לפני כשמונה שנים הופיע הזמר ליאור נרקיס בחתונה, ושום דבר לא הכין אותו לעובדה שהיא תעלה לו יותר משני מיליון שקלים. היה שם שמח באותו ערב. אין ספק. אנשים שתו ורקדו, ומן הסתם גם צעקו שמות של שירים לעבר הבמה. תעשה את זה ותעשה את ההוא. בשלב מסוים צמאה נפשו של הזמר, והוא ביקש מאדם נחמד שחגג בסמוך לבמה להעלות אליו כוס של ויסקי. גם בשלב הזה, איש לא העלה על דעתו לאן הדברים הולכים.
אלא שהפעם הכל השתבש. לא היו מדרגות והאיש הנחמד עלה לבמה בעזרת כיסא, נכשל בכבלים שתמיד מונחים לאורך הבמה ולרוחבה ונפל לא טוב, רע מאוד למען האמת, ומאז הוא רתוק לכיסא גלגלים. צר לי עליו ואני מאחל לו רפואה שלמה, ומצד שני אני מתקשה להבין את פסיקת בית המשפט שהחליט להטיל על האמן חובת פיצויים גבוהה מאוד.
אני בעיקר מודאג לאן יוליכו הדברים האלה.
עם השנים צברנו ניסיון. מפעם לפעם מתרחש אסון מר. רשלנות פושעת, טעות אנוש, או חוסר מזל קיצוני. אירועי תרבות מסתיימים לרוב במחיאות כפיים וביציאה נרגשת אל מגרש החנייה. לעיתים נדירות מתרחשת תקלה, והיא עשויה להסתיים בעלבון, בפציעה ואפילו, חלילה, במוות. במקרים האלה מתרחש תסריט מוכר. הנפגעים מנסים לתבוע את כל העולם.
אפשר להבין אותם. כתוצאה מהתביעה, ולא משנה אם התקבלה או לא, העולם משנה את נהליו. כל מפעיל או אמנית שמוזמנים להופיע במתנ"ס יידרשו לבטח את עצמם בסכומים שהופכים הכל להרבה פחות כדאי. בסך הכל התבקשת להעביר סדנת עפיפונים או שירה בציבור בבית גיל הזהב, אבל הפוליסה מנוסחת כאילו אתה בדרך לערוך מופע פירוטכניקה באמצע תחנת דלק. שלא לדבר על הררי הטפסים והאותיות הקטנטנות שכולן חוזרות ואומרות: כסת"ח כסת"ח כסת"ח.
וככה זה לזמן מה. עד מתי? עד שנמאס. העולם זורח, העולם שוכח, חברות הביטוח ומהנדסי הבטיחות מבינים בצער שיש גבול: כמה אפשר לדרוש מפנטומימאי, ואיזה נזק כבר מסוגלת לחולל רקדנית בלט? מדפיסי הטפסים נתקפים רגשות אשם כלפי יערות הגשם, והם חוזרים אט־אט לגודלם הסביר, ולחתימה על עמוד או שניים. שגם אותם - בואו! - אף אחד לא יקרא.
לא בטוח שהעולם כולו במה, אבל כל עוד יש במה בעולם - אנשים יעלו אליה. ככה זה. אנשים עולים כי הזמינו אותם לברך או לקבל תעודת הוקרה, או לתקן משהו, או לשיר. על הבמה יש ציוד. אדם עלול ליפול על הבמה כמו שהוא עלול ליפול בכל מקום אחר.
מאז הסיפור עם ליאור נרקיס, כל האמנים נתקלים בתנאים קשוחים. מאז פסק הדין שניתן לנרקיס, אני אפילו לא מבקש מים. אם שכחתי להשאיר בקבוק ליד המיקרופון, אעדיף להישאר צמא. לא אכפת לי גם להתייבש. שום אינפוזיה לא תעלה שני מיליון. וזה מרגיז, בעיקר מכיוון שהחוויה המצטברת היא שאנחנו לא עושים כמעט כלום כדי למנוע את התקלה הבאה. אנחנו רק מנסים להימלט מהצל הכבד של התקלה הקודמת, ואולי אפילו לעשות עליה סיבוב קטן.
במקרה הזה, אם אני מבין נכון, הצעד הראשון היה חייב להיות הקפדה יתרה על כך שלצד כל במה יהיו מדרגות. או כבש. מספיק עם האלתורים, ועם חאפרים שאומרים לך, "גבר, הכנתי לך אחלה ארגז תנובה ליד הבמה, תעלה כמו גדול. מי צריך מדרגות? מה אתה סיעודי?" אבל בחלם, כידוע, לא מתקנים את הגשר הרעוע, אלא בונים מרפאה מתחתיו. ויש משהו חלמאי, קלוקל וחסר מוצא במסורת האמריקנית שאומרת שכל תקלה היא בעיקר הזדמנות לתבוע, ושלאדם לעולם אין אחריות על גורלו.
