שיישארו בעזה: כי אין מכשיר שיקוף שבוחן כליות ולב

שר הביטחון החליט על כניסתם של 10,000 פועלים עזתים לישראל. הודאגתי. 10,000 איש שייכנסו כל יום לארץ - בתוך כמה זמן יקרה האסון הראשון עם פועל שרגשותיו הלאומיים והדתיים יגברו על רגשי התודה שהוא אמור לחוש כלפי המארחים שלו? מי יהיה המעסיק הראשון שיישחט בחממה, יידקר במפעל, יירצח על ידי העובד, שהיה כה ידידותי, כה אמין, לא מאמינים שזה קרה דווקא איתו?

אנשים בגילי עוד זוכרים היטב את שיירות הפיג'ו 404 המגיעות לעבודה בארץ, לוחית כחולה והאות ע' בצידה. חלקם היו אנשים מקסימים, חלקם מפחידים. עם תאופיק החשמלאי שעבד אצלי יצרתי יחסי חברות חמים, וכשהרצועה נסגרה עוד דיברנו לפעמים בטלפון כשמצבו הלך והורע, עד שנעלם לי. כמה התחנן לעבור לגור בארץ, רצה שלום וחיים משותפים. אני מניח שיד חמאס השיגתהו. ומצד שני, אני זוכר גם את הפחות נחמדים, את הטרדות הנשים מהפיגומים באתרי הבנייה שבהם עבדו, את המבטים יוקדי השנאה, את התקריות האלימות.

יותר מ־16 שנים חלפו מאז היציאה מעזה. קם שם דור שלא עבד אצלנו, שלא מדבר עברית, שספג וסופג את התעמולה הנאצו־אסלאמית השכם והערב. דור שלא מכיר מקרוב את הצדדים האנושיים בחברה שלנו, שלא יצר קשר חברי עם שום ישראלי. אז בסדר, הם צריכים פרנסה, ואם אפשר לעזור - בכיף. אבל להכניס אותם אלינו הביתה? כמה אפשר להכחיש את המובן מאליו?

ובטח יש בעזה אנשים טובים, אומללים, שנמצאים תחת שבי חמאס ומגיעים להם חיים טובים. אבל איך בדיוק אני אמור להפריד בינם לבין אלה שתודעתם משועבדת לאנטישמיות רצחנית? יש איזה מכשיר שיקוף, שבוחן גם כליות ולב? איזה מטוש שאפשר לדחוף לאנשהו ולדעת מי זה מי?

אין להכניס פועלים מעזה לארץ. אין מדינה שמכניסה את אויביה המרים ביותר לשטחה. אם רוצים להיטיב איתם, אפשר להקים מפעלים בשטחם ולתת להם עבודה. את בעיות העבודה בחקלאות אפשר לפתור עם עובדים זרים ממדינות שרצח יהודים לא נלמד בהן מגיל טרום־חובה. בינינו לבינם צריך להיות קיר ברזל, כמו שאמר אחד, זאב ז'בוטינסקי.

דיונון

טעיתי. צפיתי בנטפליקס בשני פרקים של "משחק הדיונון". דיכאון השתלט עלי, וייתכן שטרם עבר. למי שטרם נחשף (זהירות, ספוילר) - מדובר במשחקים כמו משחקי הילדות שלנו, דוגמת "דג מלוח", שמשחקים אנשים מחוסרי ברירה עם חובות כספיים גדולים. מי שנשאר אחרון מקבל הרבה כסף, וכל האחרים מוצאים להורג על מגרש המשחקים בעזרת מכונות ירייה ממוחשבות.

אני יודע, זה רק משל, וזה כל כך אסתטי ומדהים, וזאת הסדרה הנצפית ביותר בעולם כרגע. יודע הכל. שום דבר שאגיד לא ישנה את המצב הזה. אני רק מבקש להוסיף שהבחילה שאחזה בי תוך כדי הצפייה ובסיומה שימחה אותי, כי היא דיווחה על שאריות של נשמה המתקיימות בתוכי, נשמה שלא יכולה לשאת תמונת עולם נאצית כזאת כמשהו להתבדר בו. כדורי מקלע המפרקים מוחות בהילוך איטי מזעזעים אותי, גם אם זה נורא מצליח בקוריאה. הרג המוני מחריד אותי, גם אם האות N של נטפליקס מופיעה לפני תחילת הטבח.

וחשבתי לי שאני אסיר תודה על כך שרוב חיי היו פעם, ורק אחריתם מתקיימים עכשיו וקצת אחר כך. אני ממש מאושר על כך שגדלתי ובגרתי בעולם ללא רשתות חברתיות, עם פוליטיקה סבירה, ללא פורנו לכל, ללא אלימות קיצונית המעוצבת כחוויה חושנית. גדלתי ובגרתי והתעצבתי בעולם של אתמול, ואת זכרו אני נושא בכל תא מתאי גופי. ועוד חשבתי שאין לי מקום בלב לכל הצער שאני חש כלפי האנשים שצופים בדיונון הזה וחושבים שזה אחלה, ולאנושות בכלל, שעלתה על המסלול לשינוי שמי שגדל בעבר כבר לא יוכל להבין, ומי שגדל היום לא יוכל להבין אותנו, אנשי האתמול.

