70 שנים אחרי

חברת דלק ראשונה בארץ

ב־19 בנובמבר 1951 נחתמו הסכמים להקמת חברה ישראלית ראשונה ליבוא, זיקוק והפצה של נפט ובנזין בשטחי המדינה. החברה הוקמה על ידי הממשלה (שהחזיקה 10 אחוזים) בשותפות עם בנק לאומי, בנק דיסקונט, המשביר המרכזי וחברת צים. ב־1 בדצמבר 1951 נחתמה תעודת ההתאגדות של החברה ונקבע לה שמה הרשמי - "חברת הדלק הישראלית בע"מ". בבעלותה נרשם הון של מיליון ו־300 אלף לירות.

באותם ימים היה יבוא הנפט לישראל ההוצאה הגדולה ביותר של המדינה במטבע זר, שהעיקה מאוד על קופת המט"ח. שוק הנפט והבנזין נשלט מיום הקמת המדינה בידי שתי חברות־בנות של תאגידי נפט עולמיים. גם בתי הזיקוק בחיפה היו בבעלות זרה, והם עיבדו את הנפט הגולמי שהגיע לחיפה מעיראק. שתי חברות שיווק בבעלות זרה הפיצו את תוצרי הנפט בארץ.

בסוף 1949, אחרי תקופת מצוקה קשה בשוק האנרגיה בישראל (בין השאר, בשל העובדה שעם הקמת המדינה הופסק יבוא הנפט מעיראק), החלו תאגידי הנפט הגדולים למכור לישראל נפט גולמי, שהגיע לחיפה במכליות ועוּבד בבתי זיקוק.

הקמת חברת הדלק הישראלית נישלה למעשה את החברות הזרות מרווחיהן העצומים, ומייד עם הקמתה היא הזמינה נפט גולמי בכמות של 120 אלף טונות מוונצואלה, שעבר תהליך זיקוק בחיפה. החברה הקימה במהירות חוות מכלים לצרכיה, וייסדה רשת להפצת הדלק ומוצריו ברחבי הארץ.

בתום העשור, ב־1959, החזיקה חברת "דלק" 44 תחנות, וכיום, כאחת מארבע חברות הדלק הגדולות בישראל, יש ברשותה מאות תחנות בכל רחבי הארץ.

ביקש תה: הפסנתרן ארתור רובינשטיין בישראל

ב־16 בנובמבר 1951, בשעת שחר מוקדמת, נחת בישראל הפסנתרן היהודי הפולני־אמריקני הנודע ארתור רובינשטיין, מגדולי הווירטואוזים בעולם בתחום המוזיקה הקלאסית. עם רובינשטיין, שהיה אז בן 67, הגיעה גם בתו חוה, רקדנית בלט בת 18, ובשדה התעופה בלוד המתינו לו מאות מעריצים, ובהם חבריו הקרובים, דוגמת הצייר ראובן רובין ואשתו, רבים מנגני התזמורת הפילהרמונית וקרובי משפחה שאותם לא פגש מאז ביקורו הקודם בארץ ישראל ב־1934, בימי המנדט הבריטי.

רובינשטיין הגיע לישראל כשהוא מצונן ומנוזל, וביקש ממארחיו "כוס תה חם ומיטה נוחה לישון בה". הוא נדהם לשמוע שהחזרה הראשונה לרסיטל בהשתתפותו תתקיים כבר באותו יום ב־11:00 בבוקר, ושבערב תתקיים ההופעה הראשונה מול קהל. הוא אמור היה לנגן מיצירות בטהובן, שופן, ליסט וסטרווינסקי.

למרות מצבו, הפסנתרן הדגול לא התלונן, גם לא כשמארחיו הישראלים סיפרו לו ש"מתוכננת סדרה רצופה של 18 קונצרטים ברחבי הארץ בתוך שלושה שבועות". עם זאת, הוא דרש לקבל את כוס התה שלו "כאן ועכשיו, ללא דיחוי".

מאוחר יותר, סביב שולחנו באולם המסעדה בשדה התעופה, התקבצו עיתונאים רבים, ואחד מהם פנה לרובינשטיין וביקש את תגובתו לעובדה ש"כל הכרטיסים לכל הקונצרטים שלך בישראל נמכרו בתוך יומיים מיום הפצתם". הפסנתרן הרהר לרגע ואז השיב בקול נמוך: "רק לחשוב שבגיל 21 ניסיתי לשים קץ לחיי, כי הייתי אז עני מרוד וחשבתי שאני פסנתרן בינוני שלא יצליח בקריירה".

"התל־אביבים הפסיקו לבלות"

"בחיפוש אחר חיי הלילה הידועים של העיר תל אביב אנו מוצאים שבתקופה זו רוב התל־אביבים מסתגרים בביתם". כך דיווח סופר העיתון "מעריב", חיים לויטה, שיצא לתחקיר לילי בחוצות תל אביב, מצויד מטעם העיתון ב"תקציב הגון", כהגדרתו, אך עם איסור "לא לשתות שמפן (שמפניה; ד"ס) ולא לשלם על שתייתם של אחרים".

"המקום היחיד בתל אביב שבו מצאנו סימני חיים של בילוי כלשהו היה בבתי הקולנוע בעיר", כתב לויטה. "בהם, בתמורה ל־750 פרוטה בלבד, יכול האזרח לברוח במחשבותיו ממצוקות היום, הפרנסה והקיום - ולהתנחם בזרועותיה של ברונטית מצודדת הממלאת את המסך בטכניקולור (צבע; ד"ס), אל מול החיים האפורים הממתינים לו בצאתו מחוץ לאולם".

המצב הכלכלי באותם ימים בארץ, ובפרט בתל אביב, היה רע: קופת הממשלה התרוקנה ממטבע זר, יבוא של חומרי גלם רבים הוקפא, העבודה בחלק מבתי החרושת הואטה ועובדים רבים נשלחו הביתה. השר דב יוסף, שחזר לפעול במשרד המסחר והתעשייה, גייס אלפי פקחים ומתנדבים שבדקו בכליו של כל אזרח, שמא יימצאו בהם חלילה סוכרייה או קוביית שוקולד, שלגבי מקורן יערוך הפקח תחקיר ויוציא לממונים עליו דו"ח עם פרטי האזרח הסורר.

"במועדונים, מאלה שנותרו פתוחים ושבהם ביקרתי במהלך הלילה, היו מבלים ספורים בלבד", דיווח לויטה. "ניכר היה שהם רוקדים בליאות ומבע פניהם אומר עצבות ועייפות".

נפתחה שנת הלימודים באוניברסיטה העברית

ב־14 בנובמבר 1951 נפתחה בטקס רב רושם שנת הלימודים החדשה באוניברסיטה העברית בירושלים - הרביעית מאז נאלצה האוניברסיטה לנטוש את מעונה בהר הצופים. על פי הנתונים שהוצגו בטקס, יותר מ־2,000 סטודנטים נרשמו בפקולטות השונות לקראת שנת הלימודים 1951/2, ב־25 מבנים ברחבי העיר, וסגל ההוראה כלל 254 מרצים ומלמדים. תקציבה השנתי של האוניברסיטה עמד על 1.5 מיליון לירות. הרקטור, פרופ' משה שוובה, אמר בטקס ש"על הממשלה להגדיל את תמיכתה, שבלעדיה לא יהיו לישראל מורים, רופאים ואקדמאים בכמות שתידרש לה בשנים הקרובות".

"השיש הישראלי איכותי מזה שמגיע מאיטליה"

כבר ב־1949 התאחדו 14 מחצבות בארץ לארגון גג אחד, שמטרתו לקדם יצוא תוצרת אבן ישראלית לחו"ל - בעיקר שיש. יו"ר הארגון, משה אברמסון, שביקר ב־1951 בכנס מקצועי בארה"ב, שמע שם שבחים על "אבן השיש הישראלית, שעולה באיכותה על האבנים שמגיעות מאיטליה, ולכן יבואנים אמריקנים רבים מבקשים לפתוח להם קווי אשראי ולבצע הזמנות מישראל". אברמסון פנה למשרד המסחר והתעשייה ולמשרד האוצר, בדרישה שיסייעו בהקצאת קווי אשראי אלה, אבל נתקל בביורוקרטיה מכבידה. באמצע נובמבר 1951 הוא כינס מסיבת עיתונאים שבה הודיע: "תש כוחי, עם הממשלה הזאת לא נייצא לחו"ל מרצפת שיש אחת".

מתנה מהאו"ם לישראל: שוברים לציוד מעבדות

בישיבת המועצה הישראלית לענייני אונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם), שנערכה ב־18 בנובמבר 1951, נמסר שאונסק"ו החליט להעניק לישראל מתנה - "שוברי קנייה בשווי 40 אלף דולרים לרכישת ציוד מעבדות שיחולק בין בתי הספר בארץ". ראש המועצה, פרופ' שמואל סמבורסקי, מסר ש"הענקה יוצאת דופן זאת הינה הוכחה לחוזקה ולהישגיה של מערכת החינוך הישראלית".

הנעלמים / בתי מלון מפעם

קליה ים המלח

מלון שנפתח ב־1938 בידי זוג עולים "יקים", רוזה והארי לוי, ונחשב למפואר ולמשובח שבמלונות המזרח התיכון, שווה ברמתו למלון המלך דוד בירושלים. לכאן הגיעו מלכים, רוזנים ואנשי שם רבים, שנהנו מארוחות שף יומיות, רחצו במרחצאות המשובחים, התענגו על אירועי תרבות ומוזיקה שנערכו על המרפסת הפונה לים המלח, ושיחקו במגרש הגולף, שהוקם במקום ב־1942. אחרי הסכמי שביתת הנשק עם ירדן, ב־1949, נותר המלון בשטח הירדני ונהרס על ידי חיילי הלגיון.

הצרכנייה / פריטים מאז

ממטרת גינה

מתקן מתכתי שהיה מוצב בזמנו בכל שעת אחה"צ וערב במרכז הגינה הביתית, עם צינור מים שהתחבר לחלקו התחתון. עם פתיחת הזרם נדחפו המים מהצינור בלחץ לחלקה העליון של הממטרה, ומשם התיזו משלושת זרועותיה בקוטר נרחב, בתנועה סיבובית הולכת ושבה. הממטרה הסיבובית נחשבה למתקן בזבזני בתקופה שבארץ לא רווחה מודעוּת ציבורית לחיסכון במים, עד שבשלב מסוים נאסר השימוש בה לטובת ממטרות חסכוניות יותר.

די.די.טי כבר לא משפיע

באמצע נובמבר 1951 הודיעו משרדי החקלאות והבריאות ש"חומר ההדברה המוּכר די.די.טי הפסיק להשפיע, והשימוש בו לא מביא עוד לתוצאות המקוות". אפרים לבל, מנהל "חוות המלחמה במזיקים" שבראש פינה, הסביר: "לצערנו, החרקים התחזקו עם השנים, ואני תקווה שבקרוב נציע רעל קטלני חדש שיגבר עליהם". הדי.די.טי הומצא ב־1945 והיה בשימוש בעולם אחרי מלחמת העולם השנייה - עד שהתגלו נזקיו לבריאות. בישראל זכור הדי.די.טי בהקשר שלילי, אחרי שהעולים החדשים רוססו בחומר בבואם לארץ (כמו בצילום, מ־1950), וחלקם ראו בכך חוויה טראומטית ומשפילה.

מודעות שהיו

יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org