• • •
אין לפנינו יותר מדי פרטים על הירייה שנטלה את חייה של צלמת הקולנוע הלינה האצ'ינס ופצעה את הבמאי. השחקן הוותיק אלק בולדווין, כמו גם משפחתה של ההרוגה, ייאלצו לשאת את הכאב עד יומם האחרון, ודי ברור ששום דבר לא ייראה עוד כמו שהיה עד ליום חמישי שעבר. אבל אנחנו יכולים לנחש שהטפסים החדשים והעדכונים הביטוחיים מודפסים כבר ברגע זה. שיהיה לכולנו בהצלחה.
בכל הידיעות על האסון שהספקתי לקרוא, נכתב כי בולדווין האומלל ירה ב"אביזר אקדח" או "אקדח אביזרים", אבל עם כל הכבוד, מכשיר שיורה כדור חי וקטלני הוא אקדח. לא אביזר ולא צעצוע. כך שהניסיון הנלעג לצייר את האירוע כאילו "ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה" וכאילו התרחש כאן דבר מנוגד לחוקי הפיזיקה - הוא בסך הכל הכנה לבריחה מאחריות. גם סוכן הביטוח של צ'כוב הגדול היה מודה שאקדח שירה במערכה החמישית, היה אקדח כבר במערכה הראשונה.
אם־כל־הקלישאות אומרת משהו על רפרוף כנפיו של פרפר באיזה חור בברמודה, שעשוי לחולל גל של סיבות ותוצאות שבסופן תתרחש סופה או תיפול הבורסה בקצה השני של העולם. עם כל הכבוד לפרפרים, אפשר לחתום בוודאות שהאסון שהתרחש על סט הצילומים של הסרט "Rust" ישפיע גם על קולנוענים צעירים בקצה השני של העולם. מצד שני, אולי סוף כל סוף נראה קצת פחות כלי נשק על המסך.
• • •
בשבוע שעבר חשפתי את עצמי כחשופית, וסיפרתי בכאב ולטובת הציבור על סדרת שינויי התזונה שנכנסתי אליה בלב שלם ובבטן מקרקרת. הקטע שבו תיארתי כיצד מצאתי את עצמי מנגב חומוס עם מקלוני גזר, נגע בעוצמה בחלק לא מבוטל מן הקוראים ההמומים וגרר תגובות קיצוניות שנעו בין חמלה מגחכת לבין שמחה לאיד. כמו שהבטחתי, ארצה לשים את האצבע מפעם לפעם על תובנה שהתבהרה, או חוויה מעניינת שקשורה לעניין. והפעם: אכילת לילה.
לפני הרבה שנים, היתה ברחוב אגריפס שבמחנה יהודה מסעדת גריל שהיתה פתוחה כל הלילה. נהגי מוניות הסתופפו שם לצד זמרים מפורסמים אחרי הופעה, וברנשי לילה חסרי תקנה פטפטו בעליזות והתמודדו בחיוך רחב ורעבתני עם פיתות אשתנור ריחניות ומלופפות, נוטפות כולסטרול ושמחת חיים. אני זוכר שכבר אז, בין ביס לביס ובין מפורסם למפורסמת, הסכמנו כולנו שזאת לא שעה לאכול. לא דברים כאלה ולא בכלל. יום יבוא ונצטער. יום יבוא ונפסיק עם זה.
אחד הדברים הנפלאים והקשים הוא להיגמל מאכילת לילה. הקשה הוא החלק הלילי. הנפלא מתייחס לבוקר. אנשים שחוזרים לביתם בחצות וצפונה עמוסי אדרנלין, מכירים מקרוב את השיחה הפנימית עם הגוף שעבד והתרגש ורוצה את הסוכרים שלו בחזרה. או לפחות להציץ למקרר. הצצה שלעולם לא תסתיים בגבעול סלרי.
ועכשיו תרגיל חשיבה היפותטי ואידיוטי: מה הייתם חושבים על אמן שאחרי עשרות שנות שווארמה יחליט לתבוע את אולם המופעים, את הקהל והפסטיבלים וכל צבאם, על כך שקבעו לו את המופעים לשעות הערב וכך גזרו עליו אכילת לילה ובריאות רעועה? מה נחשוב על שטות כזאת, מה יחשוב בית המשפט, וכמה באמת אנחנו רחוקים מקצה האבסורד.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו