לא מזמן עברתי ליד בית ספר יסודי שאני מכיר. זו היתה שעת בוקר, ושלל הורים התקרבו מכל עבר, מי ברכב מי ברגל, עם ילדים בדרגות שונות של גיל וחמידות.
בסך הכל התמונה היתה דומה למדי למה שזכרתי מהימים שבהם התגוררתי ממש ממול, וחלק מהמורים היו חברים שלי. ילדים שמחים וילדים נבוכים. ילדים מדלגים וילדים מדשדשים. אלה שעדיין לא התעוררו, וכאלה שכבר רוצים לטרוף את העולם. מישהו שהביא דבר חדש שקיבל רק אתמול במתנה ולך תדע איך יגמור את היום.
אוזניות, כדורים, התלחששויות, ושני ילדים צוהלים מול חבר שהסתפר קצוץ מדי. בוקר גנרי מול שער בית ספר, אבל משהו בכל זאת היה שונה ומטריד מאוד.
לקח לי רגע ופתאום קלטתי מה השתנה: ההורים שהגיעו ברכב לא הפסיקו לצפצף במקהלה זועמת. זה דבר מוזר שלא היה קיים בעבר. מתח לא נעים הצטבר באוויר. מישהו החנה את הרכב מול הפתח, חסם את הכביש הצר ואת רוב המדרכה, ויצא כמו גדול ללוות את הנסיכה שלו לכיתה ב'. ידיים כועסות יצאו מחלונות ונופפו בזעם. שאר הידיים לחצו בכל הכוח על הצופר.
שער בית הספר הרגיש כמו שדה קרב. המראה העציב את הלב. היו ימים שהמוסד היוקרתי הזה שיווק את עצמו כבית ספר קהילתי. לא הפסיקו לדבר שם על מעורבות הורים, ובכל בוקר עמדו ליד השער כמה סדרנים תורנים - אימהות ואבות באפודים זוהרים שצמד מילים חמוד הודפס עליהם: "נשק וסע". הם חייכו, אמרו בוקר טוב ועזרו לנהגים לפתוח את הדלתות, להוציא תיקים וילדים ולפנות במהירות את הדרך להורים שמאחור.
וכן, באותם ימים נדמה לי שגם אלה שמאחור נחשבו חברים, או לפחות עמיתים, ולא סתם יאללה־יאללה־תירגע־מה־אתה־חושב־את־עצמך־כפרה־תיזהר־שאני־לא־אצא־עליך.
מה קרה שם? מי נרדם בשמירה? איך חברה בריאה וחזקה שכולם הביטו בה בקנאה מחליטה פתאום להשליך לעזאזל את הנכס היקר ביותר שלה? האם יכול להיות שהכל התחיל בביטול חסר מחשבה של מסורת תורנות ההורים, ומאז הכל התפורר? האם שוב נאשים את הקורונה? או שביטול התורנות עצמו היה בסך הכל חלק מהתפוררות עמוקה יותר שאכלה את מה שהיה פעם קהילה, ועכשיו הוא המון נדחף וכועס שרק רוצה שיפנו לו את הדרך ויעופו לו מהעיניים.
היה בזה משהו מהפנט ודוחה בו בזמן. לא יכולתי להסיר את מבטי מסצנת ה"עוד יום של חול" מול השער המוכר ומעגל התנועה, שפעם היו בו חיוכים ואפודים זוהרים, ובקרוב, אם אף אחד לא יתעשת, יהיו שם מכות.
זה קורה לפעמים, שמילה אחת מסוימת ובלתי צפויה צצה בתדירות מפתיעה. זה בדיוק מה שקרה עם המילה "קהילה". שנים ארוכות נדמה היה שמסתדרים בלעדיה. משהו בצליל הקהילתי הרגיש ארכאי, קצת כפרי וקצת קיבוצניקי, ורבים האמינו שעבר זמנו של הרעיון היפה אך מחניק. זהו זה, אמרנו לעצמנו, כולנו צועדים לעבר עתיד עירוני, מתועש ואינדיבידואליסטי עד העצם. אפשר להצטער או לשמוח, אבל מה שבטוח - חייבים להשלים עם המציאות.
דווקא אז, כידוע, התרחשה תפנית בעלילה, וכולם התחילו לדבר בשפה קהילתית. מי שלא התעניין ביישוב קהילתי, חיפש לפחות בית ספר קהילתי לילדים. תופעת הקהילות ברשתות החברתיות גרמה לכך שהמילה עצמה נשמעה פתאום מעודכנת וחדשנית. צצו קהילות להט"ב, קהילות רוכבי אופניים, גינות קהילתיות ו־WeWork.
היה נדמה שסוף־סוף מצאנו את שביל הזהב בין החיים העכשוויים לבין הצורך הבסיסי בערבות הדדית, אבל אז, כמו תמיד, הסתמן שימוש יתר, וכל אתר קניות באינטרנט התחיל לפנות ללקוחות כ"קהילה". פה ושם שכחנו שקהילתיות היא לא מוצר צריכה ולא חבילה למנויים. ברגע שאין מחויבות אמיתית, הקהילה קורסת ומאבדת אמון בעצמה, וכל המילים היפות שמקשטות את קירות בית הספר הופכות לבלה־בלה־בלה אחד גדול ועצוב.
כשהבטתי בהורים הצופרים, לא יכולתי שלא לחשוב על התרבות הפוליטית בישראל. גם היא, כמו בית הספר ההוא, חלמה פעם חלומות גדולים של חברת מופת ואור לגויים, והפכה בלי לשים לב לקונצרט של צפירות עצבניות, חוסר אמון ו"עוף לי מהעיניים".
• • •
בשבוע שעבר התנהל ויכוח אמוציונלי וקולני בין השר עיסאווי פריג' לבין הח"כית עאידה תומא סלימאן. הוויכוח היה כביכול ערבי פנימי, ולכן ישראלים רבים דבקו בהרגל הישן ולא גילו עניין רב. תומא סלימאן האשימה את פריג' שהוא מוכר את ההיסטוריה הלאומית שלו בעבור נזיד עדשים. פריג' האשים את תומא סלימאן שהיא עושה שימוש ציני באסון נורא. שניהם הטיחו זה בזה את הטענה הקלאסית - שום דבר לא קדוש לך כשאתה מתחיל לשחק את המשחק הפוליטי הקטנוני.
הנושא היה אסון כפר קאסם, והשאלה אם יש לקבוע את מורשתו בחוק. הח"כית מהמשותפת ידעה טוב מאוד מה היא נועצת בצלעותיו של עיסאווי פריג' כשהיא מנופפת דווקא מולו ודווקא באירוע המסוים הזה. פריג', בן משפחה של הרוגי כפר קאסם, סיים את הוויכוח במרפאת הכנסת, אחרי שלא חש בטוב.
אין ספק ששניהם מאמינים שאסור לשכוח ואסור לטייח את היום הארור ההוא לפני 65 שנה, שבו ירו לוחמי מג"ב ב־49 אזרחים תושבי הכפר רק בגלל שינוי פתאומי בלוח הזמנים של העוצר. עאידה תומא סלימאן הציעה חוק, עיסאווי פריג' חשב שאפשר לפעול אחרת. אבל עם או בלי קשר לוויכוח שהתלהט, איש מהם לא עצר לרגע כדי לומר את המובן מאליו, והוא שהאירוע הזה מעולם לא הושכח ומעולם לא הוזנח.
עם או בלי חוק, אנחנו יודעים. אנחנו זוכרים בבושת פנים. בתנועות הנוער ובשיעורי אזרחות עוסקים באירוע, ומזכירים שמושגים כמו "פקודה בלתי חוקית בעליל" או "דגל שחור שמונף מעל" באו לעולם בעקבות כפר קאסם.
• • •
גדלתי בבית ציוני־דתי להורים שתמיד הצביעו למפלגות ימין. מהם למדתי להתבייש באירוע הזה. מהם ומהמדריכים שלי. ולא, אני לא מדבר על הנוער העובד או השומר הצעיר, אלא על בני עקיבא. הם סיפרו, ופירטו, והרכינו ראש, כמו שאנחנו סיפרנו ופירטנו והתביישנו מול ילדינו. ואני לא חושב שנהגנו כך כי אנחנו חזקים. אני חושב שאנחנו חזקים כי כך נהגנו. אז למה להעמיד פנים שמישהו מנסה לטייח? למה לשקר כאילו רק בזכות הצעות חוק של המשותפת מישהו בישראל ישמע משהו על כפר קאסם?
ברור לגמרי שהעתיד המשותף ליהודים ולערבים על הארץ הזאת תלוי בין היתר בכך שאיש לא יבוז לכאב של זולתו. אפשר רק לקוות שבמשותפת מתכוונים להתייחס לעיקרון הזה באופן דו־סטרי.
ואם כבר קוראים לחשבון נפש ולהרכנת ראש, עם חוק או בלעדיו, הרי יש לא מעט עבודה גם בצד הערבי של הסכסוך, וזה האמ־אמא של האנדרסטייטמנט. מפעם לפעם נשמעים אמנם קולות של ערבים, צעירים בעיקר, שמתביישים במהלכים כמו הספר הלבן, רדיפת ניצולי השואה או התקיפות הרצחניות על היישובים העבריים, אבל היה יכול להיות מרענן לשמוע דברים ברוח הזאת גם מחברת הכנסת תומא סלימאן.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו