ישראל לברית אזורית?
באמצע אוקטובר 1951, במסגרת מגעים ראשוניים להקמת "מערך הפיקוד המזרח־תיכוני" נגד התפשטות הקומוניזם באזור, הגיעו לארץ נציגי המעצמות ונפגשו בקריה בתל אביב עם מנכ"ל משרד החוץ, וולטר איתן. הנציגים הודיעו לאיתן על כוונתם להזמין גם את מצרים לברית המתוכננת, והבטיחו "לשוב ולדווח בזמן הקרוב".
מצרים הודיעה על סירובה להשתתף בברית, ולהודעתה הצטרפו כמה מדינות ערב. הללו טענו ש"מי שמזמינים אותנו להצטרף לברית במגמה לסכל השפעה רוסית באזור - טוב יעשו אם יימנעו קודם מתמיכתן במדינה הציונית, המכריחה אותנו לרכז מאמצינו נגד הסכנה מישראל, במקום להשקיע בהעלאת רמת החיים בארצות ערב - שהיא־היא הערובה הטובה ביותר במלחמה נגד השתלטות קומוניסטית".
בתחילת נובמבר 1951 ביקשו נציגי המעצמות לברר עם ישראל את עמדתה בנוגע להקמת ברית ההגנה האזורית המוצעת. באיגרת שנשלחה למשרד החוץ נמסר ש"לאחר סירובה של מצרים - אין המעצמות מעוניינות בשלב הנוכחי בשיתוף הצבאות באיגוד, אלא מבקשות לעשות שימוש בבסיסים האוויריים (גם של ישראל) לצרכים ההגנתיים של המערב".
ידיעה זו הקפיצה את אוהדי רוסיה והקומוניזם בישראל - מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) והמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) - שיצאו להפגנות ולעצרות והפיקו כרזות נגד רעיון "הקמת ברית נגד החזון הקומוניסטי, כביכול, כשהאמת היא הרצון לקדם את הכוונות האימפריאליסטיות של ארצות המערב, ואמריקה בראשן".
בינואר 1953 נבחר דווייט אייזנהאואר הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, וג'ון פוסטר דאלס (הניצי לבריה"מ) מונה למזכיר המדינה. במאי 1953 יצא דאלס לביקורים במדינות המזרח התיכון, מתוך כוונה לבדוק היתכנות להקמת פיקוד המזרח התיכון, ובמסגרת המסע הוא ביקר גם בישראל. בשובו לוושינגטון הוא הודיע על כישלון המסע ודחיית רעיון הקמת הפיקוד. בשנים שלאחר מכן התמקדו פוסטר ואייזנהאואר בעיצוב "עידן המלחמה הקרה" כנגד בריה"מ.
"חסר מט"ח לשליחת סטודנטים לחו"ל"
מייד אחרי קום המדינה הוקם במשרד ראש הממשלה אגף המדע והפיתוח, מתוך הכרה שישראל תזדקק מדי שנה לתוספת של 10,000 סטודנטים בוגרים בתחומים שונים, "כדי לשמור על הרמה התרבותית ולהיענות לצורכי הפיתוח הטכנולוגי", כפי שהתבטא ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, כבר ביוני 1948.
בדו"ח שהפיק אגף המדע והפיתוח בתחילת נובמבר 1951, התברר שישראל לא עומדת ביעד המשימה החשובה של הרחבת סקטור הבוגרים האקדמאים כנדרש, ובשנה החולפת התווספו רק 5,500 סטודנטים למצבת הבוגרים - מהם 3,000 בוגרי לימודים בישראל וכ־1,500 סטודנטים ישראלים שסיימו לימודיהם בבתי ספר גבוהים בחו"ל.
רוב הסטודנטים הישראלים שלמדו בחו"ל השתלמו בתחומים הנדסיים וטכנולוגיים שונים, עניין שבו ראתה הממשלה חשיבות ראשונה במעלה. אי לכך, הקצה משרד האוצר, מתוך יתרות מטבע החוץ המדולדלות בקופתו, לא פחות משלושה מיליון דולר מדי שנה, לכלכול צורכיהם של סטודנטים ישראלים בחו"ל.
אולם, במסגרת הדו"ח שפורסם בתחילת נובמבר 1951, התברר ש"לשנת הלימודים קרובה לא תוכל הממשלה לאשר הרשמתם בחו"ל של סטודנטים חדשים - שכן יבש זרזיף המטבע הקשה בקופתנו", כפי שהגדיר במילותיו יו"ר הוועדה המשותפת למשרד החינוך, האוצר והממשלה, שעסקה בקידום לימודי ישראלים בחו"ל.
היו"ר דיווח שהממשלה תתארגן להקצאת מטבע לשנת הלימודים הבאה, "אולם נקפיד לכלול במסגרת הקצאות המטבע אך ורק סטודנטים שילמדו בנושאים החשובים למדינה ולהתפתחותה".
הדרבי התל־אביבי, 1951
ביום ראשון הקרוב יעלו הפועל תל אביב ומכבי תל אביב למשחק הדרבי ה־194 ביניהן מאז קום המדינה (ליגה וגביע). ספק אם מישהו מהשחקנים כיום יודע על המשחק שקיימו שתי הקבוצות ב־6 בנובמבר 1951, לפני 70 שנים בדיוק, ובו ניצחה הפועל את מכבי 0:2 אחרי שרשרת הפסדים ארוכה בדרבי העירוני. המשחק נערך במגרש "באסה" ביפו, שנקרא כך משום שבגשם היתה נקווית באזור ביצה גדולה (באסה, בערבית). על חורבות המגרש הוקם בהמשך אצטדיון בלומפילד.
למחרת המשחק המסקרן נכתב בעיתונות העברית כך: "כ־7,000 מסתכלים (צופים; ד"ס) זכו בחוויה ספורטיבית עשירה, כשבדקה ה־60 הרים שחקן הפועל אשר בלוט כדור לדני ילובסקי, וזה נגח בעוצמת תותח את הכדור לשער. שוער מכבי בנדורי הצליח רק לרפרף בכדור בידו, שניתז אל עבר הקורה ונחת בשער".
לא חלפו 60 שניות, ו"כדור נשלח מאמצע המגרש בדייקנות של מהנדס לרחבת מכבי, ומשם ילובסקי הניף רגל ושילח לשער מכבי פצצה מדויק יותר ממרגמת 'דוידקה'. תגובת אוהדי הפועל נשמעה ממש כהד הפיצוץ: 'שערררררררר!'"
ההפסד הצורב לא מנע משחקני מכבי תל אביב לסיים במקום הראשון בתום עונת 1952-1951, ואילו הפועל הסתפקה במקום החמישי (והמכובד כשלעצמו) בטבלה.
עקב עומס בבתי הסוהר: עשרות אסירים שוחררו
עקב חוסר מקום בבתי הסוהר ציווה שר המשטרה, בכור שטרית, לשחרר בסיטונות עשרות אסירים לפני תום תקופת המאסר שהוטלה עליהם. ב־4 בנובמבר 1951 שוחררו 61 אסירים מבתי הכלא ביפו, בחיפה ובבית שאן. "נמשיך בשחרור מוקדם של אסירים כל עוד לא ישתפר המצב שבו הם יושבים בכלא כבקופסת סרדינים", הסביר השר בדיון בממשלה. "בכלא ביפו, שמיועד ל־235 אסירים, כלואים 400; בחיפה נדחסים 125 אסירים על שטח המיועד ל־100; ובבית שאן יושבים פי שניים יותר אסירים מהתקן - 70 במקום 35".
עוד פקחים יגויסו למלחמה בשוק השחור
שר המסחר והתעשייה, דב יוסף, הודיע בתחילת נובמבר 1951 על כוונתו "לשוב ולהילחם בכל דרך בשוק השחור". הוא דרש לגייס 900 פקחים "שיסיירו בשווקים, יבקרו בחנויות ויקימו מחסומי דרכים בכל רחבי הארץ - לבדיקה בחפצי הנוסעים".
כמו כן הודיע יוסף על "מבצע לאומי להקמת חיל מתנדבים למלחמה בשחיתות", שבמסגרתו יתבקשו 10,000 אזרחים "לדווח לגורמי האכיפה על כל הפרה במדיניות הצנע: חנות שהפקיעה מחיר, ספסר שמכר 'מתחת השולחן', ספקולנט שמחזיק מלאי. אלה נחשים ארסיים שאת ראשם עלינו לקפד, לפני שיזריקו לעורקינו את מנת רעלם".
זכה בפרס בלוטו – בחו"ל
מוונצואלה הרחוקה הגיעה ב־1 בנובמבר 1951 ידיעה בדבר ישראלי לשעבר שזכה שם בלוטו, בסכום עצום של רבע מיליון דולר. בראיון שנערך עימו בעיתון מקומי, שם זוהה בשם ר.מ, סיפר הזוכה המאושר שבמקורו הוא מחולון, והוא חי בוונצואלה 13 שנים, שם התנסה בכל מיני פרנסות. הוא דיווח שכעת בכוונתו "לטוס לביקור בישראל, לפגוש את בני משפחתי ולחפש השקעות מעניינות".
הנעלמים / מקצועות שהיו
אורזי תפוזים
מקצוע עונתי לתקופת קטיף ההדרים, שהחלה מדי שנה בנובמבר ונמשכה חודשים ספורים. העבודה היתה מתבצעת בישיבה על האדמה, ובהליך הכנת ארגזי הפרי ליצוא פעלו "ממיינים", שהשגיחו על טיב הפרי, "עוטפים", שעל ברכיהם היתה מונחת ערימה של דפי משי עדינים לעטיפת התפוז, ו"אורזים" - שנדרשו למיומנות הגבוהה ביותר והיו מניחים בזהירות את התוצרת בארגז, כך שאף תפוז לא יימחץ חלילה בהובלה לחו"ל.
הצרכנייה / טיפוח של פעם
סבון "נקה 7"
גם היום אפשר עדיין לרכוש את הסבון הוותיק בצורת מוצק או נוזל בשפע ריחות ומרקמים, אך הייחודיות הנוסטלגית של סבון זה - שהספרה 7 שבשמו מייצגת את רמת החומציות (PH) שלו - היתה כשב־1952, כשיוצר ושווק על ידי חברת "נקה" (שנוסדה בישראל ב־1938), הוא נחשב לסבון הישראלי הראשון שהציע מרקם קטיפתי באיכות שעד אז אפשר היה למצוא רק בסבונים מיובאים דוגמת "פלמוליב".
הצלחה לתעשיית הבירה הישראלית
בנובמבר 1951 סייר בארץ משקיע בשם לואיס הרצברג, שהתרשם משטח החולות הגדול מדרום לנתניה ורכש עשרות דונמים, שעליהם הקים כמה מפעלים בתחום המשקאות וגם בית קירור גדול. ב־1953 שווק המשקה הראשון מתוצרת המפעלים, בירה בשם "אביר", שיוצאה כעבור שנה גם לחו"ל. מעל למפעלים התנוסס בקבוק בירה ענקי בגובה שמונה מטרים, שנראה למרחקים, ובמקום יוצרו גם משקאות קלים. לאורך השנים עברו המפעלים בעלים, וכעת הם בבעלות חברת טמפו. בצילום: ראש עיריית נתניה בן עמי והרצברג, בטקס הנחת אבן הפינה למפעלי המשקאות, 1952.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו