טבריה מוצפת בתיירים
ערב מלחמת העצמאות חיו בטבריה 12 אלף תושבים, חצי מהם יהודים וחצי ערבים. עם סיום המלחמה נותרו בעיר 5,500 תושבים, יהודים ברובם, שאליהם הצטרפו עד 1951 כ־6,500 עולים מעיראק, מרומניה וממרוקו, שרובם שוכנו במעברת טבריה הסמוכה. במהלך 1951 סיימה טבריה לסלק את רוב הריסות העיר העתיקה והחלה להתקין את עצמה לעונת תיירות החורף, שהיתה אמורה להתחיל ב־1 בנובמבר 1951.
בטבריה היו בזמנו 1,500 חדרי אירוח, והמתאכסנים הצטוו להגיע לחופשתם בעיר כשהם נושאים תעודה מטעם רופא המעידה על מחלת האורח, בצירוף מספר הימים שהוא נדרש לשהות ב"חמי טבריה". חברת התיירות המקומית היתה דואגת לבצע רכישה מוקדמת של כרטיסי כניסה לחמי טבריה עבור כל אחד מהבאים, והכרטיסים היו ממתינים להם בדלפק בית המלון שאליו הגיעו.
כדי להאכיל את הנופשים, ועד בתי המלון של טבריה נדרש להיכנס למו"מ בנוגע לאספקת המזון. ראשי הוועד הוזמנו לדיון במשרד המפקח על המזונות לצפון הארץ, שישב בחיפה. עבור חורף 1952-1951 הבטיח המפקח ש"נופשים בעלי תעודה רפואית רשמית יקבלו חפש פעמים בשבוע מנה בשרית, פעם בשבוע מנת עוף וארוחה טבעונית אחת, וזאת בתמורה לתלושים המתאימים מפנקס התלושים המשפחתי".
משם עברה המשלחת למשרדי הנהלת "תנובה" בחיפה, שם שילמה מראש שכר עבודה של חצי שנה בעבור פקיד "תנובה". הפקיד קיבל חדר באחד ממלונות העיר לתקופת העונה הבוערת וניהל מנובמבר ועד אפריל את האספקה היומית של מצרכי החלב בעבור כל מלון ומלון בעיר.
גם בסניף משרד העבודה בחיפה ביקרו ראשי ועד בתי המלון של טבריה, שם ביקשו אספקה של ידיים עובדות אולם נענו ב"אין, אולי בשנה הבאה". זו לא היתה אכזבתם היחידה של נציגי הוועד, שכן במשרד התחבורה, שהיה אמון בזמנו גם על התיירות, אמרו בתגובה לתלונה שאין "רקלמות" (מודעות פרסום) ש"זה עניין של יום-יומיים, ובשנה הבאה יהיה גם סרטון על טבריה".
בית חולים חדש יוקם ליד שכונת עין כרם
בתקופת מלחמת העצמאות ננטש בית החולים הדסה הר הצופים, אולם בהסכמי שביתת הנשק עם ירדן (אפריל 1949) הוסכם כי "לישראלים תהיה גישה חופשית למובלעת הר הצופים". די מהר התברר שהירדנים לא מתכוונים לקיים את התחייבותם על פי ההסכם, ובעקבות זאת עמד בית החולים בהר הצופים בשיממונו במשך שנים ויחידותיו השונות פוזרו ברחבי ירושלים.
במהרה עלתה דרישה להקמת בית חולים הדסה חדש במערב העיר, אך העניין התעכב בשל סירובו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון להתחיל בפרויקט הבנייה, "כי אז תתערער צדקת הדרישה של ישראל לפתוח את הדרך לבית החולים הדסה שעל הר הצופים", אמר "הזקן".
רק לקראת סוף 1951 ויתר בן־גוריון על דרישתו, ובשבוע האחרון של אוקטובר 1951 פורסמה בעיתונים העבריים הידיעה בדבר הכוונה להקים בית חולים "בפרוזדור ירושלים, בקרבת עין כרם".
