את שמה ל"הכינוס הלאומי".

מארין לה פן, שמועמדותו האפשרית של זמור שירתה את שינוי התדמית וההתמרכזות שלה, קראה השבוע לעיתונאי היהודי שתפס את מקומה לוותר על מועמדותו ולאחד כוחות עימה.

• • •

בעיצומן של כל האכזבות הללו התפוצצה בשבוע שעבר פרשייה עסיסית, שהיתה מטען צד גלוי לעיני כל. שבועון הרכילות "קלוזר" פרסם ידיעה בלעדית שלפיה זמור הכניס להיריון את היועצת הראשית שלו, שרה כנאפו בת ה־28. כנאפו - שמנהלת למעשה את קמפיין ההתנעה של זמור למרוץ לנשיאות - צפויה על פי הדיווח ללדת סמוך למועד הבחירות לנשיאות.

הדיווח מלווה בצילומים של השניים הולכים כשידה שלובה בזרועו, משוחחים, צוחקים, ובטנה התפוחה של היועצת נראית לעין כל. משפחות זמור וכנאפו הגיעו שתיהן לצרפת מאלג'יריה ונמצאות בקשר הדוק זה זמן רב. היחסים בין אריק ושרה התהדקו בשנים האחרונות, כשהוא סייע לבחורה הצעירה להתכונן לבחינות הכניסה למוסדות הלימודים הגבוהים במדעי המדינה ובכלכלה - בכלל זה ל־ENA (בית הספר הלאומי לאדמיניסטרציה, שממנו יוצאים רוב הפוליטיקאים והפקידים הבכירים בצרפת). בתום לימודיה מונתה כנאפו כפקידה בגוף הציבורי האחראי לפיקוח על הוצאות המדינה. לפני כמה חודשים עזבה את התפקיד, בטרם החלה ממש לעבוד בו, כדי להקדיש את עצמה למערכת הבחירות העתידית של זמור.

התקשורת הצרפתית נמנעת בדרך כלל מלעסוק בחייהם הפרטיים של פוליטיקאים. לנשיא לשעבר פרנסואה מיטראן היתה מאהבת שילדה לו בת מחוץ לנישואין, אבל הדבר נודע לציבור רק לאחר מותו. לז'אק שיראק היתה שורה ארוכה של מאהבות, במקביל לנישואיו, אבל גם כאן, זהותן נחשפה ברבים רק לאחר מותו. וגם לפרנסואה הולנד יוחסו פרשיות אהבה רבות, שנותרו עלומות.

אלא שזמור אינו נשיא, והוא גם לא טרח כלל להסתיר את כנאפו ואת קרבתו אליה, על אף היותו נשוי ואב לשלושה. את הרומן עם היועצת שלו הוא ניהל כמה שנים, בלי להתגרש מאשתו ובאופן לא דיסקרטי. השבועון "פארי מאץ'" פרסם בתחילת אוקטובר צילומים אינטימיים של השניים מתרחצים באחד מחופיה של צרפת. כבר אז עלה החשד שזמור ואנשיו יזמו את הפרסום הזה כדי לנטרל את הפצצה ולשלוט בנרטיב, למרות שהוא מיהר להגיש תביעה נגד השבועון. גם ביום שישי שעבר ניסה זמור למנוע את פרסום הכתבה ב"קלוזר", אך ללא הצלחה.

עכשיו הודיעו זמור וכנאפו שיגישו תביעה על פגיעה בחייהם הפרטיים. בחשבון הטוויטר הרשמי שלו צייץ זמור: "יהיה אשר יהיה, תמיד ובכל מקום, אגן בקנאות מוחלטת על חיי הפרטיים ועל חייהם הפרטיים של קרוביי. חיים ציבוריים - כן. מציצנות - לא. מצטער עבור הסוטים".

תומכיו מיהרו לטעון ברשתות החברתיות, כי הדיווח על הריונה של כנאפו מעיד על כך שליריביו הפוליטיים של זמור אין דרך עניינית להתמודד עם טיעוניו. מבקריו האנטישמיים מיהרו לטעון, ללא כל ביסוס, שהעיתונאי התחיל בקשר מיני עם כנאפו בעודה קטינה. אנטישמים נוהגים להציג יהודים כסוטי מין שטופי זימה. הם גם טוענים שזמור - כמו מקרון - משרת למעשה את האינטרסים של "ההון היהודי". זאת, למרות שהרב הראשי של צרפת, חיים קורסיה, הצהיר שזמור הוא אנטישמי וגזען.

• • •

החשיפה על הריונה של כנאפו אירעה כשזמור הכין את עצמו לביקור במרסיי, העיר השנייה בגודלה בצרפת ואחד ממוקדי ההגירה המרכזיים במדינה: מבין 900 אלף תושביה, כ־15 אחוז הם מהגרים. בעיר חיים כ־300 אלף מוסלמים, וצמיחת האוכלוסייה המוסלמית כה מהירה, עד שראשי הקהילות המוסלמיות מתלוננים שאין להם מספיק מסגדים כדי לשרת את המאמינים.

שכונות נרחבות בעיר נחשבות ל"שטחים אבודים של הרפובליקה הצרפתית", שהשליטה בהם נתונה בידי כנופיות אלימות, בעיקר של צפון־אפריקאים, המנהלות רשת ענפה של סחר בסמים. בחסות הכנופיות הללו מתפתחת גם הקצנה דתית של צעירים, שאינם חשים כל קשר לערכיה של צרפת. כל הבעיות שעליהן מתריע זמור כבר זמן רב מכונסות במרסיי, שהיתה יכולה להוות זירה הולמת לקראת ההכרזה על מועמדותו לנשיאות: הפגנות אהדה או הפגנות מחאה רבות־משתתפים היו יוצרות אווירה הולמת למהלך כזה.

זמור ביקר בשכונות מצוקה ותכנן להיפגש עם תושבים מקומיים. אבל תוכנית הביקור שלו דלפה מבעוד מועד לפעילי "אנטיפה" (אנטי־פשיסטים), שכמה עשרות מהם המתינו לו בכל נקודה במסלולו, השמיעו קריאות בוז קולניות וצעקו לעברו: "תסתלק מכאן, אתה בושה! גזען!". מנגד, כמה עשרות אוהדים, בעיקר צעירים חברי תנועת "Génération Z" ("דור זי", כמו זמור) ליוו אותו בקריאות "זמור נשיא" ו"זמור לסבב הבחירות השני".

בין שתי הקבוצות חצצו שוטרים חמושים, מאבטחים פרטיים ועשרות עיתונאים. העיתונאים, כנהוג בצרפת, נמנעו מלשאול את זמור שאלות על הריונה של היועצת. כנאפו ליוותה את זמור בסיוריו ובפגישותיו עם פעילים מתנועת התומכים בו, "החברים של זמור". שלטי ענק נגדו, שנתלו על אתרים שבהם ביקר, כולל כנסייה באזור הנמל, הוסרו מבעוד מועד.

כמה מאות פעילי שמאל התכנסו להפגנה שהפכה אלימה בכיכר מרכזית בעיר בערב שישי, בעוד שזמור עצמו ערך סיור חשאי ברובע של סוחרי סמים, שתועד על ידי אנשיו. "מרסיי היא עיר מאוד סמלית", הצהיר זמור, "אם לא נעשה דבר, כך תיראה צרפת בעתיד: מוצפת במהגרים ומוסלמית.

"זה זמן רב שמרסיי מפורקת, בגלל ההגירה. כדי לקלוט מהגרים, צריך תחילה להפסיק את זרם המהגרים. זו הדרך היחידה. כל הצרפתים מפחדים שצרפת תהפוך למרסיי, ללבנון שנייה. זה יקרה אם הצרפתים יבחרו שוב במקרון, אם נמשיך לקבל 400 אלף מהגרים בשנה".

כשמפגינה נגדו סימנה לעברו אצבע משולשת, זמור השיב מתוך רכבו במחווה מגונה דומה. האירוע הונצח במצלמות העיתונאים והפך לאסון תדמיתי; אפילו זמור עצמו נאלץ להודות שזו היתה מחווה "לא אלגנטית".

• • •

דויד אטיה (50), רופא יהודי, אב לארבעה ילדים, ממוצא אלג'ירי־מרוקאי, הוא אחד מאנשי הקשר הראשיים של זמור במרסיי. בעיר חיים כ־60 אלף יהודים, הקהילה השנייה בגודלה בצרפת. לפני הגעתו של זמור למרסיי ניסה אטיה לארגן למועמד ביקור בשני בתי כנסת בעיר, אבל היוזמה נדחתה על הסף על ידי ראשי הקהילה.

"פרשת השבוע בשבוע שעבר סיפרה על מכירת יוסף למצרים על ידי אחיו", אומר לי דויד השבוע. "יוסף סיפר לאחיו את חלומותיו ועורר את שנאתם. זמור מתריע מפני העומד להתרחש בצרפת, וזה מעורר שנאה בשורותינו. האמירות שלו בנוגע לגנרל פטן וקורבנות הפיגוע בטולוז היו ללא ספק מיותרות, והנה גם הוא נמכר על ידי אחיו ליריביו. זה לחלוטין לא מקובל. עדיף מועמד יהודי טוב אך לא מושלם, עם דעותיו מעוררות המחלוקת וחייו הפרטיים, מאשר מועמד יהודי לא טוב".

אטיה אומר שהחל להתעניין בפוליטיקה לאחר ההתקפה על בית הספר היהודי בטולוז. "בתור אב שילדיו הולכים לבית ספר יהודי, ההתקפה בטולוז גרמה לי לטראומה, כמו גם ההתקפה על המוזיאון היהודי בבריסל ופיגועי הטרור נגד מטרות יהודיות בפריז. המחבל מבריסל נעצר במרסיי, כשבידיו מפות של בית הספר שבו למדו ילדיי.

"מאז, אני קשור למציאות, כלומר תומך בפוליטיקאים שמתנגדים להגירה ההמונית ולכל הרעיונות הפרוגרסיביים שנכשלו. זו לא אידיאולוגיה, אלא רצון להחזיר את הביטחון. זה גם לא קשור לימין הקיצוני, כי הדעות שזמור משמיע היום היו בעבר מקובלות על הימין השמרני.

"לצרפת יש מסורת אנטישמית נוצרית, ויש גם את מלחמת אלג'יריה. ויש סוג של רגשות אשמה בקשר לזה. עם זאת, התפיסה של צרפת ושל הצרפתים כאשמים נצחיים היא סוג של גזענות. כשהוריי באו לצרפת, לא וישי ולא דרייפוס משכו אותם הנה.

"אני יודע שיש אנטישמיות מסורתית בימין הקיצוני, אבל המציאות מראה לי שהאיום המשמעותי עלינו היום הוא הטרור האסלאמי. מובן שלא צריך להתייחס אל כל המוסלמים כאל איום. זמור לא חושב שרוב המהגרים המוסלמים צריכים לסבול בגלל פושעים, רוצחים ואנסים שבקרבם. העמדות שלו הן למעשה אנטי־גזענות פוזיטיבית. בעיניי, הוא הפוליטיקאי היחיד שיוכל לגבש חוזה לאומי חדש בין הצרפתים המקוריים למיעוטים. לכן הוא נתקל בהתנגדות כה רבה מצד הממסד הפוליטי, האוליגרכיה, בעלי ההון והתקשורת. זה סימן לכוח הציבורי שלו".

אטיה טוען כי "הבעיה של היהודים בצרפת היא שהם סובלים משכחה. היו פוליטיקאים שסיפרו שהם פילושמיים (חיבת יהדות, ההפך מאנטישמיות; א"ב), ואז בנו לסדאם חוסיין את הכור הגרעיני, תמכו בחרם נשק על ישראל, הכירו באש"ף והושיבו את נציגיו במשרדים נוחים בפריז. והנה, אומרים שדווקא זמור לא אוהב יהודים, בגלל כמה שורות שהוא כתב בספריו או כמה משפטים שאמר.

"לשיראק ולמקרון לא היה קשה להודות באחריות של צרפת לגירוש היהודים בשואה. אלה יהודים מתים. אבל מה הם עשו למען היהודים החיים? ואם מחר צרפת תהפוך ללבנון שנייה, האם זה ישרת את האינטרסים של ישראל? אם צרפת תתאסלם, הנשק הגרעיני שלה יעבור לידיים מוסלמיות - אז מה הטעם להתנגד לחימוש גרעיני של איראן?

"זיכרון השואה הוא חשוב, אבל האנטי־גזענות שנקשרת אליו לא הגנה על היהודים מפני רציחות נוספות, אלא פנתה להגן על הרוצחים שלנו במאה ה־21. אני לא קם בבוקר מודאג מהאינקוויזיציה או מהנאצים, אלא מהטרור המוסלמי. אני לא רוצה לפעול היום על בסיס תפיסות שקשורות לעבר. אויבי האתמול אינם האויבים של היום.

"צרפת חולה בגלל רגשות האשמה שלה. זמור אומר לצרפת שהיא לא אשמה, והיא צריכה לעמוד על רגליה. הוא עושה לצרפת סוג של תרפיה, ומנסה לשחרר אותה מהאשמה, שהיא מנוע הפעילות של כל המפלגות והארגונים שגורמים לצרפת נזק".

לאטיה, כצפוי, יש בטן מלאה על ההנהגה היהודית במדינה. "אני לא סובל את הצביעות של המוסדות היהודיים", הוא אומר בכעס. "למעשה, יש קרע בין המוסדות הללו, שמוחזקים על ידי אליטות שמשרתות את האינטרסים של השלטון ולא של היהודים, לבין הבסיס של הקהילה היהודית. הרב הראשי של צרפת גינה את זמור והוציא עליו לשון הרע. אלה דברים שחורגים מתפקידו. שנים מנסים להרתיע את האימאמים המוסלמים שלא יעסקו בפוליטיקה, והנה בא רב ראשי ומתערב בעניין פוליטי, למרות שזמור לא מתמודד על הנשיאות כיהודי אלא כאזרח צרפתי".

• • •

גם אלי ששון (56), רופא שיניים יהודי מפריז, יליד מרוקו, פעיל בקמפיין של זמור. "כשהגעתי לצרפת, הרגשתי יותר קרוב לחבריי הערבים מאשר לצרפתים. לקח לי הרבה זמן להרגיש צרפתי. גדלתי, הלכתי לאוניברסיטה, התחלתי לעבוד, התחתנתי.

"ואז, ב־1996, אחת העוזרות שלי במרפאת השיניים, צעירה בת 18 ממוצא טוניסאי שנולדה בצרפת, מאוד חביבה, שאלה אותי יום אחד אם זה נכון שיהודים אונסים גופות כדי להוליד שדים. צחקתי, ושאלתי אותה איך היא יכולה להגיד שטות כזו. היא סיפרה שהוריה אומרים לה את זה מאז ילדותה.

"זה גרם לי להבין עד כמה חשוב לעצור את הגידול באוכלוסייה הערבית־מוסלמית בצרפת. מובן שלא כל המוסלמים חושבים כך, אבל אין ספק שהיא לא היחידה. אמרתי לעצמי: אם מחר יהיו מאות אלפים כמוה בצרפת, מה יקרה ליהודים, ולאוכלוסייה הצרפתית בכללותה? הבנתי שצריך למצוא דרכים לחנך את האנשים הללו, וזה לא פשוט, כי הם באים מרקע שמחנך אותם על שטויות ושנאה.

"לכן, צריך להקטין את מספר המהגרים שבאים לצרפת ולחנך את אלה שכבר נמצאים כאן. יהיה בלתי אפשרי לחיות איתם אם הם לא ישנו את עמדותיהם. זו לא גזענות, זו הבנה שרבים מהאנשים הללו שונאים את המערב ואת היהודים. לשם מה מביאים אותם הנה? אני גם לא מבין מדוע, אחרי שצרפת שלחה למוות עשרות אלפי יהודים בשואה, היא מביאה לכאן אנשים שחלקם הגדול שונאים את היהודים.

"זמור התריע לפני 20 שנה שחלק גדול מהאוכלוסייה הערבית־מוסלמית בצרפת שונא את המדינה ואת היהודים ומוכן לעבור לאלימות. הוא היחיד שאומר את הדברים הללו באופן ברור, כבר שנים, בלי חשש".

מה מושך אותך בו?

"אני עוקב אחריו מאז שהחל להופיע בטלוויזיה. קראתי את הספרים שלו. ראיתי שכל התבטאות שלו משקפת במדויק את העמדות שלי. זה היה מדהים. אמרתי לעצמי: האיש הזה חושב בדיוק כמוני כמעט על כל הנושאים. מעולם לא שמעתי אישיות ציבורית שהיו לי כל כך הרבה נקודות משותפות איתה.

"מעבר לכך, יש את האישיות שלו. אני חושב שיש לי מספיק ניסיון חיים כדי לזהות כנות אצל אנשים. עבדתי בשעתו בתיאטרון, אני מזהה אנשים שמעמידים פנים. זמור נראה לי אדם אותנטי. הוא לא מנסה להרשים. הוא לא מייחס שום חשיבות לתדמית שלו. ההופעה שלו מרושלת, המבט שלו מוזר, הוא צוחק ללא שליטה, כמו ילד, והוא גם מתפרץ בזעם ללא שליטה.

"מאפייני האישיות הללו כובשים בעיניי. הוא אנושי. והוא מתייחס לנושאי טאבו, שאיש לא רצה לדון בהם במשך שנים. רק 'החזית הלאומית' עשתה זאת, אבל בצורה אנטישמית, עם כובד המשקל של ז'אן מארי לה פן, שמנע כל יחס רציני למפלגה.

"ואז הגיע זמור, שהוא הרבה יותר משכיל, יותר אינטליגנטי, יותר הגיוני, ושלא ניתן היה לראות בו ניאו־נאצי. בכל מקרה, עד לפני כמה שבועות זה לא היה ניתן; היום זה הפך לאופנה. הוא מחייב אנשים לדבר על נושאים שהם לא רצו לדבר עליהם.

"נכון, הוא אומר לפעמים שטויות, אבל זה אנושי. הוא לא פוליטיקאי, אין לו מה למכור. הוא לא צריך להחזיר טובות לאנשים או למנות אנשים. מרגישים שיש לו מטרה מאוד ברורה, שקרובה מאוד לליבו: הגדוּלה של צרפת. כל הפעילות שלו קשורה לרצון לחדש את הגדולה של צרפת".

• • •

ברונו בנג'מין (57), נציג מועצת הארגונים היהודיים באזור מרסיי, מעריך שהרוויזיה שזמור עושה להיסטוריה והספק שהוא מטיל בנאמנותם של היהודים לצרפת בגלל הקשר המיוחד לישראל, מזיקים מאוד לקהילה היהודית. בנג'מין הוא בן להורים שעברו לצרפת מאלג'יריה, לאחר שזכתה בעצמאות.

"אבא שלי היה מאוהב לחלוטין בצרפת", הוא מספר. "הוא לא רצה לעלות לישראל. ובכל זאת, לפני מותו הוא אמר לנו שהוא רוצה להיקבר בישראל. זה חלק ממסורת דתית, זמור לא צריך להטיף לנו מוסר על כך. הוא עצמו כלל אינו משמש דוגמה. הוא טוען שפטן הגן על היהודים הצרפתים.

"סרז' קלרספלד פרסם רשימות מפורטות של כל היהודים שגורשו מצרפת, עם ציון אזרחותם. רובם היו צרפתים. מעבר לכך, משטר וישי ביטל באוקטובר 1940 את 'צו כרמייה', שהעניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה, והוא עשה זאת כדי שניתן יהיה לגרשם.

"אין ספק שזמור מעלה לדיון נושאים בעייתיים: ההגירה, היעדר הביטחון, וחלקם של המוסלמים בפשיעה. ההבחנות שלו נכונות. הוא לא היחיד שמעלה אותן, אבל לזכותו ייאמר שהנושאים הללו היו מתחת לשטיח, והוא הוציא אותם החוצה. הוא אומר בקול רם את מה שצרפתים רבים חושבים בשקט.

"אבל הדרך הקיצונית שבה הוא מציג את הדברים יוצרת לנו, היהודים, קשיים רבים, וכך גם השקרים ההיסטוריים שהוא מפיץ. לטעון לזכותו של פטן שהוא הסגיר רק יהודים זרים והציל יהודים צרפתים זה דבר שנוגד את ההיגיון. יהודי הוא יהודי, זה לא משנה אם הוא גרמני, פולני או צרפתי. ואין היגיון שונה ליהודים אשכנזים וליהודים יוצאי המגרב".

זמור אנטישמי?

"לא. גם הדיבור שלו על הזהות הנוצרית של צרפת לא מזעזע אותי. כשם שיש מדינה יהודית, צרפת היא מדינה נוצרית. אבל מהרגע שהתחיל לדבר על העניינים ההיסטוריים הקשורים לאנטישמיות, הוא אומר שטויות. הוא מודה שהוא נהנה לקרוא ספרים של כותבים אנטישמיים צרפתים. למה? אין לי מושג. נראה שהוא רוצה לאסוף סביבו את היהודים שמאסו באסלאם הקיצוני ואת הלאומנים האנטישמיים.

"אני פטריוט צרפתי, אוהב את צרפת ברוח אמרתו של הסופר רומן גארי: 'פטריוטיות היא אהבת הקרובים לך, לאומנות היא שנאת האחר'. העובדה שיש בעיות לא צריכה לגרום לשנאת זרים. צריך למצוא פתרונות לבעיות. וכן, צריך גם להפסיק את ההגירה ההמונית.

"פוליטיקאים מכל המפלגות מדברים על הבעיות ולא עושים נגדן כלום. מי ערב לנו שזמור או לה פן יפתרו את הבעיות? הם דמגוגים שרוצים להיבחר".

גם ליונל סטורא (57), מנהל "הקרן היהודית החברתית המשותפת" בדרום פרובנס, רואה בזמור בעיה עבור הקהילה היהודית בצרפת. הקרן היא אחד מהמוסדות הראשיים של הקהילה היהודית במדינה, ועוסקת בתחומי החברה, החינוך, התרבות והצעירים.

"יש בקהילה אנשים שאומרים: 'בגלל שהוא יהודי צריך להקשיב לו'", אומר סטורא. "זו טעות. בכל מה שהוא אומר יש גרעין של אמת, אבל יש גם הרבה טעויות ופרטים היסטוריים שגויים, או פרשנות היסטורית מגמתית. הוא בוגד מעט בהיסטוריה, והוא מזיק לנו מאוד, כי יש אנשים שמזהים את כל הקהילה היהודית איתו. במרסיי יש פה ושם תקריות ומתחים עם האוכלוסייה המוסלמית, אבל הקהילה היהודית פורחת".

• • •

סטורא נולד במרסיי להורים שבאו לצרפת מאלג'יריה. ילדותו ונעוריו עברו עליו בשכונות הצפוניות של מרסיי, שכבר אז היו שכונות מצוקה מלאות באלימות ובאנטישמיות. "כיהודים, יש לנו גישה מסורתית שמתנגדת לשנאת האחר. הוריי, שנזרקו מאלג'יריה ואיבדו את כל רכושם, חינכו אותי לא לקבל אמירות כמו 'יהודי מלוכלך', 'ערבי מלוכלך' או 'שחור מלוכלך'. גם אם ליהודים אין היום מקום ברוב מדינות ערב, אנחנו לא נחנך את ילדינו על שנאה לערבים.

"זה לא אומר שאנחנו עיוורים לבעיות, או שאנחנו חלשים. אבל אנחנו אוסרים על עצמנו לתמוך בעמדות קיצוניות, במיוחד אם הן באות מצד יהודים. וזמור מדבר באופן קיצוני על ההגירה, קורא לסגור גבולות ולהפסיק סיוע כספי למי שאינו צרפתי. כיהודים, אנחנו יודעים היטב שהגירה יכולה ליצור דברים טובים. כולנו צאצאים של מהגרים.

"זו לא היתה האנטישמיות של היום שעיקרה בא מקהילות מוסלמיות, אלא אנטישמיות צרפתית", הוא נזכר. "אלה שהיכו אותי בגלל יהדותי היו צרפתים או בני מהגרים מאיטליה. השיח העכשווי של הימין הקיצוני ביחס למוסלמים מזכיר לי את האנטישמיות ההיא.

"אם אנשים יחשבו שהיהודים מקבלים את השיח של הימין הקיצוני, יש בכך סכנה גדולה. אם יחשבו שיהודים מצביעים ליהודי שמדבר בשם הימין הקיצוני, ייווצר הרושם שיהודים מוכנים להסכים לכל דבר, ברגע שהוא נאמר על ידי יהודי".

אלי ששון, מתומכי זמור, מדגיש כי "הקהילה היהודית משקפת את צרפת כולה, ולכן אין בה תמימות דעים. עם זאת, יש עימותים פנימיים שהם ייחודיים לקהילה היהודית. בראש ובראשונה, יש את סוגיית הנאמנות הכפולה. הקשר לישראל הוא מרכיב בסיסי של האמונה היהודית. קשה לא להיות קשור לישראל כשמאמינים בדת, ומאוד קשה ליהודי שחי בגולה להרגיש צרפתי באופן מוחלט ומעל לכל. יש כאלה שמרגישים צרפתים באופן מוחלט, ואני אחד מהם.

"אבל הקשר לישראל יוצר חילוקי דעות גם בתוך משפחות. גם בתוך המשפחה שלי. ככל שאדם יותר דתי, הקשר שלו לישראל גדל, וכך הרצון להגן על הנאמנות הכפולה הזו.

"האנשים הדתיים לא רוצים שניגע בזה, כדי שיוכלו להעמיד פנים שהם אוהבים את ישראל כמו את צרפת. אבל בסופו של דבר, הם אוהבים את ישראל יותר מאשר את צרפת. הם לא עולים לישראל מסיבותיהם, אבל הם מתכוונים להגיע אליה - כשייצאו לפנסיה, או כדי להיקבר בה. הם לא כנים דיים כדי להודות בכך, וזה די צבוע.

"בעיניי, זה מסובך לאהוב מדינה אחרת יותר מאשר את זו שבה אתה חי, וקשה להיות פטריוט של המדינה שבה אתה חי אם אינך אוהב אותה יותר מכל דבר אחר. לכן האמירות של זמור מפריעות להם. הוא אומר להם שעליהם לבחור מהי המדינה שלהם. צרפת אינה מקום שעובדים בו, מרוויחים כסף וחולמים לגור במקום אחר. לצרפת יש הזכות שיהיו בה אזרחים שנלחמים עבורה, שגאים בה ורוצים לחיות ולמות בה. כשאנשים מרגישים שחשפו את הצביעות שלהם, הם מגיבים בהרבה אלימות ושנאה. הם הבינו שזמור חשף אותם, ולכן הם שונאים אותו".

