לא הכל צ'אחלה: הסיפור של יהודי ארצות ערב והאסלאם

השבוע, ב־30 בנובמבר, התקיים בבית הנשיא טקס לציון יום השנה ליציאה ולגירוש יהודי ארצות ערב והאסלאם. בעיניי, לפחות, מדובר ביום חשוב מאין כמותו. חשוב עוד יותר שהוא לא יישאר רק כיום של פרוטוקול וטקסים רשמיים, אלא יצליח גם לחדור למערכת החינוך, לתודעה ולסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על ישראל ועל הישראלים שאנחנו. היתה לי הזכות להנחות את הטקס, ולפי התגובות שקיבלתי, חשבתי שנכון יהיה לשתף כאן בחלק מהדברים שאמרתי שם:

הנה, זה יכול לקרות בכל בית. בכל יום. פתאום בתי המתבגרת מעקמת את האף. היא לא רוצה ללבוש את המעיל הזה. או שזה התיק ההוא שפתאום לא מוצא חן בעיניה. למה, אנחנו שואלים, דווקא יפה. ודי חדש. ואז היא אומרת שזה גורם לה להיראות כמו צ'אחלה.

כמו מה?

"כמו צ'אחלה".

לוקח לי רגע, אבל אני מבין שצריך לעזוב כעת את כל העיסוקים וללכת על שעת חינוך ביתי. לא נעים ולא מגניב, אבל כל הורה חייב מדי פעם לחפור לילדיו. צריך להסביר כמה דברים. למשל, שצ'אחלה זה לא שם גנאי. בדיוק כמו שהוריי הסבירו לי כששלפתי פתאום את הכינוי "פרחה", שתפקד על תקן דומה בדור הקודם.

צ'אחלה ופרחה אינם שמות גנאי, ואסור שהם יישמעו לנו כך. ואגב, אותו דבר יש לומר גם על מכנסי זלמן. או על מסעודה משדרות.

צ'אחלה ופרחה הם שמות של סבתות אהובות, שהיו פעם בחורות צעירות ויפות, ממש כמוך, בתי. ועם חלומות דומים, או לא. והן חלק מרשימת הגיבורות והגיבורים של שיבת ציון. הן עלו או גורשו, או גם וגם, אבל דבר אחד בטוח: צ'אחלה ופרחה לא עשו רילוקיישן.

הן לא מכרו את הדירה ולא השכירו את החנות. הקהילות שלהן לא פוצו על בתי הכנסת ובתי הספר, המועדונים ובתי היתומים והקהילה. בדרך ארצה לא היה להן מושג עדיין מה הן השאירו מאחור. זה תמיד הסתכם בהרבה יותר ממה שאפשר היה לנחש. וזה שהן גדלו במרוקו, בעיראק או בכורדיסטן לא אמור לגמד את סיפור העלייה שלהן.

ואני מספר את הסיפור הקטן הזה, כי אני מאמין שאחד הדברים שחייבים להשתנות בדחיפות בנרטיב הישראלי הוא ההנחה של רבים מאיתנו שבניגוד לחלוצים ולבוני הארץ, את היהודים המזרחיים "הביאו". כלומר, עשו להם טובה. הוציאו אותם מישימון השום דבר והנחשלות האינסופית, ולכן הם חייבים למלמל תודה ולעולם לא לבוא בטענות.

האמת היא שיהודי אסיה וצפון אפריקה הביאו את עצמם. את כל מה שיש להם הם הביאו באהבה ובמסירות, וכאשר אותו טייס לשעבר בהפגנות בלפור הטיח בשוטרת "אני הבאתי אתכם מאתיופיה", לא רק יוצאי אתיופיה הרגישו כמה עקום וכמה מוכר הוא ההיגיון המסולף.

• • •

אבא שלי מעולם לא היה פטפטן כמוני. בעיקר מכיוון שהוא עבד כמנפח זכוכית, וכמעט תמיד היה לו בפה איזשהו צינור. לא פעם ביקשנו ממנו לספר על הקרבות שהשתתף בהם, אבל הוא לא הסכים לומר אפילו מילה. הסיפור היחיד משדה הקרב שהוא אהב לספר שוב ושוב היה הסיפור הקטן על כיבוש קוניטרה ב־1967.

כוח שריון של צה"ל עבר ברחוב הראשי והצר של העיירה הסורית, אבל כתוצאה מתקלה מודיעינית, כל נשות קוניטרה היו משוכנעות שזאת תהלוכת ניצחון של הצבא הסורי עצמו. לכן כל המרפסות התמלאו נשים סוריות שהשליכו סוכריות ואורז, צהלולים ושירים על ראשיהם של השריונרים.

ברגע מסוים אחת הנשים התחילה לפקפק בטיב המודיעין ששטף את מרפסות קוניטרה. פתאום לא נראה לה כל כך כל העניין הזה. והיא פנתה מהמרפסת אל הבחור שעמד חצי גוף מעל הצריח ושאלה אותו יפה:

"תגיד, אתה סורי, נכון?"

"לא. אני עיראקי", ענה לה החייל.

וכן, אבא שלי היה מסוגל לספר את הסיפור הזה אינספור פעמים, ובכל פעם לצחוק מחדש עד דמעות. הוא האמין עמוקות שכמה שהסיפור הזה קטנטן - הוא מכיל בתוכו לא מעט.

• • •

מייד אחרי שהתפרסמה הצהרת בלפור, קם צעיר ירושלמי בשם אשריקו מזרחי ורקם את מילות ההצהרה על גבי פרוכת של ארון קודש. בצורת המנורה הוא רקם. כמו שמשרטטים את פרק התהילים "למנצח בנגינות". לא פחות מעניינת היא העובדה שהוא לא עשה זאת בירושלים עיר הולדתו, אלא בתוניסיה, לשם עבר שנים ספורות לפני כן במטרה לחמוק מגיוס לצבא הטורקי.

אשר מזרחי ידע לרקום, אבל הוא היה בעיקר מוזיקאי ומשורר, מורה לנגינת עוּד וכוכב רדיו בעיר הבירה תוניס. הוא כתב כ־200 שירים בעברית, אבל בערבית כתב עוד יותר. מזרחי היה כנראה הפייטן הגדול ביותר במאה ה־20, והציוני ביותר מכולם. בלהיט שלו "חביבי" - ורק פייטן ספרדי מסוגל לפנות לקדוש ברוך הוא בתואר "יא חביבי" - הוא כותב "נשוב לציון עיר קודשנו ונשלוט בה ביד רמה", וגם את זה הוא כתב כדמות מוכרת בלב הסביבה הערבית של תוניס.

(עם תום הטקס ניגש אלי איש גבה קומה שהכיר את משפחתי עוד מתוניסיה. הוא תקע לי אצבע מתחת לכתף, כדרכם של יהודים שיש להם סיפור להוסיף, והתפלא איך לא סיפרתי על ההופעה אצל הביי. כשפערתי עיני עגל והודיתי שאני לא מכיר, הוא סיפר ששליט תוניסיה, הביי, מאוד אהב את המוזיקה של אשר מזרחי, אבל פעם אחת הוא הזמין אותו להופיע בארמון בתאריך בעייתי.

זה היה בערב תשעה באב. אשר מזרחי ידע שזה לא לעניין לסרב, אז הוא פשוט הגיע עם הרכב גדול של נגנים וביצע קונצרט שלם של קינות ט' באב, מול כל החצר המלכותית. על סיפורים כאלה אני נוהג לומר שממש לא אכפת לי כמה אמת יש בהם).

• • •

וגם הסיפור הזה כמעט שלא מסופר לעולם: אי־אז, קצת לפני הקמת המדינה וקצת אחרי, הוציאה הסוכנות היהודית חוברות קטנות ודקות של שירים, והפיצה אותן ככל יכולתה ברחבי העולם היהודי. באותם ימים האמינו ששירים, בעיקר שירי סוכנות, יכולים לשנות את העולם, או לפחות את האדם.

ואכן, בלי רשתות חברתיות ובלי יוטיוב, כולם למדו די מהר לשיר את "הנה מה טוב ומה נעים" ו"אנו באנו ארצה". אבל היו כמה מקומות בעולם, בעיקר בארצות ערב, שבהם הרבנים קיבלו לידיהם את השירונים ולא היה להם ספק - אלו כתבי קודש שמקומם בתוך בתי הכנסת. זה היה ברור להם כשמש. הרי הם כתובים עברית, והם ספוגים באהבת הארץ ובאהבת ישראל. מה עוד צריך כדי שמשהו ייחשב קדוש?

אני, באופן אישי, הכרתי עולים זקנים שישבו בבית הכנסת ושרו את "נומה עמק" של אלתרמן, ובשמחת תורה רקדו עם הספרים ושרו "רד הלילה, רב שירנו הבוקע לשמיים". גם את הסיפורים הללו חשוב לספר ביום הזה: על קהילות שעבורן הציונות מעולם לא נחשבה למהפכה, ובטח שלא לאופוזיציה כלפי המסורת. על המחיר שהן שילמו על ההשקפה העמוקה הזאת. ועלינו, שקצת פספסנו את הגרסה שאותם חכמים וחכמות הציעו לסיפור היהודי.

shishabat@israelhayom.co.il