עוד נמסר כי עלות ההקמה והציוד תמומן על ידי ארגון "נשות הדסה", הבניין המרכזי יהיה בן שבע קומות ולידו יוקם בניין נוסף, שישמש בית ספר לרפואה. לבית החולים הוקצה שטח נרחב של 1,200 דונם.
רבים דרשו שבית החולים החדש יוקם במרכז העיר ירושלים דווקא, אך המצדדים בבחירת מיקומו ליד הכפר עין כרם טענו ש"למקום פוטנציאל לגדול ולהפוך ל'עיר רפואית' עם שיכונים למאות עובדים".
תכנון הקריה הרפואית נמסר לאדריכל יוסף נויפלד, הבנייה החלה ב־1956 וטקס הפתיחה התקיים ב־4 ביוני 1961.
חגיגה לחובבי הפילהרמונית
התזמורת הפילהרמונית הארץ־ישראלית הוקמה בשנת 1936 על ידי ברוניסלב הוברמן (בתמונה), שהיה כנר יהודי ידוע בעל שם עולמי. הוברמן צירף לתזמורת מוזיקאים יהודים רבים, מהנגנים הטובים ביותר בתזמורות אירופה, שגורשו ממשרותיהם על ידי הנאצים.
החל מפרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939 הופיעה התזמורת בקונצרטים רבים בפני חיילי בעלות הברית בחזיתות השונות באירופה, ובתום המלחמה ב־1945 הופיעה מפעם לפעם ב"ביתן האיטלקי" ב"יריד המזרח" או באולם "אֹהל שם", והיתה גם התזמורת שליוותה את הכרזת העצמאות. אחריה, אגב, שינתה את שמה ל"תזמורת הפילהרמונית הישראלית".
בתחילת אוקטובר 1951 הודיעה הנהלת התזמורת כי "בקרוב יחלו, לראשונה, מכירות כרטיסי מנוי לשתי סריות של קונצרטים". תאריך תחילת המכירה נקבע ל־25 באוקטובר בשעה עשר בבוקר, בקומה השנייה של בניין בנק לאומי ברחוב אלנבי בתל אביב, שם שכנו משרדי הנהלת התזמורת. כבר בערב שלפני החלו להתגודד בחזית הבניין חובבי מוזיקה רבים, ובעשר בלילה כבר הצטופפו שם מאות מהם, שבאו עם שמיכות, כיסאות מתקפלים וקופסאות אוכל, מתוך כוונה להעביר במקום את הלילה. זוגות רבים מאלה שהמתינו בתור התחלקו ביניהם, כשאחד שומר על התור והשני יושב על כיסא מתקפל בחזית חלון ראווה של חנות סמוכה וקורא בספר לאור מנורות התאורה של הוויטרינה. בשעת בוקר מוקדמת עמדו בתור כבר כ־2,000 נפש, ועד שעת הלילה נמכרו כל כרטיסי המנוי לשתי הסדרות.
*תודה לשולה וידריך על הסיוע
הדרך אל הכפר
"האין גבול להתערבות המשטר הצבאי בחיי האזרחים הערבים?", כך החל חבר הכנסת אמיל חביבי, איש המפלגה הקומוניסטית, את השאילתה שנשא בכנסת ב־28 באוקטובר 1951 ויועדה לשר התחבורה, דוד צבי פנקס. העניין נגע לתושבי כפר קטן בשם באעני, במחוז עכו, שתושביו נאלצו לצעוד
לא פחות מ־2.5 ק"מ מכפרם לכביש הראשי ובחזרה, שכן בקשותיהם למשרד התחבורה ולאגד להפעלת קו אוטובוס לכפר - לא נענו.
בחוסר ברירה התארגנו תושבי הכפר בקואופרטיב ורכשו מכונית משא, שהיתה אמורה להוביל אותם אל הכביש הראשי ובחזרה. משרד התחבורה, מצידו, סירב להעניק למכונית המשא רישיון להובלת אנשים ללא קבלת אישור מהמושל הצבאי המחוזי, אולם זה, כך טען ח"כ חביבי, סירב לתת רישיון וזאת למרות רישיונות שהנפיק במקרים דומים רבים.
במעקב אחר העיתונות של הזמנים ההם נמצא ששלושה חודשים לאחר הגשת השאילתה, הנפיק המושל הצבאי את הרישיון המיוחל לתושבי הכפר.
אגם החולה מצטמק
חצי שנה עברה מאז תחילת מבצע ייבוש החולה (באפריל 1951), כשהשבוע לפני 70 שנים עברו המתכננים לשלב השני בביצוע המיזם, שכלל פתיחת סכר על הירדן בתוואי לכיוון הכנרת. בתוך כעשרה ימים מפתיחת הסכר, פחתה כמות מי החולה בכ־5 מיליון מ"ק, מתוך 28 מיליון מ"ק שהיו באגם לפני כן. ירידת המים כבר גרמה לשינויים קיצוניים בטבע ובחיי המתיישבים בחופי החולה: רצועת המים בחופים המזרחי והמערבי התייבשה והתרחקה בכ־100 מטרים, מי הירדן הצפוני נעשו רדודים יותר והקשו שיט של סירות גדולות בקטע זה של הנהר, והמזח החדש של קיבוץ חולתה, שנבנה כשנה קודם לכן, יצא כמעט כליל משימוש, שכן כבר לא הגיע למים העמוקים והסירות הגדולות התקשו לעגון בו. היישובים ששאבו את מימיהם מימת החולה נתקלו גם הם בקשיים, שכן הצינורות לא הגיעו יותר לעומק המים. לעומת זאת, השינויים בטבע גרמו להקלה בשליית הדגים, שכן עם תחילת ירידת המים הללו התרכזו באזור אחד במרכז החולה.
הנעלמים / מכוניות שהיו
פורד אייפל
מכונית שיוצרה בהונגריה ויובאה לארץ ישראל בשנות ה־30 בכמויות. העלייה החמישית בשנות ה־30 ("העלייה היקית"), כמו גם העובדה שבריטניה קבעה את ארץ ישראל כמרכז הלוגיסטי של צבא הוד מלכותו במזרח התיכון, יצרו פריצת דרך בענפי המסחר השונים בארץ ישראל ו"פורד אייפל" ענתה במדויק לצורכי המשק המתפתח: מכונית אמינה, קטנה (אך לא קטנה מדי), קלה לתפעול ובעלת תא מרווח לאחסון סחורות.
הצרכנייה / פריטים שהיו
חוט מאריך לטלפון
כשקו הטלפון חובר סוף־סוף בדירה, לאחר שבע שנות המתנה, נקבע בדרך כלל מקומו של מכשיר הטלפון על שידה בחדר הכניסה, מה שנקרא בזמנו "הול". עבור אלו שרצו לנהל שיחות בלי שתוכנן יגיע לאוזני האחרים בבית - הומצא החוט המאריך. קצה אחד שלו נדחף לחור בקיר, השני לכבל שבצבץ ממכשיר הטלפון, וכך אפשר היה לטייל עם הטלפון תוך כדי שיחה ברחבי הדירה.
רוטשילד פינת "שדרות בגדד"
קטע הרחוב שבין נחלת בנימין לאלנבי שבשדרות רוטשילד בתל אביב היה ידוע תמיד כ"שדרות בגדד", בשל הנוהג של עולים מבגדד, שהיו מחוסרי עבודה, להיפגש במקום במהלך שעות הבוקר המאוחרות. כאן היה הפרלמנט של עולי עיראק, בית הקפה שבו כולם דיברו עיראקית - כולל בעל הבית והמלצרים, וכאן נערכו פגישות עסקיות, הוחלפו ידיעות ורכילויות, הוצעו והתקבלו הצעות לשידוכים, ועוד. כל זה קרה במשך שנים, עד שקהילת עולי בבל התפזרה ברחבי הארץ, והשם "שדרות בגדד" הלך ונשכח
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו