ומה עם אלימות נשים כלפי גברים?

השבוע צוין יום המאבק באלימות נגד נשים. לא היתה תוכנית שלא עסקה בנושא. מה שדובר הרבה פחות היה "יום הגבר", שצוין בסוף השבוע שעבר. נסו להיזכר בתוכנית אחת, חוץ מתוכנית הבוקר של רשת, שעסקה בו. האם שמעתם איזשהו דיון באלימות כלפי גברים? ברור שלא. האלימות הזאת ממשיכה להיות מטואטאת אל מתחת לשטיח בסלון.

זה נכון, כמעט רק גברים רוצחים. רצח גברים על ידי נשותיהם הוא נדיר, ובדרך כלל עם סיבה טובה. אלימות נשים כלפי גברים אינה מגיעה לרצח, אבל בהחלט מגיעה לחבלות חמורות, גופניות ונפשיות. 177 תיקים על חבלה חמורה נפתחו בשנה בשנת 2020 נגד נשים שפגעו בגברים. שמעתם עליהם? לא. הנתון מועלם ומושתק כי יש פה מסע תעמולה אנטי-גברי בלתי פוסק, המנסה ומצליח לצייר את הגברים כמנועי האלימות היחידים בבתים, וזאת עלילת דם כפשוטה.

עוד נתון מעניין: באירועי אלימות ביתיים, על פי מחקרים עדכניים, נשים מתחילות קצת יותר ממחצית הקטטות. אז זה לא שיש פה נשים קורבנות וגברים טורפים. ממש לא. יש כמות זהה של בני ובנות זוג שמוצאים.ות באלימות את הדרך הנוחה, הזמינה, האוטומטית - ליישוב מחלוקות בבית. במשך שנים טורחת מכונת תעמולה משומנת לצייר את אחיי הגברים כמסוכנים, רעילים, רצחניים, ולגרום גם לגורמי אכיפת החוק, השיפוט והטיפול לראות בגברים שנופלים קורבן לנשים אלימוֹת אנשים נלעגים, חלשים, לא גבריים, ולסבל שלהם להיות מוסתר ומבוזה.

מספר הנשים מהחברה היהודית הנרצחות על ידי בני זוגן הוא נמוך מאוד לעומת המספר הכללי של הנרצחות. במשפחות ערביות יש רבות שנרצחות על ידי בני משפחה שאינם הבעל, על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה", ויש נרצחות מקבוצות חלשות באוכלוסייה, שערכי החברה הישראלית טרם הוטמעו בהן. זה חשוב, כי המספר הגבוה של נרצחות משמש הדלק העיקרי בקמפיין השנאה והעלילה על גברי ישראל - כאילו כל אחד הוא רוצח קטן, וכולנו רוצח אֵיתן.

יום המאבק באלימות נגד נשים חייב לשנות את פניו ולהפוך להיות יום המאבק באלימות בתוך המשפחה. לגברים האומללים הנופלים קורבנות לנשים אלימות חייב להיות קול, וחייב להיות להם כבוד, וחייבת להיות להם תמיכה. כיום הם לא רק סובלים, הם גם מבודדים ומנודים. סיפורם לא רצוי במרחב השיח הישראלי. אלימות גברית ואלימות נשית הן לא אותו דבר, אבל הן כואבות באותה מידה. אם לא נכיר בבעיה במלוא היקפה, לא יהיה תהליך ריפוי. מתי יהיה האשטג #מאמינים_לךָ?

סירנה

לא יודע אם אתם יודעים, אבל אני האיש שהקים את "הוועדה לביטול דברים לא הכרחיים", ואני גם עומד בראשה עד לבחירות שייערכו בעוד כמה עשורים, בלי נדר. אנחנו בוועדה שוקדים לילות כימים על מיפוי כלל התופעות במרחב האנושי, כדי להסיר עניינים שפעם היו נחוצים והיום כבר לא. השבוע החלטנו בדיונינו על ביטול שני דברים במרחב הציבורי, ואתם הראשונים לדעת.

הראשון - הסירנות של רכבי הצלה וחירום. מולנו עמדו העובדות: כל נסיעה עם סירנה של אמבולנס, כבאית או ניידת משטרה מייצרת מטרד רעש, שהוא קשה במיוחד לאנשים שגרים על כבישים ראשיים, סמוך למרכזים רפואיים, לתחנות כיבוי ולתחנות משטרה. גם נהגים התקועים בפקק לפני רכב הצלה שמנסה להשתחל ומנסה ליצור לעצמו מסלול התקדמות בעזרת צפירה בשלל סגנונות מדווחים על סיוט מלחיץ.

בדקנו ומצאנו שבכל נסיעת חירום נחשפים אלפי אנשים בלתי מעורבים לרעש המטריד, לחץ הדם שלהם עולה, הם נתקפים לעיתים בהתקפי חרדה קטנים ובתעוקה גדולה. האם באמת צריך להיכנס אל בתי האנשים הבלתי מעורבים עם סירנות חודרניות בכל פעם שיש חולה שצריך להביא בדחיפות לבית החולים? ברור שלא. זה אמצעי טכנולוגי בן מאה ויותר, שחייב לעבור מהעולם.

במעבדותינו שבקדמת סיסרא פיתחנו אפליקציה פשוטה, שתאפשר להשתלט על טלפון של כל נהג כשרכב חירום מתקרב אליו, ולומר: "אמבולנס מאחוריך, נא לזוז". זהו. נגמר הסיוט. מובן שנקפיד להקליט את המסר בלשון זכר ונקבה.

העניין השני שדובר בו השבוע היה הכסף המזומן. אמנם כבר חקקו חוקים נגד עסקאות מזומן גדולות, אבל הגיע הזמן להיפרד לגמרי מהמזומן ומאפשרויות העלמת המסים שהוא מביא איתו. היום, כשאפשר כבר לשלם בהצמדת המכשיר הסלולרי למסופון קטן ללא שום קוד או סרבול, הגיע הזמן להדפיס את השטר האחרון ולהטביע את המטבע האחרון. התענוג של תשלום עם הנייד כה עז, לפחות עבורי, שאני מוצא עצמי קונה דברים סתם בשביל לשים את הטלפון על המכשיר ולשמוע את צלצול האישור. כן, זה עובד. הכנסות המדינה יקפצו לשמיים, אי נעימויות רבות ייחסכו, והצורך לשמור כמה שטרות תמיד בארנק לאיזה טיפ אקראי ייעלם. הגיע שליח? מצמידים את הטלפון לטלפון שלו, והופ, הטיפ עבר. בוטל המזומן. הגיע הזמן.

בשבוע הבא נדון בשאלה מה יחליף את תחנות הדלק כשכל הרכבים יהיו חשמליים בעוד חמש שנים, ובעיתונים מודפסים על נייר. ייתכן ניגוד עניינים.

60

השבוע חגגתי יומולדת. 59, למתעניינים. אני תמיד אוהב לעגל את הגיל שלי למעלה, כך שמבחינתי אני בן 60. פעם חשבתי ש־60 זה גיל זיקנה. פעם זה באמת היה ככה, כשתוחלת החיים היתה נמוכה משמעותית, לפני שהתחילו להאריך את הקשישוּת. היום 60, אם יש בריאות ופרנסה ומשפחה וילדים, זה גיל פעיל, גיל נעים, גיל שמודיע: הגעתי עד הלום. כבוד. לא נהרגתי ולא נרצחתי ולא שבקתי ולא נדרסתי, ולא חליתי, ישתבח הבורא, ולא פגשתי עדיין את מלאך המוות. שמחה וששון.

60 זה מבחינתי גיל לעלות עוד מדרגה בהכנה לזיקנה, שנראית כבר בבירור במראה. הזיקנה אינה משהו שקרה לאנשים אחרים, אלא משהו שכבר קורה לי ומחייב היערכות. זה תהליך פירוק שאינו מורגש בנעורים, למרות שהוא פעיל כבר אז, אבל בזיקנה הוא תובע את מחירו. השרירים מתפרקים, מידלדלים, אינם נושאים את הגוף, אינם גמישים, אינם מונעים נפילות. הזקיפות מתכופפת, התנועה מתעייפת, התודעה מתעופפת. העצמות מתפרקות, נהיות פריכות וחלולות, שברים אללה יוסתור, פלטינות, חודשים במיטה, חולשה, שיקום, נכות, מטפלת סיעודית. לא קל.

60 זה הזמן לצבור עוד קצת נכסי גוף ותודעה, שיהיו הרזרבה שאיתה אגיע לזיקנה. אם יהיו לי שרירים יותר חזקים ומסיביים, גם כשאאבד חצי מנפחם, עדיין יהיה לי עם מה לעבוד. אם אני מצליח למתן את תהליך האוסטיאופורוזיס בעצמות, יכול להיות שאפול ולא אשבור. אם אדאג למוח שלי, ייתכן שלא אלקה בשיטיון לסוגיו, אלא אהיה צלול יחסית. ממש צלול עד הסוף אף פעם לא הייתי.

למדתי ממיטב המחקרים שחשוב לי קודם כל להרים משקולות. אין דרך אחרת לשמור על מסת השריר אלא בדחיקת מתכות כבדות כמה פעמים בשבוע. 20 דקות בכל פעם. לא נורא. למדתי שאני גם חייב לזוז. לא המון, אבל אורח החיים היושבני הוא מקצר חיים מוכר. לכן אני פותח את יומי באימון משקולות בבית, נוסע באופניים לעבודה, אחר כך רוטינה בתוכנית הבוקר, אחר כך אימון במים. וגם קופץ. חשוב לעצמות. רק בקפיצה הן נבנות. חייבות מכה.

ושותה קפה לרוב. השבוע פורסם מחקר שמראה ששתיית ארבע כוסות קפה ביום מורידה את הסיכוי לאלצהיימר ב־35 אחוז. יש הצדקה להתמכרות. וכל שבוע כותב טור. זה אימון מוחי רציני, שקול לברידג'.

60 זה זמן נהדר. הפתיע לטובה. מאחל לכם אריכות ימים ובריאות. הלוואי גם עלי.

avrigilad@gmail.com