אילו אמרתם לי פעם שיבוא יום ואתרפק על העבר, הייתי צוחק בפרצופכם. פעם הייתי "הדבר הבא", ולכן ביטלתי כל מה שהיה. אחר כך הייתי "הדבר הנוכחי", והנה אני מוצא את עצמי "הדבר שעבר". אבל בניגוד לפחד הכי גדול שלי, שהדור החדש ישליכני לעת זִקנה, אני מוצא עכשיו שלהיות "הדבר שעבר" מתאים לי. כי אני לא רוצה להיות בעניינים. לא רוצה לשמוע את המוזיקה של הצעירים, היא משאירה אותי צחיח לב. ולא רוצה לצפות בסדרות שמצליחות עכשיו, הן לא מעוררות בי אהבה. ולא רוצה להיות בכל ענייני הטיקטוק, סטורי, אינסטה־שמינסטה. גם לא מעוניין להאריך ימים יותר מדי, העולם כבר יהיה בלתי אפשרי לחיים עבורי. תנו לי לחתן את הבנות, להעיף מבט בנכדים, וביי.

בנותיי היקרות, מצטער, לא ידעתי שלשם הולך העולם. בחיי. מקווה עבורכן שתצליחו להשתלב. או בעצם, שיהיה לכן אומץ לא להשתלב, לעצור את הבינג' גם אם הלב שלכן רוצה עוד.

אזל

קללה רודפת אותי מיום הולדתי. כל מוצר שאי פעם נקשרתי אליו, ואמרתי: זה המוצר שלי לעולמי עולמיא - ירד מהמדפים בתוך זמן קצר ונעלם לתמיד. זה נכון בתחום המזון (איפה הקרוקטים הקפואים, שחיממו את ארוחות הצהריים שלי?), הביגוד (למה דווקא את דגם המכנסיים שלי הפסיקו לייצר לפני שקניתי עוד שני זוגות?), התמרוקים (לאן נעלם השמפו עם הריח המושלם "פינס"?) והתרבות (למה הביטלס התפרקו?). בכל מקום שבו נעצתי את מקלי והכרזתי "מצאתי!", באו חוקי היקום האכזרי והוכיחו לי שזה רעיון גרוע להיקשר לחפצים מתכלים מסוג מסוים, כי מישהו יפסיק לייצר אותם בדיוק כשאני גיליתי אותם.

לאחרונה זה קרה עם ג'ל עץ התה. אם לא הכרתם אותו, מאוחר מדי. לפני שנעלם, הוא היה המזור המושלם לעקיצות יתושים, ואני, כשעוקץ אותי יתוש מסוג טיגריס אסיאתי, מגיב לזה רע. שעה מרגע העקיצה כבר ניתן לבנות על האזור הנפוח מחנה קטן, כולל קרוואן והכל.

הג'ל של עץ התה, איך שנוגע בעקיצה - היא נסוגה בפני כוח חזק ממנה ושבה אל בסיסה. ולכן בבית שלנו יש כמה שפופרות של הקסם הזה, מוכנות לכל קריאה, יום וליל, ממש מערכת כיפת בר־ג'ל.

יום אחד התמעט המלאי בבית, ופניתי להזמין מדוד אינטרנט, והוא אמר: אזל. אמרתי לעצמי: בטח רק בחנות הזאת, אפנה למקום אחר. גם שם אזל. וגם באמזון, בבית של ג'ף בזוס, לא היה. בבת אחת נעלם המוצר מהעולם כלא היה. לך תדע למה קורה כדבר הזה, אבל המערכת הרגשית שלי לא התפלאה - שוב פיתחתי תלות במשהו, ושוב הוא נעלם. שיעור רוחני.

והעקיצות ממשיכות, והטיפות האחרונות של הג'ל הקסום נסחטות מהשפופרת האחרונה, ועתיד קודר הולך ומתקרב. ואז אמרה הילדה שאוהבת להכין סליים, לערבב דברים וליצור שיקויים: "אבא, יש לנו שמן עץ התה בבקבוקון הזה, נכון? אולי נערבב אותו עם ג'ל וניצור לעצמנו את ג'ל הפלאות?".

קנינו ג'ל אלוורה פשוט, שהוא חמוד בעצמו אבל לא מגיע לקרסולי התה, וערבבנו בו טיפות של שמן עץ התה טהור, ומילאנו השפופרת, והמתנו בלאט ליתושה הזוכה. והיא הגיעה, ועקצה, והעקיצה התנפחה, וטיפת ג'ל תוצרת בית נמשחה על המקום - ופוף, נעלם בשנייה. ככה ניצחנו את גורלנו. ייצור עצמי. אם אתם צריכים, פנו אלינו, מתחילים למכור בקרוב. בלי עקיצות.

avrigilad@gmail.com