מתי בפעם האחרונה הופעת?
"ב־30 במארס. היו לי ארבע הופעות רצופות, יום אחרי יום, וזה היה קשוח אבל גם מרגש בצורה בלתי ניתנת להסבר, כנראה מתוך הרעב שהצטבר למפגש עם הקהל. בזמן הקורונה, קודם כל נהניתי מהביחד המשפחתי, אף על פי שהילדים לא היו איתנו, אבל זו היתה תקופה מקרבת. עשיתי פרויקט של קאברים עם עמרי אגמון שמילא אותי מאוד, והלכתי המון ברחובות תל אביב עם מסיכה".
מתי בפעם האחרונה ערכת שיחת נפש?
"אני עושה שיחות נפש עם בעלי כל הזמן. הוא מראיין אותי, וזה לא קשור נטו לזה שהוא רפי רשף. זה קשור לקשר בינינו, אנחנו מדברים וזה מרגש. היו תקופות של פחות 'חפירה', כשנטל הבית, המשפחה והילדים היה יוצר יותר מתיחויות ועייפויות, אבל בדרך כלל היינו עוצרים ואומרים 'רגע, צריך לדבר'. היינו מודעים לכל הדברים גם כשהיה עמוס יותר, ואין לי עוד אנשים לשיחות נפש מלבדו".
מתי בפעם האחרונה פגשת את הנכדים?
"בשבוע שעבר, בניו יורק. הייתי שבועיים אצל הבן שלי עומר, שגר שם עם אשתו ושלושת ילדיהם, הנכדים שלנו. היה כיף לפגוש את המשפחה, אבל ניו יורק היא עדיין לא אותה ניו יורק. זו עיר תוססת בדרך כלל, ועכשיו כמעט אין תיירים והיא לא מלאה באנשים.
"מאוד קשה לי שעומר ומשפחתו רחוקים מאיתנו, אבל מתרגלים לזה. יש לנו שתי בנות בארץ ושני נכדים כאן. הבת מיכל היא אמא לשניים וגרה בגבעתיים, והבת הצעירה נועה גרה בתל אביב. אף אחד מהילדים לא פנה לתחומים שלי ושל רפי, לא מוזיקה ולא עיתונות, כל אחד הלך לכיוון שלו. עומר בהייטק, מיכל פסיכולוגית ונועה בתחום התקשורת החזותית.
"כאמא, אף פעם לא חשבתי שאני מספיק טובה. כמעט כל האימהות מרגישות שיכלו לתת יותר או לעשות דברים אחרת, אבל כשאני רואה איך הילדים גדלו ובגרו ואיך הם מנהלים את החיים שלהם, אני חושבת שיש לנו, לי ולרפי, חלק חשוב בכך, ואני מבסוטה מהם. יש לי בן זוג מאוד שוויוני וחלקנו את הגידול של הילדים. למרות שהוא עובד קשה כל יום ונתון למבחן הרייטינג, תמיד הוא מפרגן לי ואני מפרגנת לו. פרגון הדדי זה לא סוד, זה אלמנטרי. אנחנו שני אנשים עם קריירות ורצונות, וכל עוד כל אחד נותן לשני מקום ומכבד את המקום שלו, זה עובד. כנראה בחרנו נכון, וזה כיף. יש הרבה נחת".
מתי בפעם האחרונה קיבלת מחמאה?
"בחודש האחרון, מאז שמלאו לי 70, הוצפתי בצונאמי של סופרלטיבים שקשה לי להכיל אותם. תמיד נעים לקבל מחמאות, אבל לא תמיד את עוצרת ובודקת מה אמרו לך. זה כזה 'אוקיי, תודה', וזהו. פה, בגלל השטף הזה וגם בגלל יום ההולדת העגול, היתה לי נקודת עצירה. כבר חשבתי שאני שומעת את ההספדים עלי עוד בחיי, כי אלה היו מחמאות עם הרבה התייחסות, הבנה והכלה, והיו לי בזכותן הרבה מאוד הארות לגבי המקום שלי בעולם הזה, בקריירה ובארץ. סופרלטיבים שהתייחסו לאישיות שלי ולא דווקא לקריירה כזמרת ריגשו אותי במיוחד, אבל כל המחמאות, כולן, שימחו אותי והרגשתי מאוד מסופקת".
מתי בפעם האחרונה חשבת על הורייך?
"דווקא בניו יורק הוצפתי במחשבות עליהם. מהשאלות עם הבן שלי מתי לחזור ואם חוזרים, עברתי להורים שלי, איך הם הגיעו לארץ וכמה היה חשוב להם להיות פה ושאנחנו נהיה פה. אבא שלי, משה, התגייס במלחמת העולם השנייה לצבא הפולני של אנדרס (כוח שהיה נאמן לממשלה הפולנית הגולה בלונדון ונקרא על שם מפקדו הפולני, הגנרל ולדיסלב אנדרס - ש"ז). זה היה צבא שהוקם בברית המועצות ולחם עם בעלות הברית. אבא שלי מצא את עצמו בעיראק, והיה חלק מקבוצה של יהודים שערקו בסופו של דבר והלכו ברגל לישראל. הוא הגיע לפה והסתתר. הוא היה ציוני מכורח הנסיבות, הבין שאין ליהודים באירופה סיכוי.
"אמא שלי הגיעה לכאן דקה לפני המלחמה. היא באה מבית ציוני, ואפילו היתה בלהקת הבריגדה. את המלחמה היא עברה פה, אבל שניהם איבדו את כל המשפחות שלהם, והבית שלי היה בית עצוב מאוד. אבא לא דיבר הרבה, הוא לא עבר את הזוועות שחוו הניצולים, אבל כל החיים שלו היה לבד. את כל תשעת אחיו והוריו הוא איבד שם.
"לדור ההוא היתה תפיסה אחרת. אבא שלי, למשל, לא אהב את זה שאמא שלי תצא מהבית. היא היתה בתיאטרון 'המטאטא' וניסתה להמשיך את הקריירה שלה, והוא לא כל כך אהב את זה. היא היתה מאוד גאה בי שבחרתי לשיר. כשהייתי בת 17, תלמידת תיכון, אמא היתה כבר חולה, וכשעשו שחזור של שיר של להקת הבריגדה עם חנה מרון ואליהו גולדנברג (אביו של דודו טופז - ש"ז) היא הציעה לי ללכת לשיר במקומה. אמרה שהיא לא מסוגלת. באתי עם הגיטרה ושרתי, והיא היתה מאוד גאה בי. כשהשמיעו את השיר ברדיו, זה היה רגע מכונן. אמא היתה גאה לראות אותי שרה, אבל אני לא יודעת אם היא רצתה אותי על הבמה. זה לא פשוט המקצוע הזה. הוא יכול להיות מאוד מתגמל, גם באהבה וגם בהישרדות כלכלית, אבל אני רואה גם את האנשים שהיו איתי פעם בתחום, וכשזה לא מתגמל - זה מכרסם את הנשמה".
מתי בפעם האחרונה הרגשת חרדה?
"אני לא חרדתית בדרך כלל, אבל בתחילת הקורונה פחדתי. אני אסתמטית והיו לי תסריטים שחורים בראש. חשבתי שגם בגלל הגיל, גם בגלל האסתמה וגם בגלל שהייתי בדיוק אחרי דלקת ריאות, יש לי ממה לחשוש. הייתי קצת חרדה, אבל גם התגייסתי ופעלתי. יצאתי להרבה הליכות, כי ידעתי שאני צריכה להתייחס לגוף שלי קצת פחות כאל מובן מאליו ובכלל להתיייחס לחיים יותר ברצינות. שמרתי על עצמי ועל האהובים שלי, החרדה לא שיתקה אותי".
"לא הייתי יכולה להיות היום בריאליטי כישרונות מוזיקליים, גם אם המחיר היה לא להיות זמרת. זה היה משתק אותי"
מתי בפעם האחרונה התנתקת מהנייד?
"רק בטיסות. אני כל הזמן איתו, זה משהו שהוא בלי דעת. אני בווטסאפ וקוראת חדשות, נמצאת בכל הרשתות החברתיות ומקבלת מיילים כל הזמן, אבל אני יכולה שעות להיות ליד הנייד ולא לגעת בו, זה רק משעמום. כשאין לי מה לעשות אני איתו, אבל כשיש לי מה לעשות אני לא זקוקה לו.
"תמיד הייתי בן אדם סקרן ומודע לסביבה ולחיים, ככה שלא בגלל הבית הזה ובגלל רפי אני מתעדכנת, אלא כי זה מעניין אותי. היום נורא קל להתעדכן, לפעמים אני מתעדכנת אפילו לפני רפי, מפושים שקופצים לי".
מתי בפעם האחרונה שמעת שיר חדש שאהבת?
"עכשיו, מאוד אהבתי את השיר 'ביחד' של מארינה מקסימיליאן ובעלה גיא מנטש. פופ לא מדבר אלי. אני יכולה להבין את קסמו ולמה אוהבים אותו, אבל אני מז'אנר אחר, וגם בבית אשמע את הז'אנר שקרוב אלי. אני מקשיבה לטקסטים של היום וזוכרת שכשאני פרצתי, הדור של ההורים שלי לא הבינו מה אני רוצה, גם במוזיקה וגם בטקסטים. אני כן מאמינה בטקסטים כשהם טובים, עמוקים ועם מסר. יכול להיות טקסט טוב בפופ.
"הרבה אמנים ישראלים רוצים היום לפרוץ לחו"ל, אבל אני אף פעם לא חשבתי על חו"ל. אני לא מרגישה שהביטוי שלי באנגלית, או בשפה שהיא לא עברית, יעבוד כמו שאני רוצה. אני יכולה לשיר שיר באנגלית, אבל מבחינת האג'נדה התרבותית אני לא שם. גם כשעשיתי ג'אז, אפילו לא ניסינו לפרוץ לחו"ל. הופעתי המון בחו"ל, בפני קהילות יהודיות למשל, אבל לא היה לי חלום לעבוד שם ואני לא מצטערת. כשאת בונה בית, את לא בונה בית מעופף".
מתי בפעם האחרונה כתבת שיר?
"כתבתי פעם שירים, אבל הפסקתי לכתוב. כתבתי אולי 15 או 20 שירים ואני קוראת אותם והם לא רעים בכלל, אבל היתה עלי ביקורת ואני אדם שביקורת לפעמים משתקת אותו - ופה השתתקתי. הביקורת שיתקה אותי ולא היה לי עוד צורך להתבטא בכתב.
"לפני הרבה שנים הלכתי למכון להכוונה מקצועית, כי שאלתי את עצמי כמה זמן עוד אשיר, ואחרי יומיים של בחינות אמרו לי שיש לי בדנ"א מאפיינים של זמרת, של נתינה. אמרו לי 'אם את רוצה להחליף, לכי להיות גננת, אבל תמיד היית ותהיי זמרת'.
"יש לי עיסוק נוסף שממלא אותי, פיסול. פיסלתי המון בסטודיו עד שהוא נסגר בקורונה, והבית שלי מלא בפסלים מעשה ידיי. זה נתן לי עוד ערוץ ביטוי, אבל כתיבה ומילים - כרגע לא. אולי יום אחד זה יקרה, אבל לא בקרוב".
מתי בפעם האחרונה הציעו לך להשתתף בריאליטי?
"לפני כמה שנים הציעו לי ולרפי להיות ב'המירוץ למיליון' והגבנו בצחוק גדול. לא הציעו לי עוד ריאליטי מאז ולא הייתי שוקלת גם. תחרות היא הדבר הכי משתק מבחינתי.
"לא הייתי יכולה להיות בריאליטי כישרונות מוזיקליים היום, גם אם המחיר היה לא להיות זמרת. זו מסגרת שהיא נורא לוחצת, וההתמודדות של מי יותר טוב משתקת אותי לגמרי. את לא יכולה לעמוד בתחרות של הנפש, איזו נפש יותר טובה מנפש אחרת. מדובר על אמת, את לא יכולה להיות בתחרות עם אמת שהיא לא האמת שלך. אולי, אם זו הדרך להתגלות היום, העולם מפסיד הרבה כישרונות".
מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?
"אני נראית אותו דבר כבר שנים, לא עשיתי שום שינוי. נורא מביך אותי שנושא הבוטוקס של מישהי הופך לדיון ציבורי. מרגול היא זמרת חשובה ומצוינת, ולהתעסק באיך היא נראית מביך אותי. אני מבינה שזה מעניין אנשים, אבל אני לא במשחק הזה. אני עושה צבע בשיער באופן קבוע, אבל התלתלים נשארו אותם תלתלים. אחד השינויים החיצוניים שקרו לי בארבעת החודשים האחרונים הוא שרזיתי, כי שיניתי תזונה, עברתי לתזונה נטורופתית. בינתיים זה הולך בסדר, אף על פי שבניו יורק לא הצלחתי לשמור על ההרגלים החדשים, אבל בסך הכל זה עושה לי רק טוב. עברתי כי היו לי כחכוחים בגרון וחיפשתי פתרון, ועכשיו הורדתי גם דברי חלב".
מתי בפעם האחרונה ניגשת לאודישן?
"לפני שנים ניגשתי לסדרה שאני כבר לא זוכרת את שמה, אבל לא התקבלתי ולא נעלבתי אפילו. שיחקתי בסדרה 'רביעיית רן' והיתה לי חוויה טובה, גם בעונה הראשונה שביים יריב הורוביץ וגם בעונה השנייה שביים שלומי אלקבץ, שניהם היו נפלאים. הייתי מוכנה לשחק שוב, אבל זו לא משאת נפשי וזה לא חלום שלי. כן הגשמתי את עצמי במשחק והייתי רוצה לשחק יותר, אז אם יבוא תסריט טוב שיעניין אותי, למה לא?"
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"חשבתי שאני מגשימה חלום בשנה שעברה, כשנקבעה לי ביוני 2020 הופעה עם הפילהרמונית. בגלל הקורונה זה לא קרה וכולי תקווה שזה יקרה, זה חלום שעדיין לא התגשם. עבדנו עם המנצח אילן מוכיח, התחלנו להרים את המופע, ואני מקווה שנצליח להגשים אותו. זה חלום, בגלל העומק של העיבודים וההתייחסות הרחבה יותר לשירים. ממש בא לי על זה".
מתי בפעם האחרונה חשבת על החברה הישראלית?
"החודש. אני נורא קשורה לחברה, לשפה ולתרבות, ובכלל לשורשים הישראליים. חשוב לי להיות פה, ושיהיה לנו טוב. חשוב לי שהילדים יהיו פה, אבל חשוב לי גם שירגישו הכי חופשיים לעשות מה שהם באמת רוצים. אני חושבת שיש פה אנשים טובים שקצת מוּנעים מאיזה לחץ של חיים ולחץ של מוות ומאבדים קצת את הדרך, אבל תמיד יודעים לחזור. אני רוצה להאמין בזה ורוצה לקוות שיהיה פה עתיד, שזה לא ייגמר".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה הרגשת מפורסמת?
"בשנת 1979. הלכתי למשביר לצרכן ברחוב אלנבי, הסתכלתי על בגדים ולפתע שמעתי שתי בנות מאחוריי מתלחששות. אחת אמרה 'זאת היא, זאת היא', והשנייה אמרה לה 'זמרת לא מתלבשת ככה', ואז הבנתי שיש לי מחויבות, שכשאני יוצאת מהבית עלי להתלבש אחרת. לא שעמדתי בזה, אבל הבנתי שעברתי לרשות הציבור, ואם להודות, זה עשה לי הרגשה לא הכי טובה".
נורית גלרון \ בת 70, זמרת, נשואה לרפי רשף, אם לשלושה וסבתא לחמישה. החלה את דרכה בצוות הווי גולני לפני 52 שנים, והוציאה 22 אלבומים ואלבומי אוסף. שיחקה בסרט "דרך הנשר" (1990) ובסדרה "רביעיית רן" (2008). תופיע ב־14 במאי בזאפה אמפי שוני
shirshirziv@gmail.com