נוסטלגיה ופחד | בועז ביסמוט, פריז

צרפת חולה, ואריק זמור הוא הרופא שירפא אותה. והמרשם שהוא רושם לעשרות מיליוני הבוחרים הוא נוסטלגיה ופחד. נוסטלגיה לאתמול, פחד מהמחר.

זמור לא בא לבצע רפורמות. זמור בא להציל את צרפת מעצמה ולהחזיר אותה למה שהיתה. הוא המועמד הססגוני ביותר שידעה צרפת: ידוען, סופר, פאנליסט מבוקש, שנלחם פעמים רבות לבדו נגד המוסכמות ונגד הפוליטיקלי קורקט, לא פוחד לזעזע, להתריס, לשחות נגד הזרם. למען צרפת הוא מוכן לטשטש כל דבר, כולל הזהות היהודית שלו, כולל רהביליטציה למשטר וישי, תוך הסתמכות על משנתם של היסטוריונים ידועים.

ברחובות פריז מדברים עליו הרבה. התמונה שלו מככבת בעיתונים, ספריו הם רבי מכר. זמור הוא איש ספר, והוא מספר סיפור: הסיפור של צרפת האלגנטית, היפה, הספרותית והמדעית, זו שיודעת לאכול ולשתות רק את המאכלים והמשקאות הטובים ביותר, זו שרצה קדימה באוויר, בים וביבשה. הוא מתגעגע למדינה של וולטר ורוסו, לנפוליאון וללואי ה־14, לדקארט, למולייר, לוויקטור הוגו, לז׳אן מולן ולז׳אן גאבן, למדינה שהמציאה את המכונית ואת הקולנוע.

הגעתי לצרפת כסטודנט וכעיתונאי ב־1988. היו אלה השנים של מיטראן, תקופה אחרת, עולם אחר. עידן שבו זמור לא היה יכול אפילו לחלום על ארמון האליזה. אולי כמבקר. מאז, עברו שם שיראק וסרקוזי והולנד ומקרון. צרפת השתנתה, והשינוי הזה מאפשר לזמור לחלום. דווקא העולם של אתמול, שאליו הוא מתגעגע, לא היה כנראה מחבק אותו: זה היה עולם של זהויות, ולא בטוח שבן של מהגרים יהודים מאלג'יריה היה מתקבל כמועמד לגיטימי לנשיאות. זמור בוודאי יזכיר בתגובה את נפוליאון, שצמח בקורסיקה הקטנה ללא כל סיכוי, ואז השתלט על פריז ועל אירופה כולה.

אגב, צרפת לא באמת השתנתה. בארה״ב או בבריטניה, מאהבת הרה של מועמד לנשיאות מפילה את המועמד. בצרפת לא: כאן, אם טוב לפוליטיקאי בלילה - טוב לאזרח ביום. ככה זה בצרפת.

לפני חמש שנים, מועמד שחרט על דגלו את הסיסמה "אמריקה תחילה" כבש את הבית הלבן. זמור רץ על הכרטיס של "צרפת תחילה". ולמי שבאים בטענות לחובבי הנוסטלגיה, אני מציע שיביטו על עצמם ויבינו שפרוגרסיביות שבאה על חשבון הזהות הלאומית, יכולה להמציא מועמד כמו זמור.

הסתובבתי ליד כנסיית נוטרדאם, שזמור כה אוהב, וחשבתי לעצמי שהוא יכול אולי לשכתב את שטפן צווייג ולכתוב רומן חדש: "העולם של אתמול יהיה העולם של מחר".

shishabat@israelhayom.co.il